הקיבעון והסיכוי לשינוי
כמי שאוהב לחשוב, שטייניץ יכול לקחת פסק זמן. לכנס את פורום הכלכלנים שהקים, ולחשוב יחד כיצד אפשר לשנות לחלוטין את סדרי העדיפויות של המשק הישראלי
תקציב המדינה ל־2011–2012 שאושר אתמול סופית בכנסת הוא תוכנית העבודה של הממשלה ומשקף את סדרי העדיפויות שלה. שר האוצר יובל שטייניץ אמר אתמול במליאת הכנסת, כי "התקציב טוב לאמהות עובדות, לקשישים ולחלשים". אל תאמינו לשטייניץ. אותן אמירות בדיוק נשמעו שוב ושוב מפי כל קודמיו
במקרה הטוב, התקציב נותן מענה חלקי לאוכלוסיות החלשות בישראל. אבל לא זה העניין. יותר מכל, לשר האוצר עצמו וליתר שרי הממשלה - בעבר, בהווה ובעתיד - יש מעט מאוד השפעה על חלקו הארי של התקציב. ההשפעה שלהם היא שולית ומסתכמת לכל היותר באחוזים בודדים מתוך התקציב כולו. רובו המוחלט קשיח, קשיחות שנובעת מתשלומי והסכמי שכר, התקשרויות ארוכות טווח וכיוצא באלה וכן תשלומי ריבית והחזר חובות. לממשלה כמעט אין השפעה על הסעיפים האלה, והם נובעים מהפעילות השוטפת של הדרג המקצועי של משרדי הממשלה.
ומלבד אלה, יש את תקציב הביטחון - שתופס כ־20% מהתקציב השוטף של הממשלה - שיותר מכל הוא חור שחור שלאיש כמעט אין מידע לגביו. ואכן, מחקר מעניין של פרופ' אבי בן בסט ופרופ' יוסי זעירא מהאוניברסיטה העברית כבר הראה בעבר שלזהות הממשלה בישראל יש השפעה מינורית על המדיניות הפיסקאלית של הממשלה. מקור התופעה המוזרה הזו הוא בקשיחות התקציב.
הקשיחות הזו היא לא רק טכנית. היא גם מחשבתית. זה נכון שמשרד האוצר הוא ראש וראשון לגופים מחוללי הרפורמות בישראל. אך הבעיה היא לא בהיעדר היוזמה, אלא בצורת החשיבה. לכן, הרפורמה הראשונה שנדרשת כאן היא באופן תכנון וביצוע הרפורמות.
אחד מתוצרי הלוואי של תוכנית פכ"מ ללימודי פילוסופיה, כלכלה ומדעי המדינה באוניברסיטה העברית, שכותב שורות אלה הוא אחד מבוגריה, הוא יצירת דור חדש של כלכלנים שטומנים בחובם את האפשרות לשינוי המחשבתי. בוגרי התוכנית שמשתלבים במשרד האוצר, ובאגף התקציבים בפרט, עשויים לחולל את השינוי הזה.
אבל, וזהו אבל גדול, השינוי המחשבתי הזה, אם יצמח רק מלמטה למעלה, יארוך זמן רב מדי, ובדרך עלול להתמסמס תחת מכבש הקיפאון המחשבתי הקיים. לכן, מוכרח שיהיה במקביל כוח מוביל חזק מספיק שיעלה לסדר היום את חשיבות השינוי המחשבתי מלמעלה למטה. בשביל זה צריך ראש ממשלה, כזה שהוא שר־על לאסטרטגיה כלכלית או לא, ושר אוצר מהפכן. שטייניץ הוא כזה בחלקו. כפילוסוף בהכשרתו, הוא מבין את חשיבות החשיבה מחדש. הוא כבר סימן סדר עדיפויות חדש אחד למשל - יותר השקעה בהשכלה הגבוהה. אבל זה לא מספיק.
כמי שאוהב לחשוב, שטייניץ יכול לקחת פסק זמן. לכנס את פורום הכלכלנים שהקים, ולחשוב יחד כיצד אפשר לשנות לחלוטין את סדרי העדיפויות של המשק הישראלי. כיצד לעשות פריש־מיש מקיף בתקציב, בתוכנית העבודה של הממשלה, ולהצעיד את ישראל קדימה. לתפוס בזמן את מערכת הבריאות לפני שהיא שוקעת, לסובב חזרה את מערכת החינוך כך שתציג הישגים ולא כישלונות. לא חסרות מטרות. חסרה רק המנהיגות.
