אהוד ברדק

אם יש מישהו בישראל שצריך לכעוס היום על אהוד ברק כעס עמוק, ממש מהלב, הרי שזה המדפיס הממשלתי. במשך שבועות, אולי חודשים, ישב המדפיס הממשלתי ועמל על הרכבת ספר תוכניות העבודה של הממשלה לשנת 2011. בסופו של תהליך, השבוע, יכול היה המדפיס הממשלתי לנוח בסיפוק. חוברת מרשימה ועבת כרס, 554 עמודים אורכה, הונחה על שולחן ראש הממשלה ושריו. ואז הגיע אהוד ברק, קימט, וזרק את כל תוכניות העבודה האלה לפח.

ככה נראית פוליטיקה ישראלית במרעה. שכר המינימום, שכר הבכירים, המלצות ששינסקי. שום דבר מאלה לא עניין את אהוד ברק כשהוא בחר להקים את סיעת עצמאות. לא רציפות הממשל, לא היכולת להציג יעדים ארוכי טווח לייעול המשק ולשיפור איכות החיים של כולנו ואיתה היכולת להתוות את הדרך לעמוד ביעדים אלה. כלום. נאדה. גורנישט. אהוד ברק טרף את הקלפים ושכולם יקפצו. פואד, בוז'י, ברוורמן. העיקר שד"ר עינת וילף איתו.

אהוד ברק נפרד צילום: עמית שעל

אבל זהו לא רק סיפור פוליטי. מצבם העגום של מפלגת העבודה ושל השמאל הישראלי כולו הם אמנם נושאים כבדי משקל בישראל 2011, אבל הם לא הסיפור השלם. הנגזרות הכלכליות והחברתיות, ההשפעה שיש למהלך של אהוד ברק על היכולת לקדם את המשק, הם הסיפור השלם. המרוויח בסיפור הזה? אהוד ברק, לפחות לטווח הקצר, לפחות בראשו שלו. המפסידים? כולנו, כל היתר.

נקודת אור אחת יש בכל הסיפור הזה. באופן אירוני, זהו התקציב הדו־שנתי של שר האוצר יובל שטייניץ. למרות הלעג העיתונאי כלפי נטייתו להתפאר בתקציב הדו־שנתי, הכלי הזה מוכיח את יעילותו הפוליטית דווקא בימים אלה. בזמן שהממשלה מתנדנדת וימיה מתקרבים לקצם, בשעה שהשרים מחליפים כיסאות כמו גרביים, אנשי משרד האוצר יכולים להיות רגועים. שרי הממשלה לא יכולים לפרוץ את מסגרת התקציב, החגורות כבר הודקו, השקלים נספרו.

וזו בעצם תמצית הסיפור של הקשר בין הפוליטיקה הישראלית לבין הכלכלה הישראלית. זהותה של הממשלה והרכבה כמעט ולא משפיעים על ההתנהלות הפיסקלית שלה, קרי על היקף התקציב והמגבלות תחתן הוא נבנה. בהקשר הזה, למי בכלל אכפת מאהוד ברק וחתירתו לעצמאות. עם זאת, השרים כן משפיעים על התקציב בשוליים, באחוזים בודדים. בעיתות של חוסר יציבות זו ברכה - הם אינם יכולים לגרום נזק גדול מדי. בימים כתיקונם זו בדיוק קללת השורטרמיזם, כפי שטבע זאת הכלכלן ליאו ליידרמן - מחלת החשיבה לטווח הקצר בלבד. בהקשר הזה תזזיותו האופרטוניסטית של ברק היא רק עוד סימפטום לאימפוטנטיות הממשלתית שמונעת מהממשלה להצעיד את המשק הישראלי קדימה.

והערה אחרונה לסיום עבור הקורא אהוד ברק. למקרה שלא ידעת, לפני הבחירות לכנסת העשירית הקים ד"ר עזרה זהר מפלגה בשם "עצמאות", אחרי שפרש ממפלגת שלומציון, אותה הקים עם אריאל שרון. המצע הכלכלי של מפלגת עצמאות ההיא היה מקורי למדי. זהר קרא לוותר כליל על תמיכתה הכלכלית של ארצות־הברית במשק הישראלי, בשביל להגיע לעצמאות כלכלית, להפחית משמעותית את מס ההכנסה, להפריט את כל החברות הממשלתיות ולקצץ באופן מסיבי בתקציב הממשלה. מי יודע, אולי אהוד ברק יחליט לאמץ לא רק את שם המפלגה שלו, אלא גם את מצעו הכלכלי.