ניפגש בלובי

תמיד היו כאן תיירים. משיירות מסחר, עולים לרגל וצליינים מאות ואלפי שנים אחורה, ועד התיירות הרפואית, התיירות הדתית והתיירות הגאה - ארץ ישראל היתה חייבת להיות אימפריה של מלונאות. אז אולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל עליה דרך ההיסטוריה של הכיבושים והמלחמות, ולהתחיל לבחון את הטריטוריה הזו באמצעות ההיסטוריה של החופשות והמלונות.

"מלון אורחים", ספרו החדש של העיתונאי עמוס כרמל שיצא במימון התאחדות המלונות, עושה בדיוק את זה. דווקא בשנת שיא במספר התיירים ובימים של תפוסות שיא בבתי המלון - שמתבססים, אגב, בעיקר על תיירות פנים - כרמל חוזר אחורה, אל הימים שלפני המבצעים של ועדי עובדים ו"הכל כלול" (הגלגול המודרני של החופשות בבתי ההבראה שחילקה ההסתדרות לעובדים), הפעילויות לילדים וצוותי הווי ובידור, אל מלונות בסגנון אחר. כאלה שאפשר היה להיכנס אליהם ולהרגיש, ולו לרגע, חלק מהעולם הגדול.

מלון המלך דוד, 1934, מארח את סר הרברט סמואל ושוחרי האוניברסיטה העברית צילום: התאחדות המלונות

מה היה המלון הראשון שהסתיר את הים התיכון?

בראשית היו החאנים, מלונות דרכים ששימשו בעיקר שיירות תובלה וצליינים מאירופה. סביב אותם חאנים התפתחו שווקים קטנים, שלאחר מכן צמחו לכפרים קטנים ולעיירות. מחנה הפליטים חאן יונס, למשל, החל כך את דרכו.

רק ב־1841 החלו מדינות אירופיות נוצריות לפתוח קונסוליות בפלסטינה. עוד ועוד צליינים, מיסיונרים, סוחרים ותיירים החלו להגיע, ונוצר צורך במלונות בעלי צביון אירופי. מלונות פרנציסקנים הוקמו בסמוך למקומות הקדושים לנצרות, וב־1856 החלה בנייתו של היהלום שבכתר: ההוספיס האוסטרי בעיר העתיקה בירושלים, שלצורך בנייתו נאלצו לפנות הר זבל שגובהו 13 מטר. אחרי ארבע שנים הושלם ההוספיס. הוא כלל 40 חדרים וסוויטה מלכותית, שיועדה לשימוש הקיסר האוסטרי פרנץ יוזף, ליום שיחליט לבקר בארץ הקודש.

המלון הראשון שנבנה ליד הים, הרחק מהמקומות הקדושים, היה בלה ויסטה (יפה נוף). הוא הוקם ב־1904 בשכונת מנשייה שבין תל אביב ליפו (כיום עומד שם מלון דן פנורמה), נחשב למפואר ביותר בארץ, ומשך אליו תיירים שביקשו ליהנות מרחצה בים. במודעה שפרסמו בעלי המלון נכתב כי הוא "תחנת הרחיצה היחידית בארץ ישראל, עומד על שפת הים בתוך גן גדול, שלו יציעים לרוח הים. מקום אוסף האינטליגנציה של העיר והמושבות". אותה אינטליגנציה התאספה במלון כשהמשורר חיים נחמן ביאליק הגיע לביקורו הראשון בארץ, וערכה לכבודו קבלת פנים מפוארת. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה השתלטה הממשלה העותמאנית על המתחם, והפכה את המלון לבית מעצר. לאחר שוך הקרבות לא חודשה בו הפעילות.

