בירת הפריפריה

עשרה קבין של יופי ירדו לעולם, תשעה נטלה ירושלים ואחד כל העולם כולו. ולמרות כל היופי הזה, דבר לא עוזר לבירת העם היהודי להפוך לעיר עוצמתית ומשפיעה בישראל. ירושלים של 2011 היא כמו חולה הנגועה במחלה כרונית שלא מצליחה להרוג אותה מצד אחד, אבל פוגעת באיכות חייה באופן אנוש מצד

עובדה. ירושלים לא זכתה להימנות אתמול עם רשימת ערי הפריפריה שהממשלה הוזילה בהן את תעריפי התחבורה הציבורית ב־10%. באר שבע בפנים, אשקלון, אשדוד, טבריה. אפילו ערי השומרון. אבל ירושלים? נאדה. כאילו אנשי ירושלים אינם עניים, כאילו אוכלוסייתה נמנית עם העשירונים העליונים, כאילו פרנסיה לא עוזבים אותה מדי שנה באלפיהם.

אז לא, ירושלים אמנם לא הוגדרה אתמול כפריפריה, וככל הנראה גם לא תוגדר כך בהמשך, וניתוקה המוחלט מהשדרה השוקקת של ישראל ימשיך לזעוק לשמים. בהיעדר קו רכבת מהיר ואיכותי שיחבר את בירת ישראל אל הכרך התל אביבי הפועם, וממנו אל יתר ישראל, ירושלים לא תוכל להוות אלטרנטיבה ראויה לפרברי המרכז. כל עוד זהו המצב, ההגדרה פריפריה הולמת אותה כמו פטור מארנונה לתושבי מאה שערים.

באופן אבסורדי, בין הדברים היחידים שממשיכים להנשים את ירושלים באופן מלאכותי, הוא קיומו של המגזר הציבורי. מרבית משרדי הממשלה ופעילותם מרוכזים בעיר, ומספקים אלפי מקומות עבודה לתושביה ולתושבי הסביבה באופן ישיר ועקיף. כמה עצוב, אפוא, שדווקא מובילי המגזר הציבורי, קרי הפוליטיקאים ופקידיהם, לא השכילו להבין שהעיר לא תוכל להמשיך להיות מחוברת למכונת ההנשמה הזו לנצח.

בשביל לגרום לה לצאת מהתרדמת שבה היא שקועה, צריך לתת לתושביה את הכלים לעשות כן. הוזלה של התחבורה הציבורית היתה יכולה להיות צעד ראשון, וחיבורה לתל אביב באופן בהול - הצעד השני. נתניהו בחר שלא לעשות זאת, למרות היותו ירושלמי באופן חלקי. אחרי הכל, יש לו גם בית בקיסריה לצורכי גיבוי.