עד הטפחות: יום בחייו של אלי יונס

יום שני, 06 בדצמבר, 06:05. הבית בהר הדר, הרי ירושלים.

הוולוו השחורה של אלי יונס עומדת ברחוב החשוך. המונית שהביאה אותי ואת אוראל הצלם ליישוב השקט שבהרי ירושלים נעצרת לידה. הוא יושב בכיסא הנהג, מאזין לחדשות הבוקר בגלי צה"ל ובמקביל קורא את כותרות העיתון. יונס לא יוצא החוצה. הדלת נפתחת והוא זורק ברכת שלום זריזה. הוא ממהר. "זו בדרך כלל השעה שבה אני יוצא מפה לכיוון העבודה מדי בוקר, פחות שש דקות", הוא אומר לנו, רומז בעדינות שאינו מרוצה מהאיחור הקטן שלנו. "מאז שסיימתי לעבוד באוצר ב־1993 אני על הקו הזה מהר אדר למרכז. אם אצא חצי שעה מאוחר יותר כבר אתקע בפקקים".

ב־12 השעות הבאות שבהן נהיה צמודים למנכ"ל בנק מזרחי טפחות במהלך יום העבודה שלו, נגלה שהפדנטיות הזו בנוגע לזמנים היא קריטית עבורו. אולי זו הסיבה שהתוספת היחידה שהכניס לחדר המנכ"ל בבנק עם כניסתו לתפקיד היתה שעון. כאשר יהיו עיכובים שישפיעו על הלו"ז שלו הוא יתרגז ויזרוק הערה סרקסטית. כאשר משהו לא ידפוק בדיוק כמו שתכנן תנועות גופו ישדרו עצבנות. ההתנהלות שלו לא מותירה מקום לספק - מזרחי טפחות זה הצגה של איש אחד.

אלי יונס בחדר הישיבת. האחרון שנכנס, הראשון שעוזב צילום: אוראל כהן

יונס הוא מנכ"ל דומיננטי, ריכוזי, מעורב בפרטים, שואל שאלות ויורד לרזולוציות נמוכות. הוא גם חברמן ויודע לשבור את הקרח בבדיחה או הערה מחכימה, אך הוא משתדל שזה יהיה במשורה ומשדר אליטיזם מהסוג הישן, כיאה לירושלמי שגדל במשרד האוצר. חשוב לו כל העת להחזיק פאסון, לשדר ביטחון עצמי גבוה, לשמור על ריחוק מסוים, כזה שמבהיר לאחרים מהם בדיוק יחסי הכוחות. ברגעים שהוא מסיר את השריון הזה מתגלה איש שיחה נעים, שמספר על אהבתו לצלילה ולרכיבה על אופנועים, "אבל אשתי לא נותנת לי לרכוב יותר מאז שהתרסקתי עם האופנוע ברכיבת שטח". כשהוא מרשה לעצמו להיות אישי יותר הוא מספר גם על הילדים - הבת שעברה לגור בסין ("בשנים הקרובות הטיולים שלנו בטח יעברו במזרח"), הבן שמטייל באוסטרליה ובניו זילנד, והבן שמתגייס לצבא.

יונס (59) נכנס לתפקידו ב־1 באפריל 2004. הוא זוכר עד היום את "קבלת הפנים החמה" שארגן לו ועד העובדים וכללה שביתה והצהרות מסוג "אנו נלמד אותו לנהל". כשהוא נזכר בזה הוא מגחך. שאף אחד לא ילמד אותו את העבודה. לא טוב לכם? תשפטו אותי בתוצאות. כבר במהלך הנסיעה למשרדי הבנק במתחם הבורסה ברמת גן ("זו היתה החלטה מצוינת לעזוב את הסיטי של תל אביב, היכן ששאר הבנקים, ולעבור לכאן. כך העובדים מתעסקים בעבודה ולא מסתובבים בבתי הקפה בשדרות רוטשילד", הוא אומר) חשוב לו להדגיש באוזנינו שהקדנציה וחצי שלו בבנק עד כה היתה מוצלחת ביותר. "מינואר 2005 עד היום עברנו מנתח שוק של 8.5% ל־15%, ואם מסתכלים רק על הפעילות בישראל אנחנו מחזיקים 16%, כמעט פי שניים. בתקופה הזו השווי של הבנק שולש, הרווח נטו הוכפל, חילקנו מיליארד שקל דיבידנד, פתחנו ים של סניפים חדשים והיה לנו גיוס מסיבי של לקוחות. מתחילת הקמפיין עם דביר (בנדק, הפרזנטור של הבנק — ע"ק) גייסנו כ־70 אלף לקוחות".

