"אף פעם לא הייתי סוחר. אני פשוט מוכר לנשים עצבניות משהו לשיפור מצב הרוח"

אהרון קסטרו יודע להצביע על הרגע המדויק שבו החיים שלו השתנו. זה לא היה ביום שבו נהפך מיצרן בגדים לרשת חנויות אופנה, וגם לא כאשר הכניס לעסק את בתו אתי ובעלה גבי רוטר. גם לא ביום שבו הונפקה קסטרו בבורסה, או ביום שבו פרש מהאימפריה. החיים של אהרון קסטרו השתנו לפני שנה וחצי, בגיל 85, ובזכות ספר אחד.

"שנים הייתי בן אדם מתוסכל", מספר קסטרו ל"מוסף כלכליסט", בראיון מקיף ראשון זה יותר מעשור. "לא חייתי בשלום עם העיסוק שלי, היה לי כעס על החיים. כבר כשהייתי בן חמש ידעתי מה אני רוצה לעשות - להיות עורך דין. רציתי ללמוד לימודים רוחניים, לעזור למסכנים. אבל החיים לקחו אותי למקום אחר. אבא שלי היה סוחר, עולה חדש מיוון שלא דיבר עברית. אחרי שהשתחררתי מהצבא הלכתי לעזור לו בעסקים ושמתי את תוכניות הלימודים שלי בצד. משם התחלתי לטפס, והלימודים נשארו חלום. הרבה שנים היה לי קשה עם זה, ואז נתקלתי בספר 'הרופא והנפש' של ויקטור פראנקל (יהודי וינאי, נוירולוג, פסיכיאטר ופסיכולוג נודע, מחבר 'האדם מחפש משמעות'). הוא מדבר על חיפוש מהות החיים, וזה סידר לי את הראש - הבנתי שאם הייתי מגשים את התוכניות שלי, לא היתה לי האפשרות הפיזית והכלכלית לעזור לכל אותם ילדים שהיום אני תורם לחינוכם. זה שחרר אותי".

הקמת את אחת מרשתות האופנה הגדולות ביותר, שמגלגלת יותר מ־600 מיליון שקל בשנה ומפעילה יותר מ־150 חנויות. עם הישגים כאלה, איך ייתכן ש־60 שנה היית מתוסכל?

"גבי חתני תמיד היה אומר לי: 'אהרון, למה אתה אומר תמיד שאתה לא ביזנס מן? אתה הרי הצלחת בענף שלנו יותר מכולם'. זה נכון, בשנות החמישים אני הייתי הפשפש, אבל מאז כולם נעלמו. היו החנויות של מצקין, של איווניר, אבל רק אני נשארתי, אני שרדתי. אני שורד. ועדיין, במשך שנים הייתי מתוסכל, כן. מה לעשות, לא תמיד אתה שולט במחשבות שלך. התחלתי לאחרונה להאמין בבודהיזם, ושם מדברים הרבה על שליטה במודעות. זה דבר נפלא כשאדם מצליח לשלוט במחשבות שלו, כי בעצם הן אלה שמכוונות את החיים שלנו, ואנחנו צריכים לחשוב חיובי. אבל זה לא תמיד קל. גם לי לא היה קל, עד לפני שנה וחצי, אז היה לי מזל וקראתי את הספר ונהיה לי אור בחיים. זה כמו שגבר כל הזמן כועס על אשתו ופתאום הוא מבין שבזכות אשתו הוא קיים בכלל. זה מה שקרה לי עם קסטרו".

אהרון קסטרו. "שנים הייתי בן אדם מתוסכל" צילום: תומי הרפז

המלך צריך לדעת מתי לרדת מהבמה

ורק עכשיו, אחרי שהבין את זה, הוא יכול באמת לעזוב. כבר לפני כמעט 20 שנה העביר את הניהול השוטף של הרשת לידי אתי וגבי רוטר, שמונו למנכ"לים, אבל נותר יו"ר מעורב. לפני כמה שבועות החליט להחזיר את המפתחות. ב־1 ביולי הוא יחגוג 87, ובאמצע החודש יוחלף בתפקיד היו"ר בידי אמיר תמרי, דירקטור ותיק בחברה. השקט הפנימי אִפשר לו לבחור בפרישה הסופית, אבל האירוע שעבר לפני כשנה הכריח אותו לעשות את זה.

