"ניצחתי את המפלצת"

1990, בית לשכת המסחר. איציק אורן, אז בן 42, עומד להרצות בפני מנהלי הרשתות הגדולות בישראל ובכירי המשק, ומרגיש בפנים מפלצת משתוללת. עד היום הוא זוכר את רגעי האימה, את דפיקות הלב, את הגמגום, ואת היום שבו חבר שלו אמר לו: אתה צריך טיפול, אתה צריך לטפל בדימוי העצמי שלך, בילדות. "עד האירוע הזה אף פעם לא היתה לי בעיה להרצות, הרציתי על יזמות, ניהול ומה לא", חוזר אורן (63), בעלי שילב, לרגע ההוא, שהיה ראשיתו של הטיפול שלו, של מסע אישי וארוך לתיקון. "ככל שההצלחה גדלה, המתח בינה לבין הדימוי העצמי הירוד גדל. ואז זה פתאום התפוצץ בבום. זה היה כאילו אני והמפלצת שקיימת בי גדלנו יחד, עד שכבר לא היה יותר מקום לשנינו. אחרי האירוע הזה, בלשכת המסחר, הלכתי לפסיכולוג, ואמרתי לו: 'אני לא מבין, אין לי כלום, הכל בסדר אצלי', ואז הבנתי שמה שאני לא מרגיש זאת הבעיה. התחלתי תהליך שהוביל לכך שהתרוקנתי מהתחושה הזו, השתחררתי מהמפלצת, רק בגיל 60".

המפלצת

לא יכול להיות שאוהבים אותי

כחלק מהשחרור, אורן כתב הכל בספר. ב"בוער בעצמותיי", שיצא לפני חודשיים, הוא מתאר ילדות קשה כבן למשפחת עולים מעיראק, שחש מוזנח בבית, וגם בחוץ גדל עם חוויה של "השחור היחיד ברמת גן". הוא מתאר, למשל, את יחסיו עם אביו: "כישלונותיו החוזרים ונשנים של אבי הפכו אותו לאדם מר נפש. כאבי הלב והאכזבות גרמו לו לנהוג בי בחוסר סבלנות ובלי חיבה. כשהכעסתי אותו, היה רודף אחריי ומפליא בי את מכותיו (...) לא על המכות שספגתי לבי דווי. רוב האבות בדור ההוא היכו את ילדיהם. אני דואב על אבהותו חמורת הסבר, על פניו הקשות, נטולות החיוך, על הכעס המתמיד, על הפסד האהבה. הוא לא הפגין רגשות במילים, ולא חיבק או נישק אותי (...) זיכרון מר במיוחד מהשנים במעברה אינו מרפא ממני: אבי חוזר הביתה מהעבודה ואני רץ אליו בהתרגשות ומנסה לחבק את רגלו. אולי ייקח אותי על הידיים. עייף וקצר רוח הוא מנסה לחמוק ממני, אך אני לא מוותר, נתלה על מכנסיו. הוא מאבד עניין, מתעצבן ומנער אותי מרגלו (...) לפעמים אני מדבר אל אבי בלבי, 'אבא, לו היית פעם אחת מחבק אותי, או רק אומר לי מילה טובה אחת, היית לי עולם ומלואו'".

איציק אורן צילום: עמית שעל

שם התחילה לצמוח המפלצת, ולאורן לקח זמן להבין שהוא יכול להרוג אותה. "בכל אחד יש מפלצת", הוא אומר כעת. "המפלצת זה לא אתה, זה משהו שאתה סוחב איתך. אז אצלי זה היה הפער בין ההצלחה לדימוי העצמי הנמוך. סחבתי עד גיל 60 את הדימוי של הילד הלא יוצלח, תחושה שההצלחה שלי היא בלוף שבעוד רגע ייחשף.

