משהו כאן לא עובד: כך נפלו חסרי תעודת הבגרות בין הכיסאות

"קיימות כאן שתי כלכלות: כלכלת ההייטק מחד, והתעשיות המסורתיות שבהן אין צורך במיומנויות מאידך. אלא שעבודות מסוג זה, של להזיז דברים מפה לשם, הולכות ונעלמות". כך מתאר את ישראל 2011 אבי ברק, ראש אגף עבודה בהתאחדות התעשיינים ומוותיקי ענף הטקסטיל המקומי הדועך.

"בית הספר שנקר הוציא אז אלפי בוגרים שהפכו לכימאים ולאנשי דפוס", הוא מתאר. "מפעל ארגמן ביבנה, שבו עבדתי, היווה מוקד משיכה אדיר לעובדי טקסטיל מכל האזור, ועסק גם בהכשרת תלמידים. כיום ענף המתפרות כבר לא קיים כאן, וכמעט לא תמצא הכשרות בתחום או עובדים שמעוניינים לעבוד בו". בעיניו, גורלו של ענף הטקסטיל אינו שונה מגורלם של ענפי תעשייה מסורתית אחרים, כמו ענף המתכת, הבניין או היציקה.

שיעור התעסוקה של בעלי בגרות גבוה ב־40%

את שתי הכלכלות שעליהן מדבר ברק ניתן לראות בתוצאות בדיקה שערך עבור "כלכליסט" בני פפרמן, ראש מינהל מחקר וכלכלה במשרד התמ"ת. מהבדיקה עולה כי ב־2009 היו בישראל 1.6 מיליון אזרחים בני 67–18 ללא תעודת בגרות. מתוכם רק 49.8% היו מועסקים, קרי כמעט מחציתם לא משתתפים בכוח העבודה. לשם השוואה, שיעור התעסוקה בקרב אוכלוסיית המחזיקים בתעודת בגרות גבוה בכ־40%, ובאותה שנה הוא עמד על 69.8%. מנתוני הלמ"ס עולה גם שמצב התעסוקה של חסרי תעודת בגרות כיום החמיר בשנים האחרונות, ככל שהלך וגבר המיקוד הישראלי בתעשיית ההייטק. המגמה בולטת במיוחד בקרב בוגרי עשר שנות לימוד בלבד: ב־1995 44% מהם השתתפו במעגל העבודה, ואילו 16 שנה לאחר מכן, ב־2009, ירד שיעור התעסוקה שלהם ל־36% בלבד.

הפערים בין כלכלת ההייטק לכלכלה המסורתית ניכרים לא רק בסיכוי למצוא עבודה, אלא גם במשכורות של מי שכן עובדים: ב־2009 עמד שכרו הממוצע של מי שלא מחזיק בתעודת בגרות על 5,665 שקל, כ־30% פחות מהשכר הממוצע במשק. במבט משווה בשנים 2001–2009 ניתן לראות כי חלקם של העולים החדשים והערבים בתוך קבוצת המועסקים חסרי הבגרות עלה. כמו כן עלה גם חלקם של בני 45 פלוס וחלקם של הגברים.

"ירידה של 35% בתקצוב החינוך הטכנולוגי מ־2003"

במקביל לרמת ההשתלבות הנמוכה של חסרי תעודת בגרות בשוק העבודה, מורגש במשק ביקוש לידיים עובדות במגוון ענפים. את המצוקה שקיימת בתעשייה רואה אבי ברק דרך התעשיינים, שלדבריו מתדפקים בחוסר אונים על דלתו. "מקצועות הכרוכים בעבודה פיזית או בתנאים בלתי נעימים כגון עבודה בבתי דפוס או ציפוי מתכות, נסגרים או נכנסים לקשיים לא רק בגלל היבוא הזול מסין, אלא פשוט מפני שאינם מוצאים עובדים", אומר ברק. "ככל שהמשק מתקדם ביחס לעולם, המקומיים אינם מוכנים לעסוק במשלחי יד פשוטים ומשאירים את המלאכה לעובדים זרים. אלה שאין להם אלטרנטיבה מעדיפים להסתמך על קצבאות או לעבוד 'בשחור'".

פרופ' מרים ארז מהטכניון, כלת פרס ישראל במדעי הניהול, מציעה הסבר חלופי למצב שבמסגרתו מי שאינם מועסקים לא ממלאים את המחסור בעובדים במשק. לדבריה, מאחורי התופעה עומדת ההרעה שחלה בשנים האחרונות בתחום החינוך הטכנולוגי בישראל: "הדגש במערכת החינוך עבר כמעט באופן בלעדי לחינוך עיוני. חינוך שכזה הוא מצוין עבור מי שמתעתד להתקדם ללימודים אקדמיים, אבל מי שלא מעוניין בקריירה כזו, נותר למעשה בלי כלים להשתלב בתעשייה, והתעשייה בתורה תתקשה לקלוט אותו".

ד"ר אלי אייזנברג, סמנכ"ל רשת בתי הספר הטכנולוגיים אורט, מצטרף לביקורת של פרופ' ארז ותולה את האשם בקיצוץ בחינוך הטכנולוגי. "שיעור התלמידים בחינוך הטכנולוגי ירד מכ־50% בשנות השמונים ל־37% כיום", הוא אומר. לדבריו, בין 2003 ל־2007 חלה ירידה של 35% בתקצוב החינוך הטכנולוגי, "וזה לא מפתיע", הוא אומר, "את הירידה אפשר להסביר בכך שהלימודים בחינוך הטכנוולגי יקרים יותר בגלל הצורך בציוד ובמעבדות".

בית ספר מקצועי בסוף שנות ה-60

"נזכרים לקדם את התחום רק כשהסכין מונחת על הגרון"

למרות הירידה במהלך העשור בהשקעות בחינוך המקצועי והטכנולוגי, אייזנברג אופטימי כי לדבריו, בשנתיים האחרונות חל שיפור מהותי ביחס מערכת החינוך לעניין החינוך הטכנולוגי. "התנופה קיימת, כי כולם מבינים שאחרת פשוט תהיה לנו בעיה בעצמאות הכלכלית. הבעיה היא שנזכרים לקדם את התחום רק כשהסכין כבר מונחת על הגרון".

אפיק נוסף המסייע למי שסיימו לימודיהם ללא תעודת בגרות להקלט במשק הוא קורסי ההכשרה של משרד התמ"ת. הלימודים במסגרת מסלול מבוגרים מיועדים לדורשי עבודה שברובם הגדול אינם אקדמאים. לימודי הבוקר מתקיימים חמישה ימים בשבוע במשך 8–4 חודשים, והם כוללים כ־17 מקצועות המקבילים לענפי התעסוקה במשק, והמובילים בהם: הארחה, חשמל ואלקטרוניקה, מתכת ומכונות, רכב ומטפלות. מנתונים שהועברו ל"כלכליסט" עולה כי מקרב 3,500 בוגרי ההכשרות ב־2009, כ־75% מועסקים כיום, אך רק מחציתם עובדים במקצוע שלמדו במסגרת ההכשרה.

לטענת טל לוטן, מנהלת המחלקה להכשרה מקצועית בהתאחדות התעשיינים, הקורסים של משרד התמ"ת לא נותנים מענה מספיק להכשרת מבוגרים, לא בהיקפם או באינטנסיביות שהמשק דורש, ו"המחסור בדמי קיום במהלך ההכשרה מונע מאלה שאין להם פרנסה חלופית להגיע לקורס".