"כבר בערך שנה אני מקורקע", הוא אומר בקולו הרועם, על הספה בדירתו במרכז תל אביב, במגדלי דוד. הוא מבלה את רוב הימים על הספה הזו, נעזר באשתו לינה ובמרלין המטפלת. "מאז האירוע אני מוגבל בהליכה", הוא מוסיף, וכמו כדי להוכיח ההפך, מתרומם מהספה. "בעיקרון אני הולך עם מקל, אבל מכיוון שאני בן אדם הישגי, אני גם רוצה ללכת בזכות עצמי".

הוא צועד לכיוון חדר השינה. מסרב לקבל עזרה, גאה בכוחות שלו. "אני צריך למלא את החסר, אז אני קורא הרבה. האמת שתמיד קראתי. אני קורא ומסמן בספרים כדי שאדע לחזור. הגעתי למסקנה שאני צריך להפעיל את המוח שלי, וגם את הגוף. יש לי מאמן שבא פעמיים בשבוע, וגם מורה, דוקטור לפילוסופיה, שבא כל שבוע. הרבה פעמים בסוף השיעור הוא אומר לי: 'היום אני למדתי המון אצלך'. זה כיף גדול. לא ידעתי שיש לי נטייה לפילוסופיה, אבל כשאני מסתכל על הספרים שקראתי לאורך השנים אני רואה המון ספרי פילוסופיה. הנפש שלי זקוקה בכל יום ללמידה, זה טוב לי. אני מתפתח, אני מבין היום את החיים הרבה יותר טוב".

כבר יותר מ־30 שנה הם גרים בדירה הזו, מוקפים ריהוט יוקרתי אך לא מנקר עיניים. וממש עכשיו - עוד שינוי. הם עוברים כעת לדירה קטנה יותר, בבניין סמוך. קסטרו מזדקן, ונוגע לא נוגע בנושא. הקול תמיד נשאר רם, אבל האינטונציה משתנה. פתאום יש רגעים של רטט, של רגישות מתפרצת, אפילו הפנים מתכרכמות ודמעה אחת צצה. הוא עדיין קשוח, נראה כמו אותו איש עסקים עיקש שנלחם במתחרים שלו עשרות שנים גם כשהם קראו לו "משוגע", אבל קשה לו.

"מוזר לחשוב שפעם הייתי צעיר", הוא אומר. "את יודעת, לא תמיד הייתי בגיל הזה, אני אפילו לא יודע איך הגעתי אליו. כשהייתי בן 50 בערך, בזמן שלטון צ'אושסקו, נסעתי לרומניה, וכבר אז הגיל הטריד אותי. רציתי להישאר צעיר אז הלכתי לפגוש פרופסורית אחת שם, יהודייה, שגילתה זריקות שמחזיקות את הנעורים. אין מה לעשות, העולם שייך לצעירים, אבל האמת שבראש אני עדיין צעיר ואני חי טוב עם צעירים. אני גם מבין שהמוות הוא חסד, תארי לך שהעולם היה מלא זקנים. וטוב למות בריא".

ואם הראש עדיין צעיר, למה ויתרת, כבר לפני שנים, על הניהול של קסטרו?

"תראי, קשה מאוד לבן אדם מבוגר לוותר על הכוח שיש לו. צריך כוח נפשי כדי להגיד לאדם שצעיר ממך שהוא יותר חכם ממך ולהעביר לו את השרביט, אבל היה רגע שבו הבנתי את זה. זה קרה באיזה טקס, העלו אותי לבמה בהפתעה וביקשו ממני לדבר, לא התכוננתי. במצבים כאלה יש אימת במה, אבל אמרתי שהמשמעות של אצילות בצרפתית זה הדיוק. כשהמלך יודע לבוא בדיוק בזמן וללכת בזמן. אמרתי שלדעתי לרדת בזמן מהבמה זו אצילות. אני לא יודע מה הוביל אותי להגיד את זה, משהו בתת־הכרה, אבל כשירדתי מהבמה זה חלחל בי ואמרתי לגבי, ככה במסדרון, אפילו לא במשרד: 'מהיום והלאה המילה האחרונה בקסטרו היא שלך'. הוא שאל למה, ועניתי: 'מפני שאתה יותר חכם'. הבנתי את זה ואני גאה בזה. הגזע הולך ומשתבח".

