למה תאים עושים חרקירי?

תהיתם פעם איך התאבדות יכולה להועיל לכם?

ליוקיו מישימה, גדול סופרי יפן במאה ה־20 ורומנטיקן לאומני שהאמין שיפן המודרנית צריכה לחזור לערכי הסמוראי העתיקים, זו היתה הדרך היחידה להתגבר על מצב לא נעים. מישימה וחסידי כת הסמוראים שלו התאבדו ב־1970 אחרי שלא הצליחו לבצע הפיכה ביפן, בהתאבדות הטקסית שביפן מוכרת בשם "ספוקו" ובמערב בשם "חרקירי". הספוקו הוא חלק בלתי נפרד מהתרבות היפנית, שמכירה בזמניותם של החיים ורואה את כבודו של האדם והזיכרון שהוא משאיר כחשובים לא פחות מהקיום הפיזי. ביפן המסורתית ההתאבדות היתה אובדן עצמי של פרט שולי - האדם החי - כדי לשמור על העיקר: הזיכרון, רעיון הנעורים והצדק. יפנים, לכו תבינו.

אלא שההתאבדות למען מטרה נעלה אינה רק שיגעון יפני. בטבע התאבדות היא תופעה יומיומית, והיא חיונית כדי לאפשר את החיים.

שמה הביולוגי של התופעה הוא אפופטוזה - גלגול של המונח היווני ל"שלכת" - ומילה שמתארת היטב איך התופעה נראית מבעד לעדשות מיקרוסקופים רבי־עוצמה. באפופטוזה גופנו משמיד ומסלק כמויות אדירות של תאים, כאלה שיכולות לאכלס איברים שלמים. אפופטוזה היא למעשה התהליך שבזכותו אנחנו נולדים עם אצבעות גמישות במקום קרומים דמויי סנפירים, ועם ידיים ורגליים. כן, בשלב העוברות אנחנו מפוסלים, ללא מרכאות, ואת אזמל הפסלים מפעיל גופנו שלנו, באמצעות מערכת מורכבת של השמדה עצמית של תאים.

באפופטוזה גופנו משמיד ומסלק כמויות אדירות של תאים, כאלה שיכולות לאכלס איברים שלמים צילום: shutterstock

זו המכניקה שמאחורי הנס שמתרחש ברחם, ושבו נוצרים יצורי אדם קטנטנים שמסותתים עד קצות ציפורניהם: חלקים באיברי הגוף שלנו מעוצבים מתוך גושי תאים, ולבסוף מקבלים את צורתם וקו המתאר שלהם בעזרת האפופטוזה, שבסימונים כימיים והוראות פעולה מורכבות שמגיעות מתוך הקוד הגנטי שלנו מסלקת את התאים המיותרים שחיברו את הרגליים והאצבעות.

וכפי שבספוקו יפני משתתפים תמיד שני אנשים - המתאבד, שמבקע את מעיו בסכין, והמסייע, שקרוי קישאקונין ושתפקידו לכרות את ראש המתאבד בחרב כדי לקצר את סבלו - כך גם באפופטוזה משתתף גם סוג תאים שמבצע "כריתת ראש" לתאים המתאבדים. אחריו מגיעים פגוציטים - תאי בליעה ענקיים - שמסלקים את הגוויות שנותרו ואת כל מי שאינו שייך עוד לגוף ובכל זאת נשאר בו אחרי הטקס. ההתאבדות מושלמת, בלי צלקת ובלי דלקת. בכנפי העטלפים, דרך אגב, מופיע אותו סימון אפופטוזי כימי שמופיע באצבעות בני אדם, אלא שאצלם הקרום שממנו עשויה הכנף מתעלם מהקריאה. בזכות ההתעלמות הזאת העטלף יכול לעוף. כל צורת חיים והוראות ההרכבה שלה.

אמנם העיקרון של מוות מתוכנן של תאים היה מוכר עוד לפני גילוי האפופטוזה העוברית, אך היא תרמה להבנת החיים מספיק כדי שהמדענים הבריטים שגילו אותה זכו בשנת 2002 בפרס נובל לרפואה.

אבל הסיפור לא נגמר בלידה. הדבר שמשאיר אותנו בחיים הוא מיליארדי התאים שבוחרים מדי יום לבצע ספוקו. ואם הם משנים את דעתם, נוצרת בעיה: סרטן.

לפעמים זה וירוס שמסוגל למנוע מהתא שמקיים אותו למות, לפעמים זו פעולה לא מוסברת של הגוף עצמו - אבל גידולים סרטניים נוצרים כאשר תאים שתוקפם פג לא מסתלקים באפופטוזה. בלי שום אפופטוזה, כולנו נהיה כדור סרטן אחד גדול.

נראה שהיפנים רואים בעולם כמה דברים שגם לנו כדאי להבחין בהם: הם הבינו לפני יותר מאלף שנים עד כמה הקרבה עצמית היא חלק מחיי היומיום, שגם ללא הקרבה החיים באמת קצרים מאוד, ושאחד הדברים הנעלים ביותר שאפשר לעשות הוא לעצור לרגע ולהרהר בפלאי הבריאה - הגלויים והנסתרים מהעין.