אבל גם ליונס ברור שאם הוא רוצה להציב את הבנק שהוא עומד בראשו, הרביעי בגודלו בישראל, כמתחרה אמיתי ללאומי ולפועלים - הוא חייב לעשות את זה באמצעות מיזוגים ורכישות, ולא באמצעות מה שהוא מכנה "צמיחה גנרית", שהיא לדבריו אטית יותר. "עשינו זאת ברכישה של בנק יהב, במיזוג עם אדנים ועם טפחות", הוא אומר, "אבל המשק הישראלי מצומצם לצמיחה על ידי רכישות בגלל רגולציה ומיעוט שחקנים". תפיסת העולם הזו היא שעומדת מאחורי הרעיון שעלה למיזוג עם הבנק הבינלאומי. ארבעה ימים לפני כן פורסם על מגעים בין הצדדים, אך מזרחי טפחות הבהיר בהודעה מיידית לבורסה כי אלה לא הבשילו למו"מ אמיתי. כשאני מראה ליונס את הכותרת מהבוקר שממשיכה לעסוק בנושא, הוא נדרך. "מה, הם עוד ממשיכים לכתוב על זה?", הוא מתפלא. באותה נשימה הוא מדגיש כי אכן היה רעיון כזה, "אבל זה לא התפתח, זה נגמר, וכך גם הודענו לבורסה. כדי להרוג את זה". הוא מספר שהוא רואה כל הודעה שיוצאת לבורסה ומאשר אותה לפני כן.

06:50: משרדי מזרחי טפחות, בניין משה אביב, רמת גן

המעלית לוקחת אותנו לקומה ה־13, קומת ההנהלה. יונס הוא הראשון שמתייצב במשרד. הדסק של המזכירות עוד ריק. הוא פותח את דלת העץ השחורה והכבדה בכניסה לחדרו ומתיישב על הכיסא. השולחן, עץ שחור יוקרתי, ריק ממסמכים וצעצועי מנהלים. על המדף בארון שמאחוריו, שחור גם כן, יש כמה ספרים ומגני הוקרה, וכן יש פינת ישיבה שבמרכזה כורסת עור לבנה שמוסיפה לנופך הכבד, הסולידי, המהוגן. יונס לא ממש אוהב את הכבדות הזו, אבל לא שינה כמעט דבר בחדר מאז שנכנס אליו. "זה הכל ירושה של קודמי, הכל פה שחור, שריפה קטנה היתה יכולה לסדר לי רהיטים חדשים", הוא מתבדח.

הנגיעה האישית בחדר מתבטאת בשומר המסך שעל אחד משני מסכי המחשב - תמונות מתחלפות של יונס עם ילדיו. במהלך היום יציג אחד המסכים את דף הבית של ynet, ובו דיווח על תוצאות השריפה בכרמל ("בעלה של עובדת שלנו, בחורה צעירה, נספה באוטובוס הסוהרים", אומר יונס בכאב). המסך השני יציג מערכת פנימית של הבנק, שאותה הוא מכנה "ליונס", שבודקת בכל רגע נתון מה קורה בכל סניף וסניף - מכמות המשכנתאות החדשות שנלקחו ועד פיקדונות שנסגרו. "אתה רואה מה היעד של כל סניף, כמה הוא עשה, מה אחוז העמידה ביעד וכדומה. זה ממש קריטי, בלי זה אתה לא יכול לדעת מה קורה בשטח", אומר יונס. הוא מספר ששם המערכת לא קשור כלל לאריה, אלא נולד בטעות מתוך אימייל שנכתב עבורו - "זו המערכת החדשה שהכנתי - ליונס" (הכוונה לאלי יונס). זו אמנם בדיחה פנימית שכזו, אך נדמה שגם היא מבטאת במידת מה את הדומיננטיות של יונס.