ולמה לוותר עכשיו על תפקיד היו"ר?

"האמת היא שאף פעם לא חשבתי שאעזוב, אבל להפתעתי המצפון שלי אמר לי שמה שחשוב זה לא מה אני רוצה אלא מה האחריות שיש לי. קסטרו היא חברה ציבורית, ואני רגיש מאוד לאחריות שיש לנו. קסטרו לא קיימת בשביל הסיפוק שלי או בשביל שיהיה לי תפקיד. זה בסדר גמור. הגיע הזמן שאפרוש, אני את שלי עשיתי ואני גאה בזה. הגיע הזמן לעבור הלאה".

כמעט 20 שנה, כאמור, לקח לו לשחרר את המושכות באופן סופי. הוא היה צריך להיות בטוח שהדור הבא באמת יותר חכם. "בהתחלה לא כל כך הייתי מרוצה מזה שאתי וגבי התחתנו. הבדל הגילים ביניהם קטן, אמרתי לעצמי: 'אני רוצה להיפטר מילד אחד והיא מביאה לי עוד ילד'. ואז הם רצו להיכנס לעסק, הזהרתי אותם שזה עומד להיות קשה, אמרתי: 'קחו בחשבון, מנהל עובד הכי קשה, הכי הרבה שעות, במשכורת נמוכה, אתם מוכנים?', והם אמרו כן. הם נכנסו לעסק וזה כל כך הצליח שאמרתי לגבי לקחת את הניהול. יש לו את זה, הוא מתכנן לטווח ארוך, איש מופלא. אין שניים כאלו, ואני אומר את זה מתוך ניסיון. הוא גאון, בחור זהב. וגם הבת שלי. אתי היא גם איכותית, היא עובדת קשה מאוד והיא כזו שאם יש לה מטרה היא חייבת להשיג אותה".

גבי ואתי מתייעצים איתך?

"פה ושם כן. יש דברים שאני מעודכן ומשפיע בהם, בעיקר דברים כלליים, גדולים, אבל אני לא כופה את עצמי. אני מספיק חכם להבין שאפשר לסמוך עליהם. בסך הכל הם הולכים לפי הדרך שלי ועושים בסדר גמור. לא מעניין אותי, למשל, כמה משכורת גבי מקבל. אמרתי לו 'קח כמה שאתה חושב שאתה צריך'. בהמשך הוא שאל אותי: 'לא אכפת לך שאני אקבל יותר ממך?', ואמרתי שלא אכפת לי. באמת לא אכפת לי. כי הוא ראוי, ואת הניהול לא נתתי להם כל כך בקלות, הרבה שנים חיינו יחד, הספקתי לראות ולבדוק שהכל בסדר".

1958. קסטרו עם אתי רוטר. "לא הייתי מרוצה מהחתונה עם גבי"

חשבו שאני משוגע, פתחתי חנויות לפי המיסטיקה

ובכל זאת, מדובר בפרידה מהדבר שבזכותו קסטרו קיים, גם אם לקח לו עשרות שנים להודות בכך. זה לא רק מפעל חייו, זו הירושה שלו, המורשת שלו, הילדות, הנעורים, הבגרות, הזקנה. הוא נולד ביוון למשפחה ציונית. כשעלו לישראל, בשנות השלושים, אנינה, אמו התופרת, הקימה בדירתם בתל אביב "סלון לתפירה עילית", שלדבריו היה מותג מוכר ויחסית יקר באותם ימים. לאביו אברהם (אלברטו) היה קשה יותר להשתלב, וקסטרו, הבן האמצעי, התגייס למשימה ואחרי הצבא פתח איתו חנות קטנה ברחוב אלנבי. "היו לו קשיי שפה", הוא נזכר. "פתחנו חנות באלנבי 78, ובהתחלה מכרנו צעצועים. אבל עסקי הקמעונאות בתחום הזה לא היו מספקים, והתחלתי למכור בגדים, בעיקר של אמא, לכל הרשתות הגדולות. עם הזמן נהפכתי ליצרן וסיפקתי ליותר ממאה חנויות.