"היה לי לא פשוט בילדות גם בבית הספר. כשהיה מבחן סקר בכיתה ח' נכשלתי בו, ולא אשכח את המורה שאמרה לי 'ידעתי שתיכשל'. נותנים לך תחושה שאתה לא שווה, אמירות שיוצרות שריטות. שנה אחת למדתי היטב, לא משום שפתאום נהייתי אמביציוזי, אלא כי המורה בכיתה ה' פתאום אהבה אותי. זה הביא אותי למסקנה שהמורים קודם כל צריכים לאהוב את הילדים כדי שילמדו ויתאמצו, יותר ממקצוענות פדגוגית חשוב שיהיה למורה לב רחב, שיאהב את הילד.

"בדיוק קראתי ספר על המיתולוגיה היוונית, והמפלצת היא בעיניי כמו ראש מלא נחשים שחייתי איתו. זה דבר מכביד וקשה, שנים סחבתי את זה בתת־מודע. כולם צוחקים על חוויות ילדות, אומרים: 'מה העניין, זה היה לפני 60 שנה', אבל זה רק מתעצם. זה היה עוד יותר קשה כשהסביבה אוהבת אותך, אומרת לך שאתה מדהים, אבל בראש קשה לך לקבל את זה, כי תמיד אתה צריך להראות שאתה שווה משהו. ביום הולדת 50 של שושי (אשתו ושותפתו בשילב) ושלי עשינו מסיבה בגינה של הבית בהרצליה, עם בערך מאה בני משפחה וחברים. היתה שם המון אהבה שלא הייתי מסוגל להכיל אותה. כאילו חיפשתי אהבה כל השנים, אבל כשזה הגיע לא הצלחתי להכיל אותה. לא יכולתי ליהנות מזה, לא הרגשתי, לא נתתי לזה לחדור, כי מבחינתי זה לא משהו שיכול לקרות. עשיתי הרבה דברים כדי שיאהבו אותי - ההתנהגות שלי עם אנשים היא מאוד של נתינה, שיאהבו אותי - אבל בסוף כשאהבו לא יכולתי.

אוטוביוגרפיה מהמעברה מהעסק בבית עד ניסיון המכירה בשנה שעברה בילה אורן באיטליה במשך חודש - וכתב ספר אוטוביוגרפי שמציג חשבון נפש חשוף מאוד דיאנה בחור ניר לכתבה המלאה 

"ובכל זאת נזרעה תחושה שאני כן יכול, בזכות האמון של אמי בי. היא נהגה לומר לי: 'אתה תצליח, אתה תעזור לכולם'. הייתי בן הזקונים, היינו חמישה אחים (האח אבי מת מהתקף לב; האחיות לורן ומרגלית חיות בלוס אנג'לס; האח אורי הוא אמן), ואמא לחשה דווקא לי. היא תמיד סיפרה על החוכמות וההברקות שלי כילד. הסיפורים האלה לא יכלו לסתום את עומק השריטות, אבל כנראה הלחישות כן נתנו לי ביטחון, כוח להתמודד. מצד אחר, היה בהן גם מסר כאילו לא מגיע לי כלום. אם אצליח, זה לא בשבילי - 'אתה תעזור לכולם'. אמא בעצם קיוותה שאגשים את החלומות שלה, היא באמת האמינה בזה.

"עם זה הגעתי לטיפול, ועשיתי טיפול בטבע שעזר מאוד. יש בשרון שמורה שאף אחד לא מכיר, ליד געש, לכיוון הים. אתה מתחבר שם לעצמך בקנה מידה עצום. הלכתי לשם עם התרפיסטית שלי. השקט, הרוגע, השיחות תוך כדי סיור בטבע - במפגשים האלה הגעתי לנקודה של ההכרה במפלצת הזאת. התרפיסטית אמרה לי: 'אתה מצפה לקבל עזרה מבחוץ. תסתכל פנימה, הכל אצלך, יציר כפיך'. זה היה כמו הארה, ההבנה שזה לא אתה, שזאת מפלצת שאני יצרתי.