יונס בחניון משרדי מזרחי טפחות. הנהג מספר שהוא "כמו האשה הראשונה של אלי" צילום: אוראל כהן

ב־7:10 מכניסה לו זיוה, אם הבית של הקומה, את הקפה הראשון שלו, שאותו שותה יונס בזמן שהוא כותב לעצמו על נייר מכתבים צהוב נקודות שהוא מתכוון לדבר עליהן בכנס הנדל"ן שאליו הוא עומד לצאת. את הטיוטה שנשארה בסוף הוא קורע לגזרים קטנים ומשליך לפח. בדקות הקרובות יבקש מאיתנו להמתין בחוץ. "זה הזמן שבו הוא עובר על אימיילים, קורא עיתונים, אינטרנט", מסבירה לנו המזכירה ורד, שבדיוק מגיעה. "הוא תמיד פותח פה את המקום ראשון, והשעות האלה של הבוקר זה הזמן של הרגיעה", היא מסבירה, "אחרי זה הוא מתחיל לעבוד בקצב אש". היא מספרת שהיא עובדת בבנק עוד מהתקופה של המנכ"ל הקודם ויקטור מדינה. "הוא היה אירופי בגישה, בהתנהלות. לעומתו אלי יותר ישראלי, בכל המובנים - הוא יותר חברמן, הכל אצלו על קצב מהיר, טורבו, קצב אש".

בינתיים, העוזרת האישית שלו מיטל הרוש, שצמודה אליו כבר שלוש שנים, נכנסת ויוצאת מהחדר. היא מעידה על עצמה שהיא רק "בורג קטן במערכת", אבל מהר מאוד מתגלה כי הדרך ליונס עוברת לרוב דרכה. היא מתרוצצת, מתאמת, סוגרת פינות. נדמה כי דבר לא זז שם בלעדיה. "מסכנה, אני משעבד אותה", מתבדח יונס. עכשיו, בשעות הבוקר, היא מעבירה לו מסמכים ומעדכנת אותו בעניינים הדחופים.

הוא אוהב את התפקיד שלו. וורקוהוליק שמגדיר את עצמו דרך עיסוקו ומעמדו. אחרי הכל, רוב שעות היממה עוברות עליו במשרדי הבנק. "אני לא באמת עובד קשה. מה זה עובד קשה? אין לי מלט על הנעליים, אין לי בוץ על הידיים, אני לא זוכר ימים שישבתי פה מזיע עם דופק מואץ", הוא אוהב לומר. "זה נמדד במונחים אחרים. זו עבודה בלי טווח זמן. אתה לא מסיים את העבודה בסוף היום ורץ הביתה ומתנתק. יש פה תמיד הצורך להתגבר על מגוון התרחשויות ויש הרבה אחריות. כמו בכל עבודה, יש ימים שבהם יש יותר מתח והתרחשויות דרמטיות וימים שפחות. מה שכן, לא הייתי עושה את זה אם לא הייתי אוהב את זה".

09:15: כנס נדל"ן, מלון הילטון תל אביב

רוני, הנהג הצמוד של יונס, שמתגאה בכך ש"שלושים שנה אני על הכביש בלי אף עבירה" ומספר שהוא "כמו האשה הראשונה של אלי", עוצר בכניסה למלון הילטון בתל אביב. יונס, שלרגל הכנס התחמש בג'קט ובעניבה אדומה, יוצא מהרכב בשעטה. השלטים בלובי מכריזים על "הכנס הבינלאומי ליזמי נדל"ן ואדריכלות". יונס מוזמן לנאום בלא מעט כנסים ובורר את אלה שמעניינים אותו. "חשוב לשמור על רמה של קשר לקהילה. זו עבורי דרך להעביר מסרים, להביע דעות, הרי בנקים זה חלק מהמערכת הכלכלית וחשוב שניקח חלק אקטיבי בשיח הציבורי. יש פה לקוחות שלנו, לקוחות פוטנציאליים וגופים עסקיים. בעיניי זה פרופיל תקשורתי נכון להגיע לכנס כזה, יותר מאשר לאירוע פתיחה כזו או אחר".