שניים מהמלונות היהודיים שנפתחו ביפו ב־1906 נזכרים בתולדות היישוב יותר מאחרים, מטעמים פוליטיים. העלייה השנייה הצמיחה שתי מפלגות פועלים קטנות ולוחמניות, וכל אחת מהן אימצה לעצמה מלון משלה. מלון חיים ברוך (של חיים ברוך קסטריל ואשתו שרה־זלאטע) היה המלון של אנשי הפועל הצעיר, ואילו מלון ספקטור (של אלקנה ספקטור) היה מעוזם של אנשי פועלי ציון.

שליחי המפלגות התאמצו "לצוד" עולים בנמל ולשלוח אותם להתאכסן במלון "שלהם". כך יצא שהעולה הצעיר דוד גרין, לימים בן־גוריון, התאכסן שעות אחדות במלון חיים ברוך ביומו הראשון בארץ, משום שחברו לעלייה היה איש הפועל הצעיר. כעבור פחות מחודש הוא כבר הגיע למלון ספקטור, כדי להשתתף בוועידה של פועלי ציון.

לעומת יפו, שהחלה מתמלאת במלונות ואכסניות, תושבי תל אביב לא רצו מלונות ביישוב שלהם. המלון הראשון שנפתח בעיר, לאחר קבלת אישור מיוחד, היה של הגברת רבקה מלכה הורוביץ, שקיבלה אישור להקים פנסיון "בית אוכל" בקומה ששכרה בבית ברחוב לילינבלום 29. היא זכתה באישור כי היתה אלמנה מטופלת בשישה יתומים, אך נאסר עליה למכור משקאות חריפים ולארח משחקים מסוכנים כמו ביליארד. רק ב־1913 התקבלה החלטה עקרונית להתיר פתיחת מלונות בתל אביב, והרופא ואיש הציבור ד"ר חיים חיסין ניסח עבורם תקנות בריאות מחמירות ("על כל 5 חדרים או 10 אנשים צריך להיות בית כיסא"), והוטל עליהם מס מיוחד, של 5% מההכנסות.

לובי מלון רימונים גלי כנרת בטבריה צילום: התאחדות המלונות

הר הזבל מתפנה, וצ'רצ'יל ממליץ על הקינג דיוויד

ב־1917 החל המנדט הבריטי בארץ והביא עמו תקופה של שגשוג ודרישה לעוד מלונות. ב־1920 היו בירושלים שישה מלונות, וב־1926 כבר נספרו בעיר 23 מלונות ושלושה פנסיונים. במסמך של ממשלת המנדט מ־1927 צוין כי המחסור במלונות הולמים מעכב את פיתוחה של העיר, וכעבור שנה החלו בבנייתו של מלון כזה.

תמורת 31 אלף לירות ארץ־ישראליות מכרה הכנסייה היוונית־אורתודוקסית חלקה בת 18 דונם באזור הגבוה ביותר של הרחוב, שהוקם לאורך הרכס המשקיף על העיר העתיקה ועל הרי מואב ממערב. חברת מלונות ארץ־ישראל־פלסטינה התעתדה להקים על השטח את המלון המפואר ביותר בירושלים, ה"גראנד הוטל" של עיר הקודש. קרבתו למגדל דוד ולקבר דוד המלך בהר ציון היוותה את ההשראה לשם: מלון המלך דוד, או "קינג דייוויד".

חברת מלונות ארץ־ישראל־פלסטינה הוקמה ב־1921 על ידי אלי מוסרי, בן למשפחה יהודית עשירה שהיגרה מאיטליה למצרים. המשפחה ניהלה שורה של מלונות פאר במצרים, ולמימון הקמת המלון הירושלמי מכרה מניות של החברה ליהודים עשירים ממצרים, ארצות הברית, שוויץ ולמשפחת רוטשילד. לתכנון המלון נשכר האדריכל השוויצרי אמיל פוכט, שהונחה להשתמש ב"סגנון שמי עתיק שיזכיר את ימיו של דוד המלך". הבונים השתמשו באבני גיר ורודות שנחצבו בקרבת דרך יריחו, החזיתות צופו באבנים שנחצבו בחברון, ובקומת הכניסה הותקנה תקרה גבוהה במיוחד, מעוטרת בדגמים ובצבעים בהשראת שרידי הארמונות בנינווה ובבל.