"בתחילת הטיפול עדיין סחבתי את הילד הזה, למדתי רק להדחיק אותו כדי שלא יהיו עוד התקפי חרדה. בפגישות ההן, עם ההכרה במפלצת, הבנתי שלא נפטרתי ממנו עדיין, שצריך עוד זמן. ובהבנה הזו היה שחרור. זה מפנה לך יותר מקום לאהוב את עצמך, וגם אחרים".

הכוחות והטעות

חייב רק להוכיח, ואין הווה

"כל החיים חייתי בעתיד, בגלל מה שהבטחתי לעצמי בגיל 12 - להוכיח שאני יכול, שאני שווה", הוא מספר ונזכר ברגע ההחלטה ההוא, שמתועד בספר: "שכבתי במיטה, הבטתי בשמים, ותפסתי פתאום: אין לי צורך בגדולים! המבוגרים האלה לא יוכלו לפגוע בי, לא אהיה תלוי באף אחד. אני אצליח ואראה לכולם שאני שווה משהו". כיום הוא מבין את המחיר: "תמיד פעלתי במחשבה 'איפה נהיה בעוד 20 שנה'. הפסיכולוג שלי, שאליו הלכתי במקביל לתרפיסטית בטבע, אמר לי שנסעתי ברכבת עם חלונות סגורים. כשהגעתי, גיליתי שלא נהניתי מהדרך כי הייתי כל כך מכוון מטרה. מרטין בובר כתב שההווה מגיע כשאתה נוכח בו. אני לא הייתי נוכח בהווה שלי. כשכולך משימתי אתה לא חי בהווה, לא רואה שום דבר יפה בדרך. הקטע של הנאה לא היה שם, רק מחויבות מאוד חזקה למשימה - להוכיח. ההבטחה ההיא בגיל 12 ביססה אצלי כל כך הרבה מוטיבציה ועוצמה שדחפו אותי קדימה. המציאות בילדות שלי יכלה לדחוף אותי להיות אדם רע, כי סבלתי ויכולתי לרצות שאחרים יסבלו כמוני, אבל אצלי זה התפתח למוטיבציה להוכיח.

"האגו הוא מה שמניע אותנו, בלעדיו אנחנו סתם זומבי. הוא טוב כמשהו שנותן דרייב, לא כשהוא הופך אותך לאדם רע. וכשהנפש של הילד נפגעת ויוצרת תסביכים הוא פועל מהישרדות ומתח פנימה, לא מהנאה. הייתי שם, חבל על הזמן. אותי הפגיעה באגו הביאה לאמביציה אדירה. זה השתנה בטיפול ועוד יותר במחלה. לכן אני רוצה שאת הספר יקראו 100 אלף אנשים, שהוא ישפיע עליהם, יעצים אותם. ימנע טעויות שאנחנו עשינו".

המחלה

לעשות הפוך על הפוך

"מבחינתי אני מתמודד עם פרקינסון, לא אוהב לומר חולה. המחלה עדיין בשלב קל יחסית, אבל הרעד החמיר, ולאחר שנים שנמנעתי מתרופות כיום אני נעזר בהן", מספר אורן על הפרקינסון שאובחן אצלו לפני כעשר שנים. "הרעד היה נגרם מכל דבר שהסיט את הגוף מהאיזון שלו - רגש שלילי או אפילו חיובי במפגש עם אנשים, רעב, התרגשות, סתם מתח רגעי. רק עכשיו, עם התרופה, המצב קצת מתייצב. ואם אני לא לוקח מינון טוב אני צולע. יש לי קושי בהליכה ועייפות. היה מקרה אחד לאחרונה שנתקלתי במשהו ונפלתי, אבל הצלחתי ליפול בצורה מבוקרת.

"אני עושה ספורט, מדויק לצרכים שלי, לשרירים החשובים - כתפיים, שכמות. זה מחזק. כבר 20 שנה אני הולך לחדר כושר, ובשנתיים האחרונות עושה אימון אישי פעם בשבוע שמחזק את השרירים שחשוב לחזק אצלי. התחלתי בזה לפני שנתיים כי הגעתי כבר למצב שהיה לי קשה להרים יד לשים כרטיס חניה. הגוף מאבד מהגמישות כשאתה לא מטפל בו. אני מתעמל ועושה יוגה, כבר ארבע שנים, פעמיים בשבוע, מאריך את השרירים, נותן להם להימתח. ואני רוקד ריקודים סלוניים, זה כיף גדול.

