"אי אפשר לנתק את המאהל מהשנטי"

המאהל בפרדס חנה הוא אולי היצירתי, המגוון והאלטרנטיבי מבין המאהלים בארץ. את הכניסה מעטרת יצירה מבקבוקי פלסטיק ממוחזרים, מעשה ידיו של אמן מקומי. כל יום מקיימים כאן יושבי המאהל הופעות של ליצנים, מתופפים וזמרים. המוטו השולט הוא מחאה ברוח טובה.

המאהל בפרדס חנה הוקם לפני 18 יום, ומונה כ־40 אוהלים - לא כולל אוהל אינדיאני (טיפי) שהקימה בחורה ממוצא אמריקאי, תושבת המקום. הבחירה למקם את המאהל ברחבת המועצה המקומית לא היתה מקרית. "רצינו מיקום אסטרטגי ובולט, שאנשים יראו ויגיעו להזדהות", מספרת אחת ממקימות המאהל. מרבית יושביו הם צעירים שהגיעו למושבה בשנים האחרונות, אך גם מושבניקים וקיבוצניקים מהאזור. ישנם גם תושבים ותיקים שמגיעים להזדהות, בני 50–60, חלקם נזרקו מבתיהם לאחר שלא עמדו בתשלומי שכר הדירה. עבורם לינה במאהל עם הצעירים ואוכל זמין הם שדרוג לשגרת חייהם.

המאהל בפרדס חנה צילום: נמרוד גליקמן

"למזלי, אני יכולה לישון מדי פעם אצל אחותי"

לילוש (לי) ונטורה (26) היא אחת המצטרפים החדשים למחאה. במקור היא ממושב נאות הכיכר שליד ים המלח, אבל בחצי השנה האחרונה היא לומדת ריקוד אפריקאי בפרדס חנה. היא מספרת על התאהבות ביישוב. "בשנה הבאה אני מתכוונת ללמוד במכללת וינגייט. יחידת דיור בפרדס חנה נעה סביב ה־2,000 שקל, אבל גם אם אצליח לעבוד ולהרוויח 4,000 שקל, זה עדיין חצי מההכנסה שלי. למזלי, ההורים עוזרים, ואחותי גרה בבנימינה אז אני יכולה לישון אצלה מדי פעם. נכון שבשיכונים של פרדס חנה אפשר למצוא דירות במחירים טובים יותר, אבל הגעתי לכאן כדי למצוא חדר עם חצר קטנה.

נאיה דורון (19.5) היא ממקימי המאהל בפרדס חנה ובמקור מהמושבה גבעת עדה הסמוכה. היא גוזרת מודעות מעוצבות עם בקשה בלתי שגרתית לשכור פיסת קרקע שעליה תוכל להקים את אוהל היורט (אוהל מונגולי מסורתי) שלה. המגורים באוהל לא זרים לה: את השטח האחרון ששכרה פינתה כשטסה לחו"ל, ובינתיים הוא נתפס על ידי משפחה אחרת. "אני לא טורחת לחפש דירה כאן כי אין לי אפשרות לעמוד בתשלומי שכר הדירה", היא אומרת. על השאלה איך זה שחלק גדול מיושבי האוהל הם אנשים שנקראים בעגה המקומית "שנטיפים", היא משיבה: "אין מה לעשות. זה חלק מהאווירה של פרדס חנה".