"בשנים הראשונות אימצתי את המותג של אמא שלי, קראתי לחנות 'נינה', אבל כשהבנתי שאני רוצה להיות גדול עברתי למותג קסטרו (בשלב זה קסטרו עצמו כבר היה מעורב בתכנון ועיצוב הקולקציות, כדי שיהיו נועזות יותר - נ"ס). מאז, אם יש דבר אחד שתמיד הקפדתי עליו, זה לפעול רק תחת המותג הזה. בשום פנים ואופן לא הסכמתי למכור תחת מותג אחר, אפילו כשמכרתי בגרמניה. בהמשך הבנתי שלא אתפתח דיי מלמכור סחורה לחנויות אחרות והגעתי למסקנה שאני צריך לעשות ריטייל. ב־1965 פתחתי חנות ראשונה שנקראה ריאו, ראשי תיבות של 'ראשון יצרני האופנה'. מצקין, שהיה אז קמעונאי גדול ומצליח מאוד, התקשר ושאל אם השתגעתי. אמרתי לו שכן. אם אני יושב היום בבית הזה, זה בזכות זה שהייתי המשוגע שעשה ריטייל. זה היה מהלך מבריק".

ההצלחה לא הרגיעה את התסכול, וקסטרו החליט בכל זאת ללמוד. באמצע שנות השבעים התחיל ללמוד קורסים שונים באוניברסיטה, והפקיד את ניהול החברה - שכללה כבר את החנות, הייצור וההפצה - בידי מנהל חיצוני. זה לא עבד, והאינפלציה של שנות השמונים בטח לא הועילה. קסטרו חזר והתחיל לנער את העסק, וב־1985 פתח את החנות הראשונה תחת השם המוכר כיום. החזון היה ברור: צריך להיהפך לרשת אופנה. אתי וגבי היו אז עובדים צעירים בחברה, והלכו אחרי האב בדרך שהתווה להצלת העסק המשפחתי: התרחבות, חוש טוב לפתיחת חנויות, קולקציות נועזות, נכונות לשמוע דעות אחרות ולקבל המלצות; כך, למשל, הוא לא שש להנפיק את החברה, אבל כשאחרים התעקשו שזה הצעד הנכון, וההנפקה בוצעה ב־1992.

להקפצת הרשת בשנים האחרונות כבר היה אחראי הדור הבא. ב־2000 הובילו הרוטרים לפתיחת החנות הראשונה של קסטרו מן, ובמקביל ביססו את המיתוג המוכר של הרשת כיום ואת הקמפיינים הכל כך מזוהים איתה. עשרות חנויות חדשות נפתחו בשנים האחרונות, 1,500 בני אדם כבר עובדים בחברה, והיא נסחרת בבורסה על פי שווי שוק של 370 מיליון שקל. ובכל דבר שעשו, האב היה נוכח; גם אם לא היה מעורב ישירות, הם לא סטו מהמסלול שהתווה, גם אם המסלול לא ממש היה ברור לכולם.

2010. גבי רוטר עם דוגמני הבית של קסטרו גל גדות ויהונתן ווגמן. "לא מעניין אותי כמה חנויות יש לקסטרו" צילום: רפי דלויה

"לא פעם חשבו שאני משוגע. כולם צחקו עליי. לא הבינו איך אני חושב שבמקום כמו אלנבי אפשר למכור שמלות, אבל עובדה - היו לי שמלות איכותיות ומכרתי. גם כשהחלטתי לפתוח חנות ביפו כולם אמרו שאני משוגע. אבל אני מאמין במיסטיקה ובאותה תקופה היו לי חלומות על יפו, ממש כמו יוסף. רציתי להתפתח והבנתי שזה סימן שצריך לעשות את זה ביפו, מצאתי מקום ואיך שחתמתי חוזה החלום על יפו נעלם. אפשר לצחוק על זה, אבל עובדה. יש גורל בחיים, וביפו באמת נפתח לי המזל, משם צמחנו מאוד והתפתחנו".