אלא שנדמה שיונס, לפחות הפעם, מרגיש שעשה טובה קטנה למארגנים. "זה לא סתם כנס, זה כנס בינלאומי", הוא אומר לנו בצחוק. יונס הוא איש חריף וחכם, ולבדיחות ולהערות שלו כמעט תמיד יש רובד נוסף. כשבחור צעיר מההפקה עוצר אותנו בכניסה לאולם, יונס מתרגז. דובר הבנק בני שוקרון מסביר לו שלפניו ניצב מנכ"ל בנק מזרחי טפחות, שבא במיוחד לנאום. הצעיר לא מזהה ולא מתגמש. הידיים של יונס נעות בעצבנות מאחורי גבו. "אולי נגיד שנעלבנו ונלך?", הוא זורק רגע לפני שהמארגנת מכניסה אותנו. יונס לא רגיל לחכות. בדרך כלל הדברים קורים לפי התוכנית שלו, הוא מוביל, מנווט, זה שתמיד אומר את המילה האחרונה.

אחר כך, כשהוא מוזמן לנאום והמנחה קורא לו "יוּנֶס", אנו מגלים את מה שהוזהרנו ממנו מראש - אסור לטעות בשמו. הוא שונא את זה. "השם הוא כמובן יוֹנֶס" - הוא מתקן. אחרי בדיחה קצרה הוא שולף את הדפים הצהובים שהכין במשרד, אבל כמעט לא מביט בהם. הוא נואם בעל פה ומפגין כריזמה יוצאת דופן. הוא מבקר בחריפות את "הדת החדשה" שנוצרה כאשר השלטון במדינות דמוקרטיות רבות, ובהן ישראל, זרק את האחריות על הבנק המרכזי, שהכלים שלו מוגבלים. הוא מסביר שדרך זו תוביל לשבר, וקרא לשלטון להתחיל לפעול באמצעים פיסקאליים כדי לבנות משק חזק ומשגשג.

"היית אלוף", מחבקת אותו ביציאה ידידה, אדריכלית. גם המנחה ניגש ומתנצל על שטעה בהגיית שמו. אבל יונס כבר בדרך החוצה, ממהר למקום הבא, לא מבין מדוע הנהג לא ממתין לו. במקביל הוא מודיע לעוזרת שלו מיטל שיש שיבוש בלוח הזמנים מפני שהכנס לא החל בזמן. היא כבר נמצאת במוקד הטלפוני של הבנק, לשם מועדות פנינו. "תגידי ליוניסי (מנהל המוקד - ע"ק) שיתחיל בעיקר, אין לנו הרבה זמן, שאת החשוב יגיד בהתחלה".

10:40: ה-call center של מזרחי טפחות, רחוב אלנבי תל אביב

אורי יוניסי, האחראי על המוקדים הטלפוניים של הבנק ועל כ־450 עובדים, מקבל את יונס בכניסה ולוקח אותו לסיור בין נציגי המוקד שיושבים ליד הטלפונים ועסוקים בגיוס לקוחות ובייעוץ. יונס מסביר לנו שהגיע לשם בעיקר כדי להראות לעובדים שהנתונים המוצלחים שהשיגו לא נעלמו מעין ההנהלה. "הם צריכים לדעת שההנהלה זיהתה את ההצלחה והגיעה לראות מקרוב מה קורה, וזה גם נותן להם יכולת בלתי אמצעית לומר את אשר על לבם. מבחינתי זה מאפשר להרגיש את האנשים מקרוב. היכן שיש פעילות מהסוג הזה אתה יכול להרגיש את העוצמה או הרפיסות לפי איך שהדופק מתפקד, ואין טוב ממראה עיניים".

