פרשנות: האחריות על הלקוחות
רשימת הלקוחות מלמדת כי עשרות לקוחות של וינרוט, עובדי ציבור או אנשים רגילים, שילמו פחות מוויטה תמורת הרבה יותר עבודה. קשה לומר ש־20 אלף שקל עבור טיפול בתיק פשוט יחסית מהווים תשלום נמוך כל כך שנכנס להגדרת שוחד
בסיכומים שהגישה המדינה בתיק וינרוט היא טענה כי וינרוט נמנע מלהגיש לה את טבלת הלקוחות בשלב מוקדם יותר שהיה מאפשר לה לבדוק אותה לעומק. למעשה, נראה כי ההפך הוא הנכון. אילו וינרוט היה מגיש את רשימת הלקוחות בשלב ראשוני, לא יהיה זה מופרך להניח שייתכן שכתב האישום נגדו ונגד ויטה
רשימת הלקוחות מלמדת כי עשרות לקוחות של וינרוט, עובדי ציבור או אנשים רגילים, שילמו פחות מוויטה תמורת הרבה יותר עבודה, וגם במבט אובייקטיבי קשה לומר ש־20 אלף שקל עבור טיפול בתיק פשוט יחסית מהווים תשלום נמוך כל כך שנכנס להגדרת שוחד. הנקודה העיקרית המשתקפת בטבלת הלקוחות היא קיומם של לקוחות רבים, חלקם עובדי ציבור, שלווינרוט לא היה כל אינטרס לכאורה לשחד אותם ובכל זאת הם שילמו לו תעריפים נמוכים. וינרוט הצליח להוכיח במשפט שהוא לא ייחד את התעריפים הללו לעובדי ציבור דווקא אלא העניק אותם גם לאנשים אחרים, גם כאלה שהיתה להם יכולת לשלם יותר מכפי ששילמו בפועל.
זכותו של וינרוט להסכים לייצג בתעריף רצפה כל לקוח שיבחר, וקשה לקבל טענה הגורסת כי הוא מחויב לדרוש תעריפים גבוהים ברגע שהלקוחות הם עובדי ציבור. הבעיה העיקרית היא עם התנהגותם של הלקוחות שלא ראו פגם מוסרי או ערכי בכך. המבוכה צריכה להיות של עובד הציבור שמניח שזה בסדר שמישהו ישרת אותו בחינם או תמורת 4 שקלים לשעה. הפרקליטות היתה צריכה, אולי אף במקום להגיש את כתב האישום בפרשת ויטה־וינרוט, לבדוק את הנורמות במגזר הציבורי ולקבוע כללים ברורים שינחו פקידי ציבור ויחייבו אותם לדווח לממונים עליהם על מצבים כאלה, לצד נורמות למניעת ניגוד עניינים והעברת הטיפול לעובד ציבור אחר.