מאחר שבאותה עת התרחשו בארץ מאבקים מרים על עבודה עברית, בסופו של דבר אכן היו רוב העובדים — 210 מתוך 240 — יהודים. הזהות הלאומית של העובדים תימשך גם לאחר פתיחת המלון.

עיתון "דבר" דיווח ב־1931 כי אל פתיחת המלון הוזמנו ראשי ממשלה ובכירים רבים מחו"ל, שבאו להתפעל מהפאר. בחוברת שחולקה בפתיחה הודגש כי החדרים כוללים "מכשיר שימושי מאוד", כלומר "מערכת משולשת של פעמונים, המצוינים לקריאת מלצר, עוזרת או משרת חדר מיטות". בימים הראשונים לפעילותו של המלון האורחים אכלו מזון שהובא במיוחד ברכבת מקהיר, מבצע מורכב למדי בתנאי הקירור והתובלה של העת ההיא.

חדר האוכל של מלון בזל, תל אביב צילום: התאחדות המלונות

כעבור כמה ימים פרסמו הנכבדים הערבים מרקוס עיסא וג'ורג' צחאר מודעה בעיתון "פלסטין" שבה נאמר כי המלון הוא "מלכודת ציונית" שתכליתה לחסל את הכלכלה הערבית. אי לכך נקרא הציבור הערבי להחרים את המלון. זה לא הפריע להצלחה: בימים של טרום מלחמת העולם השנייה נחשב המלון לאחד ממוקדי הביקור והבילוי המרכזיים בכל האימפריה הבריטית. ווינסטון צ'רצ'יל, שהתארח בו ב־1934, כתב כעבור עשור לנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט כי בירושלים "יש בתי מלון ממדרגה ראשונה".

בשעה שבירושלים עדיין בנו את הקינג דיוויד, נפתח בתל אביב ב־1925 מלון פלטין (ארמון). היזם והמתכנן אלכסנדר ברוולד עיצב מלון ובו 60 חדרים וכמה אולמות — אחד מהם אירח בסוף שנות השלושים את הקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית הצעירה, אולם אחר הפך למועדון ביליארד, שמשך פקידי ממשלה בכירים וקצינים בריטים. "שורת הבלים (הנשפים) שסודרו על ידי מלון פלטין הולכת ונמשכת בהצלחה", נכתב באחת המודעות של "ההוטל המודרני היחידי בתל אביב", "כל הקהל האלגנטי של יפו ותל אביב נמשך ביום חמישי ובשבת ורוקד תחת צלילי התזמורת הטובה ביותר בארץ ישראל".

ניצבים בפתח של מלון צילום: התאחדות המלונות

ב־1933 עבר ניהול המלון לידי גד (פימה) שלוסברג, איש עסקים שעלה לארץ מקניגסברג עם אשתו ובנותיו. בתו הצעירה, לאה רבין, סיפרה בספר זיכרונותיה "הולכת בדרכו" על "מלצרים סודנים שחומים ויפי תואר", על מטבח שלא התנהל על טהרת הכשרות ועל "אורחים רמי מעלה מחוץ לארץ", בכללם הקיסרית האתיופית, שסעדה עם ראש העיר מאיר דיזנגוף ארוחת צהריים וזה מיהר להסתגל למנהגה לאכול בידיים.

"פלטין", כתבה רבין, "קבע מגמות ועיצב אופנות". אלא שלאחר המאורעות של 1936 החלה התיירות להידלדל, עד שפסקה לחלוטין עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ב־1939. שלוסברג פרש ממנו במהרה, ושעריו של המלון נסגרו.

