משבר המזכרות

יותר ממיליון וחצי תיירים צבאו על בית לחם וסביבות ירושלים בימי חג המולד של העדות הנוצריות, והביאו לפריחה בכלכלה הפלסטינית. על רקע פריחה זו, מעניין לגלות גם משבר שהתגלע בתעשיית המזכרות לחג, שבעיתון "אל־קודס" כבר זכה לכינוי "משבר אמנות הסובינירים". כמעט כל תייר נוצרי העולה

הצדף מתייקר, המפעלים נסגרים

תעשיית המזכרות היא תעשייה מסורתית המקיפה כ־230 מפעלים בבית לחם ובסביבתה, רובם משפחתיים וקטנים, וחומרי הגלם העיקריים שלהם הם עץ זית וצדף. בארץ כמעט אין צדפים, ובמשך מאות שנים נהגו לייבא אותם מבחוץ, תחילה מאיטליה ומיוון ובדורות האחרונים מהמזרח הרחוק, אינדונזיה, סינגפור, מלזיה ואוסטרליה. במשך מאות שנים שימשו מרבצי הצדפים הגדולים בעולם לייצור כפתורים ולשיבוץ רהיטים - אמנות ידועה בדמשק - ובשנים האחרונות חלו בתעשייה זו שינויים גדולים.

הסינים קנו את מרבית מרבצי הצדף במזרח הרחוק, המשמשים אותם בעיקר לייצור כפתורים. מי שמבקש לרכוש את חומר הגלם נדרש לעבור דרכם. הדבר הביא להאמרת מחירי הצדף, כך שלמפעלים בבית לחם הגיעו בשנים האחרונות רק שאריות מהתעשייה הסינית הגדולה. בנוסף, הרס הסביבה שגורמת כריית הצדפים הביא לשורת הגבלות עולמיות על ייצור ושיווק הצדף. בעקבות השינויים נסגרו בבית לחם מפעלים רבים, וכל שנותר כיום הוא כ־20 מפעלים וכמה נזירים בבית לחם, שמבקשים לשמר את האמנות המסורתית של חריטה בצדף והקימו סדנאות לעיסוק במלאכה.

הגילוף בעץ זית זכה למכה ממזרח

הגילוף בעץ הזית הוא אמנות ייחודית לבית לחם זה מאות שנים. בעיר ובעיירות הסמוכות בית ג'אלה ובית סחור פועלים כ־230 מפעלים לייצור מזכרות מעץ זית המתמחות בנושאים דתיים ומסורתיים. כ־2,000 גברים ונשים מתפרנסים מגילוף וכ־40% מתוצרתם - בשווי של כ־12 מיליון דולר - מיוצאים ישירות לארצות הנצרות. כמעט כל חומר הגלם מגיע ממטעים ותיקים ומקומיים של עצי זית שנובלים ומתייבשים, בעיקר בשומרון. חלק ניכר מאמנות מסורתית זו הוא ייצור מחרוזות של חרוזי תפילה.

הסינים פעילים גם בתחום זה ומשתמשים בעץ הדומה לגזעי הזית. בעוד שחנויות התיירים קונות 12 מחרוזות תפילה ב־15 דולר, הסינים מוכרים 12 מחרוזות ב־3 דולרים. "אחרי שהרסו לנו את הטקסטיל והנעליים, עכשיו הם מתנכלים לייצור המזכרות", אמר לי בעל מפעל לגילוף מבית ג'אלה.