איציק אורן בן ה-3 (שני מימין למטה) עם הוריו רפאל וסביחה חקק ואחיו אבי, לורן, מרגלית ואורי, 1951

"לפני שנתיים ישבתי ערב אחד וראיתי 'רוקדים עם כוכבים'. אמרתי: 'הם רוקדים, גם אני חייב לרקוד'. זה היה בדיוק כשהרגל התחילה להציק לי. כל הסיפור עם המחלה הוא איך להתמודד, לא לוותר ולהיהפך לחסר אונים. אני מרגיש צורך לצאת מהקופסה ולעשות הפוך על הפוך. יש לי שיעור בשבוע עם מורה קבועה, ולפעמים גם שושי מצטרפת. אני הכי אוהב לרקוד ולס, בגלל המוזיקה וכי יש בזה משהו שמרומם את הנפש. שושי אוהבת דווקא את הרומבה ואת הלטיני. היא התגייסה לעניין - שנה ראשונה רקדתי לבד, רציתי קודם כל להוכיח לעצמי שאני יכול, אבל תכלס אני רוצה לרקוד עם שושי, זה כזה כיף. כשאתה עושה משהו, יש בני זוג שמסכימים לעניין, יש כאלה שתומכים בעניין, ויש כאלה שמתגייסים. שושי היא מהסוג המתגייס, מאלה ששואלים: 'טוב, אז מה צריך לעשות?'. כשאני רוקד משהו בפרקינסון נעלם. זה כמו מגמגם שיודע לשיר - זה בא ממקום אחר במוח. בהמלצתי אפילו פתחו ברמת השרון קבוצת ריקודים לאנשים עם פרקינסון".

פחד המוות

עוד ימצאו תרופה לפרקינסון

"זאת מחלה שבה אתה לא יודע מה יהיה מחר", הוא מנסה לתאר את התמודדותו עם הפחד מהמוות. "האם יעזור לי שאני מפחד? אני נכנס לכל מקום שבו אני יכול להשפיע. אני לא רוצה לתת למחלה לשלוט בי, להפוך אותי לשפוט שלה. אומרים שיש שתי הזדמנויות לטעת עץ זית - עכשיו, או לפני 40 שנה. אם לא נטעת לפני 40 שנה, מה הטעם לעמוד ולבכות על זה? שושי ואני שיפרנו תזונה, הורדנו כל מה שקשור לדברים משומרים ולא טבעיים, בלי אבקות מרק, בלי שימורים, מה שלא טבעי לא אוכלים בכלל. אם חלילה כבר יש לך פרקינסון תהיה חזק במקומות האחרים, תתמודד ככה שבדברים האחרים תהיה מספיק בריא. מכאן הספורט, והריקוד.

"המחלה גורמת לך להבין שכדאי לך לנצל כל רגע, שאתה לא יודע מה יהיה מחר. אנחנו חיים כאילו מחר יהיה כמו היום. וזאת מחלה מתפתחת - כשאתה שומע על כך לראשונה אתה יודע שבעוד עשר שנים לא תוכל ללכת. זה מחזיר אותך לפרופורציות בהרבה תחומים. גם בזוגיות, הרבה קונפליקטים שטותיים מפנים מקום לדברים חשובים יותר. הרבה פעמים אתה חושב: רגע, על מה אנחנו רבים בעצם? לי זה נתן הרבה דרייב לחיות את החיים חזק יותר, להפסיק לחיות בעתיד.