ותודה לחיילים הבריטים, שהביאו את הברים ואת התעריף ללילה

ראשוני אחוזת בית, כאמור, לא רצו במלונות. גם כשהחלה העיר לגדול לכיוון הים, דיזנגוף ביקש להקצות את השטח בעיקר לתעשייה. ההתפכחות לא איחרה לבוא, ודיזנגוף עצמו כבר החל לדבר על תל אביב כ"מקום הבראה עולמי, מקום המרפא היהודי הימי הראשון". ב־1922 הפך הקטע שמשתרע היום בין קצה רחוב אלנבי לרחוב טרומפלדור לאזור מרחצאות, וכעבור שנתיים הוקם שם מלון ורשבסקי. שנה לאחר מכן הצטרף אליו מלון סן רמו, ובעקבותיו מלון "אשל (אוכל־שתייה־לינה) חדש" ומלון טבצ'ניק. בעשור הבא הצטרפו אליהם מלונות נוספים, שהחלו להתפרס צפונה, לאורכם של הרחובות הרברט סמואל והירקון.

אחד ממלונות אלו היה פנסיון קטה דן, שהחל לפעול ב־1931 בקרן הרחובות הירקון ומנדלי מו"ס. היתרון היחסי של המלון, שנקרא על שם המייסדת והמנהלת קטה קלנרי־דנוביץ, היה מרפסת גדולה שהשקיפה אל חוף הים. במודעה שנהגה דנוביץ לפרסם בקביעות בשבועון של יוצאי גרמניה תוארה המרפסת הזאת כמקום מפגש של "המושבה היקית" בתל אביב, פעילים ציונים ממרכז אירופה ובכירי הסוכנות היהודית. הקליינטורה האמורה הגיעה לקטה דן וסעדה בחדר האוכל שלו, שגלש למרפסת המפורסמת. ב־16 ביוני 1933 סיים חיים ארלוזורוב לסעוד על המרפסת וירד ממנה לטיול על שפת הים, ובמהלכו נורה ונרצח.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הפקיעה ממשלת המנדט את קטה דן והפכה אותו למפקדת משטרה. הסגירה המאולצת של המלון היטיבה עם מלון סמוך, שנחשב למתחרה העיקרי שלו. זה היה מלון גת־רימון, שהפך לאכסניה היוקרתית ביותר בתל אביב בשנות מלחמת העולם השנייה. 2.5 מיליון חיילים עברו בישראל בשנות המלחמה, יצאו לחופשות ובילו בתל אביב. הם הביאו לכך שרבים מהמלונות החלו להרחיב את הברים שלהם, דאגו לבידור, וגם השכירו לראשונה חדרים לשימוש יומי. בתום המלחמה, ב־1945, הגיע מספר המלונות בתל אביב ל־73.

כאשר קיבלה דנוביץ את המפתחות של קטה דן בחזרה, ב־1945, היא הזדעזעה ממצב המלון והחליטה למכור אותו. הקונה היה איש העסקים אברהם שטמברג, שלא הזדרז לפתוח בשיפוצים והחכיר אותו בתחילת 1947 לאחים יקותיאל (קסיל) ושמואל (סמו) פדרמן. ביוני 1947 שב המלון לפעול ולהתמודד על הבכורה מול גת־רימון. ה"יקים" של תל אביב חזרו למרפסת, עם בכירי ההגנה וראשי הדרג המדיני שמעליהם — דוד בן־גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, ישראל גלילי ועוד. כולם הרבו לפקוד את קטה דן ולערוך בו פגישות ודיונים, אך תפוסת החדרים היתה דלה. שמואל פדרמן ניסה להתמודד עם הבעיה באמצעות פרסום קבוע של שמות הידוענים שאירח בדפי היומון "פלסטיין פוסט".