קסטרו אומר שכל השנים, בצל התחושה שהוא החמיץ את חייו כשהלך אחרי אביו, נזהר לא לגרור את ילדיו לעסק או לדחוף אותם בעצמו לכיוונים אחרים. עם זאת, את הבת הבכורה אנינה שלח ללמוד משפטים, "והיא אמרה לי אחר כך 'מה דחפת אותי לזה'. היום היא לא עוסקת בעריכת דין". אבי, הבן הצעיר, "היה תקופה מסוימת בעסק אבל החליט לעזוב מרצונו, וזה בסדר מבחינתי", ואילו אתי, הוא אומר, נכנסה לקסטרו מתוך בחירה שלה. "אני חושב שהזכות הכי גדולה שאתה יכול לתת לילד שלך היא הזכות לבחור. הרי לא הבאתי ילדים לעולם כדי שיעשו מה שאני רוצה. בתור מי שהיה קורבן של הדבר הזה, הבנתי בשלב די מוקדם שהילדים שלך הם לא עבדים שלך, להפך - יש לך החובה לעזור להם להגשים את מה שהם רוצים, וזה גם ממש לא חשוב מה הילד שלך עושה, חשוב מה יש לו בשכל. כך גם עם הנכדים - לאחרונה שניים מהם באו להתייעץ איתי אם להיכנס לעסק, ועניתי שלא ישאלו אותי כי אני בעל עניין. אני אשמח אם הנכדים ייכנסו לעסק, אני אמות על זה, אבל אני לא אכעס אם לא, אני רוצה שיבחרו בעצמם. אבל אני גם לא רוצה להגיד להם שזה ישמח אותי, כי זה כמו להשפיע מאחורי הקלעים וזה לא טוב".

אני לא אומר את זה, אבל אנחנו לא צריכים לגדול

אחרי עשרות שנים, קסטרו מפוכח. הוא מודע לטעויות, רואה את המגבלות. מדבר גם עליהן באופן כן וישיר. כך, ב־2003, בעוד המיתון בארץ משתולל, החליטה החברה להתרחב לחו"ל. גרמניה היתה היעד המוביל, והחברה פתחה בה 14 סניפים. "היציאה לגרמניה היתה טעות", מודה היום קסטרו. "אני מתנחם בזה שגם החברה השותפה הגרמנית, אוטופרזן, בעלים של עסק שמגלגל 24 מיליארד יורו בשנה, טעתה איתנו. לא הבנו שהגרמנים קונסרבטיבים. הם קנו קסטרו כל עוד זה היה בחנות של אוטופרזן, אבל לא נכנסו לקסטרו כדי לקנות קסטרו. היינו צריכים להישאר שם רק בסיטונאות. עברתי על הכלל של 'תן לקונה מה שהוא רוצה ולא מה שאתה חושב שהוא צריך'". קסטרו עדיין מפעילה חנויות ספורות בתאילנד ובקזחסטן, אבל קסטרו אומר: "עד היום אני לא כל כך מתלהב מללכת למקומות אחרים בעולם, לדעתי גם אין בזה באמת צורך. אבל לא חשוב, הכל לטובה, אנחנו לא צריכים את זה, הכוח שלנו הוא בישראל".

אבל בישראל הצמיחה של קסטרו מוגבלת.

"בסדר גמור. נוכל להתקיים על הכיפאק. אנחנו לא צריכים להתפרס יותר מדי. גם עם רשת התכשיטים דיווה עשינו טעות, לא היינו צריכים להיכנס לזה. גם לא להנפקה בבורסה. זו נקודה רגישה אצלי. בדיעבד זו היתה טעות. היום לא הייתי עושה את זה, הייתי מעדיף להישאר פרטי, אבל אני מבין שכוחות השוק חייבו את היציאה לבורסה ואין לי טענות על העבר. קסטרו מן לעומת זאת היתה הברקה".