"אני חושב איך בעוד עשר שנים אכתוב מאמר על איך הצלחתי לנצח את המחלה. אני מאמין שבעוד כמה שנים תימצא תרופה. סבלתי 25 שנה מאולקוס, עד שרופא אוסטרלי גילה שזה חיידק ואפשר לטפל במחלה אנטיביוטית, ובגיל 50 פתאום אין לי אולקוס. הרבה פעמים אני חושב שמה שתמיד עושה אותך מאושר זה לקבל בחזרה משהו שאיבדת. כל דבר, מבן זוג ועד מכשיר טלפון סלולרי. אדם חולה במחלה כרונית שפתאום נהיה בריא זה יכול להיות מדהים, הרבה יותר מבמקרה של אולקוס. היום חצי יום אני ממש במצב של בריא. כשאני מתחיל את היום מחדש זה נותן לי הרגשה נפלאה. כל נושא ההליכה הוא הכי חשוב, בלי הליכה זה הכי בעייתי. גם הרעד, כשהוא קשה, הוא מאוד לא נעים. התופעות הפיזיות החיצוניות הן הכי קשות, הכי משמעותיות.

"אנשים עם פרקינסון לא נחשפים. לא ברור למה - גנבת משהו? יש לך מחלה שצריך להתמודד איתה. אני אפתח בשבועות הקרובים בלוג על חיים עם פרקינסון. כולם יכולים היום למצוא את הידע הרפואי־מדעי בעניין, אבל אני זוכר כמה חיפשתי סיפורים אישיים כשנודע לי שאני חולה. אז אני אכתוב את הסיפור שלי, נתינה שלא מתוך רצון לקבל משהו. יש כאלה שכאשר הם מגלים שהם חולים מפסיקים לחיות, מתפטרים מהעבודה ומסיימים את חייהם. אני בצד השני, הקיצוני, אני יכול ובוחר לעשות דברים שלא עשיתי קודם. אני כמעט עשר שנים עם המחלה, רואה אנשים עם פרקינסון שנראים רע מאוד. אבל אני בחרתי להתמודד - קשה לי ללכת, אז אני רוקד. שכל אחד יחזק את הנטייה שלו ויעשה דברים. אני מרגיש את זה כשאני עובד בקהילה, עם ילדים במועדוניות, מעצים אותם, הם שואבים כוחות גם מהסיפור שלי, וגם לי זה נותן משהו שהיה חסר לי.

"הבן שלנו רן (רני) למד פסיכולוגיה, אבל זה לא סיפק את הצרכים הנפשיים שלו. באיטליה הוא פגש את פטריציו פאולטי, מאמן אישי שיש לו גם פעילות בישראל. יש לו תפיסה הוליסטית של החיים - תחיה את החיים שלך בתשוקה. אל תצא מהמסלול, אבל תישאר בו הכי טוב שאפשר, תחיה חיים מלאים. בשנת 2000 רן נסע לשם לסמינר של שלושה ימים בהשתתפות 1,200 בני אדם, והצטרפתי אליו כי רציתי לוודא שזו לא איזושהי כת. זה היה מדהים ומשכנע - ראיתי את ההתלהבות והאנרגיה של האנשים שמגיעים לשם, אנשים חיוניים מאוד, בשונה מהודו ששם האווירה היא שנטי. כשפאולטי בא לכאן לסמינרים פגשתי אותו, אפילו הזמנתי אותו ב־2004 להרצאה בפני ראשי המשק. הוא שאל מה בא אחרי ההצלחה, ואז מנה בעצמו: משפחה, קריירה, חברים, התפתחות מנטלית, רגשית, בריאות פיזית ונפשית, ואחרון זה קהילה. אחר כך התחלתי את הפעילות בקהילה, זה באמת היה חסר לי ואפשר היה להוסיף את זה. העבודה עם הילדים חיזקה אותי מאוד, כי כשאתה חי חיים מלאים אתה מרגיש נינוח".