רשת מלונות דן צמחה בעקבות קשר מקרי של הפדרמנים עם אחד מאורחי המלון. בסוף נובמבר 1947 הגיעו לקטה דן חברי משלחת של המגבית היהודית המאוחדת ממיאמי, לאחר סיור במחנות של ניצולי שואה באירופה. הם חוו את ההתרגשות הגדולה של כ"ט בנובמבר, ונקלעו כעבור כמה ימים לחוויה מסעירה נוספת. במוצאי 4 בדצמבר הצליחה ספינת המעפילים "הפורצים" להטיל עוגן מדרום לנמל תל אביב, אבל רב־החובל מנע את הורדתם אל החוף ותבע 5,000 דולר במזומן. פעילי המוסד לעלייה ב' ביקשו את עזרתם של הפדרמנים בגיוס הכסף, אבל הסכום בקופת קטה דן היה קטן בהרבה מהנדרש.

הפדרמנים זכרו, לעומת זאת, כי בכספת המלון הפקיד ראש המשלחת של המגבית, המיליונר מקס אורוביץ, סכום נכבד. יקותיאל פדרמן נשלח לדבר עם אורוביץ, שעשה את הונו מניהול מלונות ובתי שעשועים בפלורידה, פרט על מצפונו היהודי והציוני, ואף הבטיח לו שהכסף יוחזר למחרת, עם פתיחת הבנקים. אורוביץ מיהר להתרצות, אך הציב תנאי אחד: הוא רצה להשתתף בהורדת המעפילים מן הספינה. הוא יצא להורדה הזאת בחברת הפדרמנים, ולאחר מכן שוחח עמם ארוכות.

בנובמבר 1948 יצא יקותיאל פדרמן בשליחות משרד הביטחון לבריסל, כדי לטפל ברכישת נשק עבור המדינה הצעירה. פדרמן נתקל שם באורוביץ ושניים משותפיו, ומיהר לשטוח בפניהם יוזמה חדשה. ישראל, הסביר להם, עודנה נתונה במלחמה — אבל תנועת התיירות אליה עומדת להתחדש, שכן יהודים אמידים רבים ירצו לחזות במו עיניהם במדינה הראשונה שהקימו בני עמם לאחר 2,000 שנה.

אורוביץ ושותפיו שוכנעו שיש בתוכנית העסקית של פדרמן היגיון, והביעו את נכונותם לגייס 4 מיליון דולר שישמשו לרכישת המגרש הצמוד לקטה דן ובניית מלון חמישה כוכבים ובו 120 חדרים.

בן־גוריון בא בחאקי, מאיר לנסקי בא להרצליה

הביורוקרטיה הישראלית הצעירה עיקמה את אפה. שר האוצר הראשון אליעזר קפלן סירב להעניק פטור ממכס לחומרי הבנייה של המלון החדש, בנימוק שלא יימצאו אורחים למלון בן 120 חדרים. פקידי משרד האוצר ומשרד המסחר והתעשייה הסבירו כי משך הטיסה מארצות הברית לישראל, שעמד באותה תקופה על יותר מיומיים, יספיק לבדו להרתיע את קהל היעד.

למרות זאת, בנובמבר 1953 הושלמה הקמת מלון דן. "החלטנו מראש ללכת על 'סטייל' אירופי", סיפר לימים יקותיאל פדרמן. המלצרים נדרשו להופיע לארוחת הערב בעניבות, והמלצר הראשי, שלבש פראק, בדק אם ידיהם נקיות. "לא ידענו מה יגיד בן־גוריון", סיפר פדרמן, "הוא הרבה לבוא עם רעייתו פולה לאכול במלון כשהוא לבוש חאקי, וחששנו שהוא יתנגד לכך שמלצר בסמוקינג ישרת אותו". אבל בן־גוריון פתר את הבעיה בנקל: "אלה הם בגדי העבודה שלכם", אמר למלצרים, "ואלה בגדי העבודה שלי".

בעיה אחרת, חמורה בהרבה, היתה המחסור בכוח אדם מנוסה. פתרונה נמצא בגיוס של עולים חדשים, בעיקר מהונגריה ומרומניה, ובהכשרתם המזורזת.

חלקם אולי חשו תסכול לאחר שהפכו מעורכי דין, מהנדסים וסוחרים למלצרים, טבחים ובעלי מקצועות מלונאיים אחרים, אבל פדרמן הטיף להם שוב ושוב ש"אין זו בושה להיות מלצר עברי. בושה רק להיות מלצר עברי רע".