איפה אתה רוצה שקסטרו תהיה בעוד עשור?

"בדיוק באותו מקום. להתרחב עוד ועוד, מה זה נותן? עשינו טוב, אפשר להישאר ככה. אבל אני לא אומר את זה לגבי ואתי, כי אני לא רוצה להתערב היום. אני כבר נותן את הסכמתי להכל, שיעשו מה שהם חושבים, הם אנשים חכמים. אם הם ישאלו, אני אגיד להם את דעתי".

רשתות האופנה הזרות בישראל, ובראשן זארה, לא מטרידות? הכניסה שלהן לא היתה מבחינתכם נקודת משבר?

"אני בן אדם שמאמין שהקושי מחשל. כבר שכחנו איזה אתגר היתה זארה, והעובדה היא שזארה עזרה לנו להתפתח. מראש חשבתי שזה יעשה רק טוב שקסטרו תתחזק. יש לי שלט בחדר ההתעמלות ובו כתוב שאסור לוותר. תליתי אותו לפני שנים, כדי להזכיר לעצמי לא להישבר".

2004. חנות קסטרו בגרמניה. הפעילות שם נסגרה בינתיים

קסטרו אוהב פתגמים, מנטרות, סיסמאות. שמח לפרוס אותם. שמח שהם הפכו למאור של קסטרו, ונשארו כך עד היום. כבר לפני שנים חיבר לחברה חזון. "החזקתי אותו בארון, סגור, כתוב בכתב ידי. חשבתי שלא נכון לפרסם אותו. היום הוא כבר החזון הגלוי של קסטרו. הוא מתבסס על שותפות עם ארבעה גורמים: הלקוחות, שהם בעל הבית שלנו, מי שנותנים לנו את הפרנסה ואנחנו צריכים לשרת אותם הכי טוב שאפשר ולתת תמורה מלאה לכסף שלהם; העובדים, שעוזרים לנו להגשים את החלומות ומקבלים בונוס על עבודתם; הספקים - כל החיים שלי לא ידעתי להתמקח, ולכן הייתי אומר להם 'אתם תיתנו לי את הטוב ביותר, ואם אני אראה שסיפקתם את המוצר יותר בזול למישהו אחר, לא תהיה לכם כניסה אליי'. אבל אף פעם לא שכחתי שאני צריך את הספקים שלי; והשותף הרביעי זה אני", הוא מסכם ומתייחס לבעלי המניות, מהמשפחה והציבור.

איך חזון כזה משפיע על העבודה? מה החלק שלו בהצלחה של החברה?

"לפני שנים ישבתי וניתחתי לעצמי מי הבוס שלי, והגעתי למסקנה שזה הקונה שלי. הלקוח הוא זה שנותן לי את הקיום שלי ואני צריך לשרת אותו באמונה, לא לדפוק אותו. בזה אסור לי לזייף. לא תמיד המשמעות של זה היא למכור לו בגד זול, זה גם לא תמיד מה שהקליינט רוצה. הרי לכולם יש בבית חולצות שיכולות לשרת אותם לעוד 20 שנה. אבל הקונה רוצה סטטוס, מצב רוח. נשים אומרות לעצמן: 'אם החברה שלי או הגיסה שלי קנתה גם אני רוצה'. או 'איך אני עצבנית, אני אלך לקנות חולצה'. וזה מה שאני מוכר להם, את מה שישפר להם את מצב הרוח. אני חושב שעד היום החברה מתנהלת ככה. ואני יודע גם להגיד על עצמי שאני סוחר שלא יודע להתמקח, זו לא בושה. אף פעם לא באמת הייתי סוחר, ואני לא מתייחס לעצמי בתור סוחר. אגב, עד היום כשאני צריך לקבל החלטות אני יושב עם עצמי, לוקח דף ועיפרון, כותב את כל מה שאני חושב ואז מנתח את זה".