הביקור אורך כמה דקות בלבד, שבמהלכן יונס מקבל מיוניסי וראשי הצוותים מתחתיו סקירה על היעדים והתוצאות. התמונה שהם מציגים חיובית מאוד. יונס מקשיב ושואל שאלות. הם עונים מהר ובקצרה, יודעים שמנכ"ל הבנק ממהר. לאחר מכן שאלתי אותו מתי היה לצוות זמן להעלות בפניו בעיות. "את הדברים האלה אמר לי המנהל שלהם בצד", הוא אומר, "ולפני כן כבר הגיעה העוזרת שלי וקיבלה את הדברים בצורה יותר מסודרת".

בדרך חזרה למשרד יונס קורא אימיילים מהנייד ומקבל טלפונים. "תגיד לבנק ישראל שאנו לא מסירים מועמדות", הוא זורק לתוך הסלולר. רגע אחרי הוא משוחח מהטלפון ברכב עם מנהל אגף שאחראי על הנדסת תהליכים. "אני רוצה שתרימו טלפון למנהלי הסניפים ותראו את מידת שביעות הרצון, ואני רוצה דיון אצלי", אומר יונס. אחר כך יסביר לנו ש"אין נושא שלגביו אני אומר 'זה לא מעניין אותי' או 'בזה אני לא מתעסק'". האם אפשר לכנות אותו מנהל ריכוזי? הוא לא חושב. "אני בוחר במה אני רוצה לעסוק ונוגע בדברים שבאותה נקודת זמן חשוב לי להיות מעורב בהם. אין בזה חוקים. החוקיות היא שאתה צריך להיות ניזון ממערכת ניהולית - אנושית וטכנולוגית - שתדע להעביר לך מידע וליצור עבורך היררכיה של מידע לפי חשיבות. בבנק דברים שהיו פעוטים בתשע בבוקר יכולים להפוך בהמשך היום לאסון. זו הסיבה, למשל, שאני מקבל SMS על כל בעיה טכנולוגית. חשוב לי להיות מעודכן".

11:30: ישיבה עם אנשי החטיבה הפיננסית, מטה הבנק

יונס, נטול הג'קט והעניבה - שחזרו לארון בחדר, מרגיש משוחרר יותר. הוא עומד מעל המחשב של המזכירה ובוחן את הלו"ז שלו להמשך היום. הלו"ז מורכב מלא מעט דיונים, שרובם ייערכו בחדר הישיבות הגדול שבקומת ההנהלה. החדר מכיל יותר מ־20 מקומות ישיבה, שבכל אחד מהם יש גם מחשב נייד שמחובר למסך הגדול בחדר, כך שכל אחד מהנוכחים יוכל לראות את המצגות שיועברו.

הדיון הראשון הוא עם מנהל החטיבה הפיננסית אלדד פרשר ומנהל חדר המסחר עדי שחף. הם מציגים ליונס את העלייה בנכסים המוסדיים ובהכנסות בשנים האחרונות, אבל מבהירים שחדר המסחר חייב לקבל שדרוג טכנולוגי, תוספת כוח אדם ושטחים חדשים. "יש תחומים שאנו חייבים להרחיב את הפעילות שלנו ולהיכנס אליהם אם אנו חפצי גידול", אומר שחף. יונס יושב ומביט במצגת במסך המחשב האישי שמולו. אצבע אחת מונחת על הרקה, הוא מקשיב, חושב.