פנחס ספיר, מכר ותיק של יקותיאל פדרמן, הציע לו בתחילת 1957, במהלך אחת מארוחות הצהריים שלו במלון, לרכוש מלון נוסף. "בעוד כמה ימים אני יוצא לארגנטינה כדי לנסות לשכנע אנשי עסקים יהודים להשקיע בארץ", אמר ספיר לפדרמן, "אבל איך אוכל להצליח אם ההשקעה היחידה של קבוצה ארגנטינאית כאן היא כישלון צורב?".

ספיר התכוון, ופדרמן הבין זאת מיד, למלון בן 119 חדרים בשם "אכדיה" שנפתח על חוף הים בהרצליה כשנה לפני כן. הגישה למלון התבססה על דרך צרה ומשובשת, שרק פנסים אחדים האירו אותה בלילות, והוא נותר ריק. לחציו של ספיר והמחיר הנוח שהוצמד לעסקה המוצעת עשו את שלהם, והפדרמנים רכשו את אכדיה והחליטו לשווק אותו כמלון נופש והבראה בן חמישה כוכבים עם "קאנטרי קלאב", הראשון מסוגו בארץ. הגיעו אליו ישראלים שביקשו איכות נופש טובה מזו של בתי ההבראה המסורתיים, ובעיקר תיירים יהודים אמידים, בהם גם איש המאפיה מאיר לנסקי, ששהה באכדיה עד שהובהר לו שלא יוכר כעולה חדש אלא יוסגר לאמריקאים.

שרתון והילטון מגלות את תל אביב וכובשות את גן העצמאות

בשעה שרשת מלונות דן החלה לקום ולהתפתח, החליטו שתי רשתות בינלאומיות — הילטון ושרתון — להיכנס לישראל. מלון שרתון הראשון בישראל, ששכן ליד נמל תל אביב, נבנה על ידי מיליונר יהודי בריטי בשם גריידל, שהחליט עוד ב־1947 להקים בתל אביב את המלון הגדול ביותר במזרח התיכון. גריידל גייס את האחים חכמוב כשותפיו ושכנע את ראש העיר ישראל רוקח להעניק לו זיכיון לבנייה על קרקע שנמצאה אז מחוץ לעיר, בקצה שדרות נורדאו. הבנייה החלה, אולם סכסוך בין השותפים הביא להקפאתה עד 1959, אז רכשה את המבנה קבוצת שותפים אמריקאית, שאחד החברים בה היה הישראלי לשעבר משולם ריקליס.

ריקליס ושותפיו פתחו במשא ומתן עם שרתון ושכנעו את בעליה לחכור את המלון ולהפעילו. זה היה לא רק המלון הבינלאומי הראשון בישראל, אלא גם המלון הראשון של שרתון מחוץ לצפון אמריקה. חנוכת המלון בפברואר 1961 הוצגה כפריצת דרך של המשק הישראלי, כזו שהצדיקה את נוכחותו של ראש הממשלה בן־גוריון.

לרשות האורחים בשרתון תל אביב עמדו קפטריה שפעלה 24 שעות ביממה, מועדון בריאות משוכלל, ושירות "נילי צחצחי לי" — צחצוח נעלי גברים בידיה של צעירה יפה בשם נילי ג'ון קפיולטס, שמונתה ב־1983 למנכ"לית שרתון העולמית. המלון נחשב אז לגדול ולמפואר ביותר בכל המזרח התיכון.

בתחילת שנות השבעים דרשה שרתון מבעלי הבניין לחדש אותו, ונענתה בסירוב. כתוצאה מכך הודיעה הרשת על סיום חוזה הניהול, והמלון נמכר למשפחת פאלוך, ששינתה את שמו ל"מלון פאל". משפחת טייג, שרכשה אותו ב־1977, סגרה את שעריו והרסה את הבניין, כשלב ראשון לקראת בנייה של מלון חדש — שלא הוקם עד היום.