עבודה ומשפחה

לא יכולתי לפרגן לאשתי

את אשתו שושי (62) הוא מכיר מאז היה בן 16.5. היא היתה, הוא מספר, הראשונה שגרמה לו להרגיש סוף סוף שווה. מאז חיו יחד, עשו ילדים, הקימו עסק, והתמודדו עם מתיחות לא פשוטה סביב שילוב הבית והעבודה. אורן מתאר שנים שבהן היא חיה בצלו, ובעיקר בצל הצורך שלו להוכיח את עצמו. היא עבדה קשה מאוד בעסק המשותף לשניהם, אבל הקריירה היתה שלו. "נולדנו בדור מעבר", הוא אומר, "בדור שלפנינו אשה היתה במטבח. כשהתחלתי לשטוף כלים בגיל ממש מאוחר, שושי אמרה: 'אם אבא שלך היה רואה אותך הוא היה מתעלף על המקום'. המנטליות היתה שהבעל עושה קריירה והאשה מתחזקת ותומכת, עוזרת לו להצליח. אבל שושי, לאורך הדרך, נהפכה בעצמה לקרייריסטית. היא הרגישה שיש לה יכולת. כשהתחלנו את החיים המשותפים אני הייתי בפרונט והיא בצד, עזר כנגדו, והיא מאוד סבלה מזה. לא היתה לה תחושה שיש לה זכות להגיד 'גם אני, מגיע לי'. זה הצטבר ונהפך לפצצה לא קטנה, שהיה קשה לפרק אותה. קשה להשקיע ולהרגיש שכל הקרדיט של הסביבה הולך לבעל. לאט לאט זה טפטף, התחלתי להבין שבהחלט יש כאן משהו שאני יכול לתת. להשתחרר מהתחושה שזה שלי ואני עשיתי, להיות מסוגל לפרגן ולתת לשושי את המקום שמגיע לה.

איציק ושושי אורן בחנות של שילב, 1994 צילום: צביקה טישלר

"גם בזוגיות רגילה, ללא חיכוך בעבודה משותפת, יש קונפליקטים. תחשבי שמוסיפים עוד שכבה של חיכוך יומיומי על בסיס מקצועי. אבל אני חושב שזוג שנפרד בגלל שחיקה בעבודה משותפת היה נפרד גם בלי זה, כי אין משהו מספיק חזק שיקשר. זוגיות בעסקים זה לא חלב ודבש. הבן שלי התחתן בחתונה אזרחית בלימסול, קפריסין, וראש העירייה שחיתן אותם אמר לו: "מה זאת חתונה אתה תבין רק אחרי 40 שנה'. אנחנו נשואים 42 שנה, ועכשיו אני מבין. כשאתה מסתכל על החיים הארוכים האלה עם בת זוג, שמלאים קונפליקטים, כל אחד והרצונות שלו, פתאום הרגעים הקשים נהפכים לדבק. ואתה אומר: 'וואללה, הצלחתי'".

הילדים והעסק

לוותר על דור ההמשך

אחד הרגעים הקשים היה כשהמתח בין המשפחה לעבודה גלש גם ליחסים בין הדורות. "בתחילת שנות התשעים בנינו יחד את טייני לאב, חברה־בת של שילב שמפתחת ומייצרת מוצרים לתינוקות, ושושי ניהלה אותה כמעט מההתחלה", אומר אורן. "שלוש שנים היא עבדה שם עם גילי (40), שהיה מנהל השיווק של שילב, בהרמוניה נפלאה. אבל הוא רצה להיות המנכ"ל של טייני לאב, וכשהבין ששושי לא תפנה את הכיסא בהקדם הוא החליט על שינוי כיוון ונסע ללמוד MBA באמסטרדם. לשושי היה קשה, זו היתה התנגשות ראשונה בין התפקיד ללהיות אמא. היא היתה בת 47-46 ורק התחילה להרגיש שהיא מתחילה לעשות משהו, וגילי היה מי שסבל מזה. זאת היתה סיטואציה מורכבת. הוא רצה את התפקיד שלה אבל לא רצה לריב עם ההורים, אז הוא הלך ללמוד ועכשיו עוסק באימון בתחום האסטרטגיה בארגונים".

