הפתרונות החדשים של העולם הישן

הנה נתון שאינו מפתיע: בעשור האחרון מוציאה ישראל רק 0.21% מהתמ"ג שלה מדי שנה על מה שמוגדר "מדיניות פעילה בשוק העבודה" - ההוצאות על שירות התעסוקה, הכשרה מקצועית, מעונות יום, פיקוח על אכיפת חוקי העבודה, מס הכנסה שלילי ועוד. במדינות ה־OECD עומדת ההוצאה הממוצעת על 0.7% מהתמ"ג - פי 3.5 מאשר בישראל, ובמדינות מובילות במערב אירופה ההוצאה יכולה לעלות על 1% מהתמ"ג.

מה נדרש מהמשק הישראלי כדי שיהיה ממוקם יום אחד בין 15 הכלכלות המובילות, כפי שמצהיר חדשות לבקרים ראש הממשלה בנימין נתניהו? קודם כל, שוק עבודה חזק. שוק כזה מורכב קודם כל משיעור השתתפות בכוח העבודה שעובר את ה־70%, במקום 56% בישראל כיום, אולם זה רק חלק מהסיפור.

עומרי זגן, מכון ראות: "האצת ההתפתחות במשק ללא מדיניות תעסוקה תוביל לכך שהרבה מאוד אנשים יידחקו הצדה, כמו עובדי הטקסטיל, שהמיומנות שלהם נהפכה ללא רלבנטית" צילום: דימיטרי שבצ'נקו

הדבר החשוב הנוסף הוא שוק עבודה שיודע לנצל נכון את ההון האנושי של המשתתפים בו, המותאם לשינויים התכופים בכלכלה העולמית ומספק כריות ביטחון מורכבות לעובדים.

אחד המודלים המוכרים בעולם לשוק עבודה מודרני הוא הפלקסיקיוריטי (flexicurity), המשלב, כפי ששמו רומז, בין גמישות לביטחון. הוא גובש בראשונה בדנמרק בראשית שנות התשעים, כדי שזו תוכל לשמור על התחרותיות שלה מול שכנותיה, סקנדינביה מצפון וגרמניה מדרום. הצלחת המודל הביאה לכך שלפני חמש שנים החליט האיחוד האירופי לאמץ אותו כמדיניות מומלצת, ולעודד את המדינות החברות בו לשלב חלקים ממנו או את כולו בכלכלה המקומית. עם השנים, כמעט כל מדינה באיחוד החלה לבנות לעצמה מודלים ברוח הפלקסיקיוריטי.

"המודל נשען על שני עקרונות חשובים: המסורת הסקנדינבית של הידברות בין מגזרים, ובניית מערכת ששמה דגש חזק מאוד על ההון האנושי כגורם שמגביר תחרותיות", אומר ל"כלכליסט" עומרי זגן, ראש הצוות הכלכלי במכון המחקר ראות, שמנסה לעודד חשיבה לטווח ארוך של ראשי המשק הישראלי.

המדינה משקיעה בתעסוקה

הרעיון הבסיסי של מודל הפלקסיקיוריטי הוא יצירת מערך של איזונים בין רצונו של המעסיק לבין צרכיו של העובד. הראשון מעוניין בכמה שיותר גמישות ביחסי העבודה - כלומר ללא רגולציה מטעם המדינה על יחסי העבודה. העובד, לעומת זאת, מעוניין בעיקר בביטחון תעסוקתי - לדעת שבתחילת כל חודש הוא יקבל שכר עבור חודש העבודה הקודם, שבו הועסק מספר סביר של שעות בתחום שמעניין אותו.

המודל עצמו משתנה ממדינה למדינה, בהתאם לצרכים ולמקרים הייחודיים לה. במקרה הדני, לדוגמה, הוחלט שהמעסיק יוכל לפטר עובדים ללא צורך בהצדקה (בדומה למצב במגזר הפרטי הלא־מאוגד בישראל), וכן יש לו החופש לארגן את תנאי העבודה כפי שהוא מעוניין. לדוגמה, אם יום עבודה רגיל הוא בן שמונה שעות, המעסיק והעובד יכולים לסכם על עבודה של שש שעות ביום אחד ועשר שעות ביום שאחריו.

העובדים, מצדם, מקבלים כרית ביטחון שתפקידה להבטיח להם שגם אם פוטרו, הם יכולים לצפות לעזרה משמעותית מאוד מהמדינה בדמי אבטלה, בהכשרה מקצועית ובעזרה במציאת עבודה חדשה. כך, עובד שפוטר זכאי לקבלת דמי אבטלה לתקופה של עד שנתיים, בשיעור של כ־80% משכרו הקודם.