שנה לאחר פתיחת שרתון תל אביב הונחה אבן הפינה להילטון תל אביב. הרשת הבינלאומית החלה להביע עניין בישראל ב־1959, וגורמים ממשלתיים העריכו שתקים מלון לא גדול במיוחד בירושלים או חיפה. נציג הרשת, שערך סיור נרחב בישראל, הגיע למסקנה שאין היגיון אלא בהקמת מלון חמישה כוכבים דה לוקס בתל אביב, בלבו של גן העצמאות.

הפגיעה בגן ובתוכנית המתאר של העיר והמחאה נגד הבנייה בשטחו של בית קברות מוסלמי לא עזרו. הילטון תל אביב נבנה בעלות של 16 מיליון דולר, שנראתה אז כמעט דמיונית, ונחנך בספטמבר 1965 בנוכחות קונארד הילטון, מייסד הרשת.

אילת ממציאה מחדש את החופשות הישראליות

ב־1980 ביקר שר התעשייה, המסחר והתיירות דאז גדעון פת בלונדון, שם פגש בדיוויד לואיס, שהוא ואחיו ברנרד עמדו בראש אימפריה שכללה חברות נדל"ן, פיננסים, הלבשה וגם תייירות ומלונאות. לואיס, שביקר בעבר בישראל, הבין את הפוטנציאל העסקי שטמון בה — ובפרט בעיר הדרומית והמנומנמת אילת, שבה שהה 20 שנה קודם לכן. לואיס טוען כי עד אז לא היה ברור לפרנסי העיר איזה פוטנציאל תיירותי יש לעיר, ועד כמה יש לבסס את כלכלתה על תיירות ולא על תעשייה, דיג וכיוצא באלה.

ב־1981 הקים לואיס חברה ישראלית וקרא לה ישרוטל, וזו החלה להקים את מלון המלך שלמה מעברה המזרחי של הלגונה באילת. המלון הזה, שנחנך באוגוסט 1984, חולל תמורות מפליגות במלונאות האילתית בפרט, ולדעת רבים גם בכלל מלונאות הנופש בישראל.

בראש ובראשונה אלה היו הממדים: 420 חדרים וסוויטות ברמת חמישה כוכבים. קומות 10–13 קיבלו את השם "קומות המלך" ונעשו למחלקה הראשונה של המלון, המספקת אירוח לאח"מים ואורחים מהעולם. עם זאת, זו היתה הפעם הראשונה שגם האורחים ה"רגילים" לא קופחו מבחינת התפנוקים שהוצעו להם, בוודאי לא גסטרונומית. חדר האוכל המרכזי של המלון, "שולחן המלך", כלל כמה מוקדים שבהם הוכן האוכל לעיני הסועדים במגוון סגנונות, והמשקאות — לרבות אלכוהול — הוגשו ללא הגבלה. כך, למעשה, הוצג לראשונה בארץ הקונספט של "הכל כלול".

לבד מכך היו במלון שורה ארוכה של אטרקציות שהתאימו אותו לאירוח של משפחות נופשות, בסגנון שהיה מקובל עד אז בישראל אך ורק בשלוחות של רשת מלונות "מועדון הים התיכון". צוותי בידור מטעם המלון הפעילו את הילדים בבוקר ואת המבוגרים בערב, והוקמה במלון "ממלכת ילדים" שבה יכלו ילדים לשהות בזמן שהוריהם נחו.

עד הופעתו של לואיס התבסס הענף ברובו על תיירות חוץ, אך בעקבות לואיס ומלונותיו הלכה ותפסה תיירות הפנים את הנתח העיקרי בענף. רוב המלונות בארץ שינו קונספציה והתאימו את עצמם לתייר הישראלי, שידוע בחיבתו לדילים משתלמים ול"הכל כולל הכל". עיין ערך דוד פתאל.