הניצחון הכפול של ביניש

1. ביניש מגיעה להסתדרות

מהרגע הראשון, ביניש התייצבה לצד הפרקליטים ונגד האוצר

אפשר להתווכח אם מדובר באונס או במשהו פחות מזה. ולא, לא מדובר בקצב, אלא בממשלת ישראל, שנאנסה בבג"ץ בניגוד לרצונה להיכנס לבוררות עם הפרקליטים. הנשיאה דורית ביניש השלימה השבוע ניצחון כפול. באותו האולם שבו נזפה בפרקליטות על נסיגתה מסעיפי האונס שבהם הורשע לבסוף הנשיא, היא החזירה את הפרקליטים לעבודה. אלא שהיא עשתה זאת תוך שבירת כללים ויצירת תקדימים בעייתיים במערכת יחסי העבודה, במהלך שספק אם מצוי בכלל בסמכות בג"ץ.

מסייע נלהב לאונס היה היועץ המשפטי יהודה וינשטיין. וינשטיין אסר על הממונה על השכר להפעיל את סעיף הבוררות המוסכמת. אחר כך אסר עליו לשלוח לבג"ץ את עו"ד תמר גולן, מומחית לדיני עבודה, שנשכרה מהשוק הפרטי כמקובל במקרים שפרקליטי המדינה מנועים מלייצג. במקומה נשלח היועץ המשפטי של משרד המשפטים, עו"ד משה דיין, חסר ניסיון וסמכות, קרוע בין המשימה לבין חבריו השובתים. ואכן, ביניש מיהרה לדלג עליו והתנהלה ישירות מול הממונה על השכר אילן לוין ומנכ"ל משרד ראש הממשלה אייל גבאי.

ביניש. שבוע מוצלח בבית המשפט

הנשיא בדימוס אהרן ברק אמר פעם שבג"ץ הוא כמו שעון מקולקל שצריך לתת לו מכה כדי שיתחיל ללכת. בישראל לא חסרים מתנדבים לתת את המכה ולהפעיל את בג"ץ. הפעם היו אלה שני עורכי דין פרטיים שהגישו את העתירה, שמואל סעדיה ודוד פורר, יוצא הפרקליטות. "נראה שהזמנתם את העתירה מפורר", אמרתי השבוע לפרקליטה בכירה. "הוא היה משלנו, הוא ידע מה צריך לעשות...", השיבה.

ביניש זנחה לרגע דקדוקי עניות משפטיים לטובת מו"מ הסתדרותי מיוזע שבו נזרקו לאוויר האולם נתונים, טענות, והאשמות שאינן מגובות בעובדות ותצהירים. "ההרס הוא נוראי", פתחה ביניש את הדיון. מהרגע הראשון היה ברור שהיא לטובת הפרקליטים ונגד האוצר. זה ניכר בטון, בסגנון ובנחישות. היא ננעלה על הרעיון של סטיב אדלר כבורר. "הוא לא יכול, הוא אמור לנסוע לחו"ל לאוניברסיטת קורנל", עדכנה נציגת הפרקליטים עו"ד ארנה לין. "נוציא נגדו צו עיכוב יציאה", התבדח השופט אשר גרוניס.

ביניש היתה רצינית יותר: "תשאירי לנו את זה". ואכן, טלפון מהיר לאדלר, הנשיא הפורש של ביה"ד הארצי לעבודה, רתם אותו למשימה. האבסורד הוא שהתנדבות של אדלר תורמת במשהו לעקיפת מעמדם וסמכותם הייחודיים של בבת עינו, בתי הדין לעבודה, ביישוב סכסוכי עבודה.

2. אקטיביזם שיפוטי סלקטיבי

המורים והרופאים לא יזכו לסיוע הנלהב שקיבלו פרקליטי המדינה

ומה יהיה מחר כשישבתו המורים, הרופאים או עובדי הנמלים? נניח שהחולים או היבואנים יעתרו לבג"ץ ויטענו שהמדינה לא מנהלת מו"מ בתום לב. האם גם אז נראה את שופטי בג"ץ יוצאים מכליהם כדי לסיים את השביתה?