הכסף יכול להשחית, אבל אותי הוא לא שינה

הוא אוהב לכתוב. מסתובב עם פנקס שחור עם לוגו אדום של קסטרו, ורושם מחשבות, מטלות, אפילו שירים. כשהוא שולף את הפנקס, קסטרו מאבד ריכוז. טובע בתוך המילים, מדפדף, ממלמל, מחליט לשתף. הנה קטע קצר שכתב לאחרונה, תחת הכותרת "נתינה": "סוד החיים הוא נתינה. / הזכות לתת היא הזכות הגדולה ביותר שבן אנוש זוכה לה, לתת בכל המובנים. / אתה אוהב = נותן אהבה, אתה מאושר. / לתת עצה חכמה לחבר זו זכות. לתת לנצח זה נותן סיפוק. / זכות גדולה של אלה הנותנים זה האושר הגדול ביותר בחיים. / אם אתה נותן אתה צריך לחשוב איזה זכות נפלה בידיך לתת".

ואז מתפנה להסביר. "מה שמעניין אותי הכי הרבה היום זה לא כמה סניפים יש לקסטרו, תאמיני לי שאני לא יודע. מעניינת אותי העשייה שלי בתחום החינוך, שממלאת אותי. אני תורם הרבה לפרויקטים, במיוחד בבתי ספר תיכוניים, כי אני מאמין שבלי הנוער אין לנו סיכוי לשרוד בארץ הזו. בגלל זה אני מעריץ את דב לאוטמן, איש מפלדה. אחרי כל מה שהוא עבר הוא עדיין מגיע בכל יום למשרד ועוסק בחינוך. קראת את הספר 'ימי שלישי עם מורי'? לאוטמן הוא יותר ממורי. הבן שלו התאבד, אשתו מתה, הוא חלה והוא עדיין עושה. אני מעריץ אותו ואת שמעון פרס.

"הרבה שנים תרמתי ולא רציתי שיפרסמו את זה. ואז החלטתי לפרסם בתקווה שהתרומה שלי תצרף עוד אנשים שיש להם למעגל. אני תומך היום למשל בבית ספר תיכון בשכונת הקטמונים ויש לנו תוצאות טובות שם. לא מזמן באו לבקר אותי שני בוגרים, נתתי לשניהם תלושים של 400 שקל לקסטרו. מנהלת בית הספר סיפרה אחר כך שאחד מהם, שבא מבית קשה יום, החליט לתרום את התלוש לילד אחר ואמר שהוא רוצה לחזק את המסורת של קסטרו. אלה הדברים שהספר של פראנקל גרם לי להבין - שלא יכולתי לעשות את זה בסיטואציה אחרת. אלה הדברים שבאמת נותנים לי סיפוק. בא לי לבכות".

במילים אחרות, עשית הרבה כסף שמאפשר לך את הסיפוק הזה.

"יש לי יחס אמביוולנטי לכסף. מצד אחד הוא מאפשר לי לתרום, מצד שני אני אפילו לפעמים כועס עליו. כי כסף עשוי להשחית. אותי הוא לא שינה, אבל אתה צריך להיות ערני לזה. חשוב לי למשל שהילדים והנכדים יעבדו, לא יקבלו הכל כמובן מאליו. בדיוק כמו שאתי עבדה קשה מאוד בתחילת הדרך ונסעה בכל הארץ לשווק סחורה. אפילו הנכד שלי בן ה־16 עובד בחופשות. כולם עובדים אצלנו".

אתה באמת חושב שהכסף לא שינה אותך?

"אני חושב שלא, אבל חכי, בואי נשאל את המטפלת שלי". הוא קורא למרלין המטפלת, ושואל: "איך אני איתך?". "בסדר", היא עונה בחיוך מבויש. "באמת טוב?", הוא שואל. היא מהנהנת באישור. "טוב, יאללה", פוטר אותה קסטרו מהמבוכה, וממשיך: "אני על כסף אף פעם לא הלכתי לרב. אם אתה עושה את עבודתך בסדר הכסף יבוא לבד. להיות בעל עסק מבחינתי זו אחריות שאתה לוקח על אנשים, ואתה לא עושה את זה כדי לקבל הרבה כסף. יש לי אחריות לכך ש־1,500 העובדים של קסטרו יקבלו את המשכורת בזמן בכל חודש. זה דבר קדוש, הם צריכים לפרנס משפחה, וכל השנים הקפדתי על זה וגם על זה שכספי הפיצויים שייכים לעובדים ולא לחברה.