כמו כן, הוא יכול לבחור מגוון גדול מאוד של קורסים להכשרה והסבה מקצועית, שאותם בוחרת המדינה לפי דרישות המעסיקים ומחפשי העבודה. התוצאה היא שהעובד יודע שגם אם פוטר, הוא עדיין יוכל לשלם את המשכנתה, לממן את חינוך הילדים ולקנות מזון למשפחתו. בזמן הזה, הוא לומד תחום חדש או מרחיב את כישוריו בתחום המקצועי הנוכחי שלו ומחפש עבודה חדשה בעזרת שירות תעסוקה ציבורי חזק.

מי שרוצה להשוות בין איכות ההכשרה המקצועית בדנמרק לזו שבישראל, די שיסתכל על הנתון הבא - 50% מהמובטלים הדנים בשנה האחרונה הם אנשים שעזבו את עבודתם ועכשיו לומדים או מחפשים עבודה חדשה. בישראל, לשם השוואה, מדובר על 2% בלבד מהמובטלים.

הגמישות הזו היא שאפשרה לדנמרק להציג נתונים מרשימים מאוד בשוק העבודה. בסוף שנת 2010 עמד אמנם שיעור האבטלה על 6.1%, אך ההשתתפות בכוח העבודה עמדה על כ־78%.

עם זאת, מודל הפלקסיקיוריטי הוא הרבה יותר מיחסי עבודה או גמישות. קודם כל הוא החלטה של המדינה שהדבר החשוב ביותר לשוק התעסוקה הוא שאנשים יעבדו במקצועות שבהם ההון האנושי שלהם בא לידי ביטוי בצורה הטובה ביותר שאפשר.

"אם מתרכזים רק בהכנסת אנשים לשוק העבודה, כפי שקורה בתוכנית ויסקונסין (אורות לתעסוקה - מ"פ), הם לרוב נכנסים לשוק העבודה בעבודות פשוטות, שאינן מתאימות לכישורים הפוטנציאליים שלהם והשכר בהן נמוך מאוד", אומר זגן. "בוגרי תוכנית ויסקונסין, גם בגרסתה המקורית בארצות הברית, נכנסים לעבוד כעובדי ניקיון או בסוף שרשרת הייצור. אם אנחנו רוצים השתלבות בשוק התעסוקה שגם תתרום למשק הון אנושי וגם תתרום לאותם אנשים, צריך יותר מסתם עוד מנגנון פשטני שדוחף אותם לשוק העבודה".

המטרה שנוסחה על ידי האיחוד האירופי היא ברורה: להגיע לשיעור מועסקים בני 64–20 של 75% עד שנת 2020, זאת לעומת כ־70% כיום. עיקר התוספת עתידה להגיע מעלייה בתעסוקת מבוגרים, חסרי השכלה ומהגרים.

מפעל בירה בהולנד צילום: בלומברג

תחלופה גבוהה של עובדים

בסופו של דבר, הכל קשור בכסף, ומודל הפלקסיקיוריטי אינו שונה. מודל פלקסיקיוריטי מלא, הכולל לא רק הכשרה מקצועית מגוונת יותר, אלא גם מדיניות דמי אבטלה נדיבה יותר, הכשרות מקצועיות מגוונות ועוד, יכול לעלות למשק הישראלי 2–3 מיליארד שקל בשנה בטווח הקצר, אך התמורה לכך יכולה להיות גדולה יותר. הכנסת עוד אנשים למעגל ההשתתפות בכוח העבודה והגדלת הפריון היא המטרה של מודל הפלקסיקיוריטי.

בשבועות הקרובים אמור לקום במשרד התמ"ת גוף שכל ייעודו יהיה לטפל ביחסי העבודה וההון האנושי במשק הישראלי. אך ללא שינוי דרמטי של המדיניות ותוספת תקציב מתאימה, נראה שבמקרה הטוב השינוי יסתכם בחלוקת משאבים יעילה מעט יותר.

"האצת ההתפתחות של המשק הישראלי ללא מדיניות דוגמת הפלקסיקיוריטי משמעה כי הרבה מאוד אנשים יידחקו הצדה, כפי שקרה לעובדי הטקסטיל, שהמיומנות שלהם נהפכה ללא רלבנטית עם ייקור השכר בישראל", אומר זגן.

יש כאלו שגם מבקרים את התוכנית, ואומרים כי בסופו של דבר היא עשויה להוביל לתחלופה גבוהה מדי של עובדים, כך שלא יהיו ניסיון מצטבר ומיומנות בעבודה. כמו כן, מחקרים מראים כי לעתים קרובות ההכשרות המקצועיות בגילאים המבוגרים אינן נושאות פרי, שכן קשה מאוד לעשות הסבה מקצועית לעובדים אלו. מה שבטוח הוא שלמשק הישראלי אין כיום שום יתרון חוץ מההון האנושי שלו מול שאר העולם. לכן, זהו המקום שצריך לקבל את ההשקעה הטובה ביותר.