נראה שלא. סביר להניח שבג"ץ לא יחיל את הטיפול הזה באורח שוויוני גם על שובתים אחרים שקרובים פחות ללבו או לאינטרס שלו. לזכותה של ביניש ייאמר שנכנסה לחלל מנהיגותי שהותירה הממשלה. אי אפשר להיות רופס גם במו"מ וגם במאבק. גם לא לדבר ברצינות וגם לא להיאבק בדרך של צווי מניעה או כפיית בוררות מוסכמת. החלל הזה עורר מרבצו את האקטיביזם השיפוטי שהפגינה ביניש.

זמנים אחרים, נשיא אחר. ב־1979 נקטו פרקליטי המדינה עיצומים. נשיא בית המשפט העליון דאז יואל זוסמן נדרש לכך בפסק דין (ב"ש 127/79 אבוזר נגד מדינת ישראל): "צר לי שעורכי הדין הנוקטים עיצומים מבזים את מעמדם כעורכי דין, ומורידים את עצמם לרמתם של פועלי צדק המאורגנים בארגון מקצועי", כתב זוסמן והוסיף: "כדרך שעורך הדין אינו רשאי לשבות, היינו שלא לייצג את שולחו לפני בית המשפט כפי שהתחייב, כך גם פרקליטי המדינה, שהם עורכי דין המועסקים על ידי המדינה, חייבים אותה חובה למעבידתם. מדינת ישראל אינה הפקר, והיא זכאית לקבל מאלה אשר הצטרפו לשורות עובדיה אותו שירות ששולח פרטי זכאי לקבל מעורך דין שהסכים לשרת אותו. אם יש להם תרעומת על מעבידתם, יוכלו להתפטר. כבוד המקצוע של עורך דין אינו מתיר להם לתפוס את המדינה בגרון ולסחוט ממנה בדרך זו או אחרת מילוי תנאיהם, אפילו יהא הצדק עמם".

3. הכרעת דין בשחור ולבן

הכרעת הדין במשפט קצב פוגמת באמון במערכת המשפט

גביזון. "קשה לי עם הכרעת דין שכולה שחור לבן" צילום: עמית שאבי

האם הכרעת הדין של קצב חיזקה את האמון במערכת המשפט? לא אצל כולם. בכנס בלשכת עורכי הדין שלשום אמרה פרופ' רות גביזון דברים נוקבים: "אנשים רציניים לא מרגישים שהצדק נראה ונעשה. קשה לי עם הכרעת דין שכולה שחור־לבן, שהפער בין מה שהסביר היועץ המשפטי לבג"ץ כשתמך בהסדר הטיעון לבין מה שכתבו השופטים הוא לא ייאמן".

מצד אחד, קשה להגן על אדם כקצב שהתנהלותו מסלידה. מצד שני, אומר משפטן בכיר: "הוא שקרן, זנאי, מטריד, אבל לא שוכנעתי מקריאת הכרעת הדין שאשמת האונס הוכחה מעל כל ספק סביר".

בהיסטוריה המשפטית זכורים כמה תיקי שחור־לבן, כאלה שבהם נגרסה והושלכה לפח גרסת ההגנה במלואה. כך היה בהרשעות אריה דרעי וחיים רמון. ויש דוגמאות בולטות מתחומים אחרים: למשל פסק הדין של נעם סולברג בתביעת הדיבה של סרן ר' נגד אילנה דיין, או של אמנון סטרשנוב בתביעת הדיבה של לוני הרציקוביץ נגד עיתון "העיר".

ייתכן שהתוצאות צודקות (חלקן שונו בערעור), אבל האמינות בנרטיב שמציג פסק הדין בהחלט נפגמת. לא ייתכן שמורכבות החיים, הניואנסים, הקשיים הראייתיים יועלמו כליל לטובת תוצאה חד־צדדית וחד־ממדית. האם אלת הצדק איבדה גם את כיסוי העיניים (וקוראת בשקיקה את התקשורת) וגם את המאזניים?

האוליגרך ליאוניד נבזלין פרסם השבוע בעיתונות מאמר שהתקומם על העוול שנעשה לחבריו חודרוקובסקי ולבדב בידי פוטין ומערכת המשפט ברוסיה. "ביהמ"ש", כותב נבזלין, "לא השמיע את דברו או ניהל לחבריי משפט הוגן או הגיוני המבוסס על פרטים ועובדות, אלא הקריא את סיכום הפרקליטות המוכתב ע"י הקרמלין כפסק דין". אותם הדברים בדיוק אמר משפטן בכיר: "נראה לי שהשופטים לקחו את סיכומי התביעה וחתמו עליהם כפסק דין".