תמריצי הממשלות יובילו אותנו לאסון

התמריצים הפיסקאליים שרוב הכלכלות המפותחות והשווקים המתפתחים יישמו בעת המיתון של 2008–2009 - לצד ההקלות המוניטריות והתמיכה במערכת הפיננסית - מנעו את הפיכת המיתון הגדול לשפל הגדול של 2010. בזמן שכל מרכיבי הצריכה הפרטית התמוטטו, התמריצים שהגיעו בדמות הגדלת הוצאות הממשלות והקיצוץ במסים עצרו את הצניחה החופשית של הכלכלה, ויצרו את הבסיס להתאוששותה.

למרבה הצער, הוצאות אלו, לצד השלכות המיתון על הכנסות המדינות, תרמו להגדלת הגירעון התקציבי בשיעור של 10% מהתמ"ג ברוב הכלכלות המפותחות. על פי נתונים של קרן המטבע הבינלאומית, יחס החוב הלאומי לתמ"ג בכלכלות אלה יעבור את ה־110% עד שנת 2015, בהשוואה ל־70% לפני המשבר. אוכלוסיות מזדקנות, כפי שיש ברוב הכלכלות המפותחות, משמעותן היא חוב לאומי נוסף בטווח הארוך בגלל תוכניות פנסיה ללא כיסוי מלא, והעלייה בהוצאות הטיפול הרפואי.

כך יוצא שברוב הכלכלות המפותחות יש צורך בצמצום הגירעון, כדי להימנע מאסון פיסקאלי בסוף הדרך. אולם מחקרים רבים מצביעים על כך שלהעלאת המסים ולקיצוץ בהוצאות יש השלכות שליליות בטווח הקצר על הביקוש המצטבר. השלכות אלה גורמות לחיזוק מגמות הדיפלציה והמיתון, אשר מצדן מחבלות במאמצי צמצום ההוצאות.

ארצות הברית סובלת

רוביני. "יחס החוב הלאומי לתמ"ג בכלכלות המפותחות יעבור את ה-110% עד 2015" צילום: עמית שעל

בעולם אידיאלי, שבו מקבלי ההחלטות היו יכולים להתחייב באופן אמין לביצוע התאמות פיסקאליות בטווח הבינוני והארוך, הדרך הרצויה והאופטימלית היתה להתחייב היום ללוח זמנים של קיצוץ בהוצאות והעלאת מסים, שילכו ויתמתנו על פני העשור ככל שהכלכלה תתאושש. כך, אם הכלכלה תזדקק לעוד תמריץ פיסקאלי ממוקד בטווח הקצר, השווקים הפיננסיים לא יגיבו בהעלאת עלויות האשראי.

למרבה הצער, המדיניות הפיסקאלית שמאמצות כמה מהכלכלות המפותחות סוטה באופן ניכר מדרך זו, של קיצוץ אמין בטווח הבינוני בד בבד עם תמריצים נוספים בטווח הקצר. בארצות הברית, למשל, אנחנו סובלים מהגרוע שבכל העולמות. מצד אחד, תמריצים נהפכו למילה גסה אפילו אצל ממשל אובמה - עוד הרבה לפני שהניצחון הרפובליקני של אמצע הקדנציה סתם את הגולל על האפשרות של חבילה נוספת. מצד שני, קיצוץ הוצאות בטווח הבינוני יהיה בלתי אפשרי באווירה הנוכחית באמריקה ההיפר־מפלגתית - שבה הרפובליקנים חוסמים כל העלאה במסים, והדמוקרטים מתנגדים לרפורמות בביטוח הבריאות הממלכתי. במקביל, לא מופעל שום לחץ על מקבלי ההחלטות מצד שוקי האג"ח.

בפריפריה של הגוש האירופי הבעיה הפוכה: משקיעי האג"חים דורשים שאירלנד, יוון, פורטוגל, ספרד ואיטליה יקדימו להנהיג קיצוצים בהוצאות, אחרת עלויות האשראי שלהן ירקיעו שחקים באופן שיסכן את הנגישות שלהן לשוק ויחולל משבר חוב לאומי. לשווקים לא אכפת שהקדמת קיצוצים בהוצאות רק מגבירה את המיתון והופכת את צמצום החוב והיחס גירעון־תמ"ג ליעד כמעט בלתי ניתן להשגה.

כדי להימנע ממיתון מתמשך והרסני, יש ללוות את הרפורמות המבניות והפיסקאליות שכופים משקיעי האג"חים בצעדי מדיניות נוספים של הגוש האירופי, שיחזירו את הצמיחה וימנעו דינמיקה מעגלית של חובות. הבנק המרכזי של אירופה צריך לנקוט מדיניות מטבע מקלה כדי להחליש את היורו ולעודד את הצמיחה בפריפריה. גרמניה צריכה לקצץ באופן זמני במסים - במקום להעלותם, כמתוכנן - כדי להגדיל את ההכנסה הפנויה, ולעודד את הביקוש הגרמני לסחורות ולשירותים מהפריפריה.

לבריטניה אין תוכנית ב'

למרבה הצער, אף אחד משני השחקנים המרכזיים בגוש היורו אינו מאמץ מדיניות שתוביל להחזרת הצמיחה בפריפריה של הגוש. המדיניות המוניטרית של הבנק המרכזי של אירופה נוקשה מדי, וגרמניה מקדימה צעדי צנע פיסקאליים. כך נגזר על מדינות הפריפריה לסבול מדיפלציה וממיתון הרסניים, שיגבירו את הסיכון לעוד מיתון, פשיטת רגל, שמיטת חובות ואולי אף יציאה מגוש היורו.

בבריטניה, הממשלה החדשה נתנה כמה סיבות להקדמת הקיצוצים. משקיעי האג"חים היו עלולים להתעורר אילולא היו מיישמים צעדי צנע מוקדמים; הגירעון היה גדול מאוד והמגזר הציבורי מנופח; ותמיד קל יותר, מבחינה פוליטית, ליישם צעדים נוקשים בתחילת הקדנציה, כשהתמיכה הציבורית עדיין גבוהה והבחירות אינן נראות באופק.

אין ספק שבריטניה שיחקה באש פיסקאלית ונדרשה להתחייב לצעדי צנע מוקדמים כלשהם. אולם יישום הדרגתי של צעדי הצנע, תוך דחיית ההתאמות, היה מסכן פחות את ההתאוששות האנמית של הכלכלה, ובה בעת מבטיח מחויבות אמינה לקיצוצים בהוצאות. במקום זאת, הממשלה עלולה למצוא את עצמה ללא תוכנית חלופית במקרה שהתוכנית הראשונה - צעדי צנע מוקדמים ומסיביים - תוביל למיתון כפול.

שביל הזהב של מדיניות צנע פיסקאלית, משמעותו התחייבות אמינה לדחייה בקיצוצים בהוצאות בטווח הבינוני, בד בבד עם תמריצים בטווח הקצר (לעת הצורך ובהתאם לתנאי השוק), שימנעו את סכנת מערבולת הדיפלציה והמיתון. למרבה הצער, רוב הכלכלות המפותחות בחרו לסטות משביל זה וללכת בדרך שתוביל אותן, במקרים אחדים, בכיוון ההפוך ב־2011. כתוצאה מכך יגבר הסיכון להגדלת הדיפלציה, ובסופו של דבר גם לשמיטת חובות לאומיים ופרטיים.

נוריאל רוביני הוא יו"ר רוביני גלובל אקונומיקס, ופרופסור לכלכלה בבית הספר שטרן למינהל עסקים באוניברסיטת ניו יורק