"גם את יום ההולדת האחרון שלי חגגתי במרכז הלוגיסטי של קסטרו עם אלה שעובדים הכי קשה, לא עם ההנהלה הבכירה. אני חושב שאם אתה זכית אסור לך לשכוח שיש אנשים קשי יום, וזו זכות גדולה לעזור להם. אני לא שוכח שאני התחלתי ממינוס, הייתי חייב יותר ממה שהיה לי מלאי. אבל הייתי מודע לזה, והייתי יושב עם לינה אשתי בכל יום שישי לעשות מאזן ולראות איך מתגברים. אם יש משהו שאני באמת גאה בו, זה שלאורך כל השנים עמדנו בהתחייבויות שלנו. וזה לא קל 60 שנה לא לפספס שום התחייבות".

כבר לא מאמין בשתי גדות לירדן. מאמין באהבה

עכשיו הכל מתחבר לו לבודהיזם, ללימודי קבלה. אפילו העמדות הפוליטיות שלו, שזזו שמאלה בשנים האחרונות, מוכפפות לדיבורים על אהבה. "אני בספק אם יש אלוהים. אני מאמין שאסור לנו להתערב במה שהאחר מאמין בו. שאי אפשר להיות גם מדינה יהודית וגם דמוקרטית. אתה לא יכול לשים מגבלות של דת, זה לא עובד. הרי כל המלחמות באו בגלל האמונה. אמונה זה דבר פרטי של כל אחד, אני לא יכול להגיד לאדם במה להאמין. זו הדמוקרטיה.

"המורה שלי לפילוסופיה שאל אותי לאחרונה אם אני מאמין, ועניתי לו שהלוואי שיש אלוהים, אבל אם היה אלוהים הוא לא היה מאפשר סיטואציות כמו שילד בן שנה יקבל סרטן, בחייך. אז אמרתי למורה שלי שאני מאמין כי אני צריך את זה. האופי שלי חלש ואני צריך להאמין בכוח עליון כי אני לא יכול לשאת את כל העול של הקיום שלי, ולכן אני משליך את זה על אלוהים. אבל אני בעיקר מאמין באהבה. תראי אותי ואת לינה, אנחנו נשואים 57 שנה. נכון שהיא נראית בת 55? אנחנו חיים באהבה. לפני חצי שעה אמרתי לה אני אוהב אותך. נכון, לינה?", הוא פונה לאשתו. "תראי, זה כבר לא מזיז לה כי היא רגילה", הוא חוזר אליי.

"אין דבר יותר חשוב מאהבה וזוגיות טובה. אבל אהבה זה לא רק בזוגיות. אם אנחנו רוצים לחיות בארץ הזו צריך לפתח אהבה ולנסות להבין גם את האויב שלנו, והוא אויב קשה. חייבים למצוא את הדרך לשתף פעולה איתם. זה גם חלק מהשינויים שקרו לי בשנים האחרונות. אני הייתי כל השנים אצ"לניק", הוא אומר ומתחיל לשיר "שתי גדות לירדן זו שלנו זו גם כן", ואז חוזר להישמע כמו הקמפיין של קסטרו, "צאו להפגין אהבה", "ומאז התבגרתי והבנתי שצריך זו לחוד וזו לחוד. השינוי קרה לי כאשר ראיתי את המצב, כשאתה רואה שצעירים מוכנים להתפוצץ אתה מבין שחייבים להגיע להבנה איתם. ממש כמו שאבא שלי אמר כשרק התחלנו בעסקים - התפקיד שלנו זה לדעת להתפשר, בין היצרן לקונה. אנחנו תמיד באמצע וצריכים לראות איך מסתדרים".