יציאתו של גילי משילב וההבנה שהבנים לא ייקחו את העסק לידיים הובילה את בני הזוג אורן להכרה הכואבת שהם צריכים להיפרד מהמפעל המשפחתי שלהם, שאורן מגדיר "הילד הרביעי שלנו". "לפני שנתיים הבנו שאף אחד מהילדים לא ימשיך את העסק המשפחתי שלנו. דיברנו עם גילי, רני (37), מרצה ומדריך זוגות והורים, וחן (31), סטודנט לאדריכלות, ואמרנו להם שהעסק הוא לא מטרה, רק אמצעי, ושכל אחד מהם יכול לבחור איך להגשים את עצמו, לבחור לאן הוא הולך.

"הבנתי את זה תוך כדי כתיבת הספר שלי: מפעל החיים האמיתי זה המשפחה והילדים, ולא העסק. לראות ילד מאושר - בניו יורק או בהונולולו - זה הכי כיף בעולם. אבא שרוצה את הילד בעסק גם אם הבן לא רוצה הוא סדיסט. ראיתי אבות שמתייחסים לדור השני בצורה נוראית, בשפה של 'אתה תשתוק, אתה תקשיב לי'. כששמעתי את זה אמרתי לשושי: 'אם זה קורה לי אני מתאבד'. אני לא זקוק לנחמה שבניי ימשיכו את העסק.

"אחת המטרות של ההורים זה להפסיק להעביר את המקל הלאה, את התיקים שהבאנו מההורים שלנו. הצלחתי לשחרר את המקל של ההורים שלי. ככל שבגרתי הייתי אבא טוב יותר, בגיל צעיר אתה עסוק יותר בהישרדות, זה משאיר פחות מקום לילדים. כשגילי היה בעבודה הוא היה אומר שהוא לא מזהה אותי שם, שאני אחר. ככל שבגרנו מערכת היחסים התחזקה. אני חושב שמי שמאבד את הילדים שלו בגילי 16-12 לא יקבל אותם בחזרה. הכי גרוע זה לבוא הביתה ולצעוק 'למה לא סידרת, למה לא עשית שיעורים' כשהילד מחכה לך בבית כל היום. גילי אומר שהם סבלו לא מעט מכך שכאשר הייתי מגיע הביתה, במקום לחבק ולשמוח איתם שאלתי למה יש כזה בלגן, למה לא הכנת שיעורים. למזלי זה לא גרם לכאב גדול מדי.

"כשלפני שנה החלטנו למכור, זה לא היה בגלל הילדים. חשבתי שאני מתחיל לאבד את האנרגיות שלי. הגעתי למצב שבגלל המחלה מכל דבר הייתי מתרגש, נע בין התרגשות לדיכאון, ולכל זה יש ווליום שניכר עליי מיד, משפיע על עוצמת הרעד. והאמת היא שאם היינו מבקשים מהבנים - חבר'ה, אחד מכם חייב לבוא - אחד היה בא, כדי לא לאכזב את ההורים. לא רציתי לגרום להם לספוג את הסבל שלנו בצורה בלתי מודעת. אני כל כך ספגתי את הסבל של אבי, שלא יכולתי לעשות זאת לילדיי. לכל אחד יש מקום שבו הוא פורח. אחד הדברים שעושים אותי מאושר הוא שחן בחר ללמוד אדריכלות והוא ממש טוב בזה. יש כאלה שאומרים לי 'זה כי לא הכנת אותם להיות דור שני לעסקים מגיל 10'.

אולי בגלגול הבא. זה כיף לגדל ילד שיהיה דור ההמשך, אבל הילדים אמרו לנו 'שילב זה החלום שלכם, לא שלנו'.

"בינתיים ויתרנו על המכירה, התרופות עוזרות לי, ואנחנו ממשיכים לנהל כי כיף לנו לגדל את התינוק הזה ונעשה את זה כל עוד אנחנו יכולים. כל עוד אני יכול להיות פה אני אהיה. פרידה מכל דבר זה פרידה, זה קשה, אז אם אתה לא חייב אתה לא עושה את זה".