יונס בחדר המסחר. "תחתוך את הלובי, תזיז ותעשה מעבר של דלת אחת" צילום: אוראל כהן

לאחר מכן הם עוברים לדבר על שינויים טכנולוגיים שצריכים להיעשות במערכות. יונס מגיב מהר, שואל הרבה שאלות, וכאשר עוברים לדבר על בעיית חוסר המקום בחדר המסחר והשניים מראים לו את התכנון שלפיו יוכפל מספר המקומות, יונס ממש קם, בוחן את המפה שמוצגת לו, ומציע הצעות ייעול. "זו בעיה, לא יהיה פה קשר עין בין כולם", הוא מצביע על המפה, "תחתוך את הלובי, תעשה מעבר של דלת אחת, תשנה, תזיז וכך תקבל רצף, שהאנשים לא יאבדו מגע זה מזה". הבעיה, הם מסבירים לו, היא מערכות הקירור הגדולות של מחשבי חדר המסחר שניצבות באמצע החדר. יונס יורד עם פרשר ושחף לראות את בעיית הבינוי. "יש לך כאן יותר שטח, תבדוק את זה", הוא מורה בסמכותיות. אחרי זה הוא מסתובב בין 60 הסוחרים בחדר המסחר, מתעדכן בנתונים ומציין: "אצלנו נמצאת רצפת המסחר היחידה בארץ שמרכזת את כל התחומים (מניות ישראליות, זרות, מט"ח, נגזרים ועוד, ע"ק). בשאר הבנקים, לעומת זאת, הם מחולקים ל־4–5 יחידות שונות. ברור שזה פחות טוב ויעיל, אבל זה כך בגלל בעיות אגו וניהול".

12:15: ישיבה עם אנשי מזרחי LIVE, מטה הבנק

"אתם תשמעו עכשיו הרבה קיטורים", אומר לנו יונס רגע לפני שהוא נכנס לחדר הישיבות. שם חיכו לו כבר סמנכ"ל הבנק ומנהל החטיבה הקמעונאית, ישראל אנגל, בנות אגף משאבי האנוש בבנק וענת שחורי, מנהלת תחום ה־live - יוזמה שפועלת משנת 2008, של סניפים אינטרנטיים שנותנים שירות מלא ללקוחות הבנק. כיום פועלים ארבעה סניפים, כולל אחד שהחל לפעול ממש לאחרונה, והבעיה העיקרית שמציגה שחורי בפני יונס היא שוב מחסור במקום פיזי כדי להמשיך ולצמוח. בקרוב אמורים הסניפים לעבור מרחוב אלנבי בתל אביב ללוד, ואז הבעיה תיפתר, אלא שהמהלך יסתיים רק ב־2012. "אנו גדלים מאוד מהר ומה שמפריע לנו לענות על הביקוש זה שיש מצוקת מקום לא פשוטה", אומרת שחורי ליונס.

לפי שחורי, גם הסניף החדש תורם לבעיית המקום. "אם לא נכניס לכם עז - איך תהיו מאושרים כשתעברו ללוד?", עונה יונס. אחרי זה מציגים לו סקר שביעות רצון של לקוחות השירות, שהראה ירידה בכמה פרמטרים, למשל במהירות הטיפול. "יש לנו 10,000 אינטראקציות עם לקוחות בשבוע. שיחה ממוצעת אורכת שתי דקות וחצי וזמן ההמתנה הוא דקה", מסבירה שחורי. ליונס זה לא מספיק: "זו בעיה. צריך למצוא דרך לקצר את זמן ההמתנה וזמן השיחה". הוא דורש תוצאות, שיפור תמידי, והעובדים שלו יודעים את זה.

יונס והיו"ר יעקב פרי. עדכונים שוטפים במהלך היום צילום: אוראל כהן

13:00: בין ישיבות, במשרד הפרטי

עד הפגישה הבאה שלו יונס מסתגר בחדרו לכמה שיחות טלפון. אחרי זה סיפרו לנו שדיבר בין השאר עם המפקח החדש על הבנקים, דודו זקן. "אני צריך את מיטל", הוא יוצא פתאום מהחדר וזורק לוורד המזכירה, שמזעיקה אותה מחדרה ומיד מעבירה ליונס שיחת טלפון דחופה. אחרי זה נכנסים אליו אנשי החטיבה העסקית בראשות דורון קלאוזנר. "עכשיו אנו מדברים על לקוחות עסקיים, אז לא תוכלו להיות פה", הוא אומר לנו. דווקא באותו יום הוא לא נפגש באופן אישי עם לקוחות, אבל מראה לנו שהלו"ז שלו להמשך השבוע כולל כמה פגישות כאלה. "זה לא נדיר שמגיעים אליי לקוחות או שאני מגיע אליהם ונפגש איתם לארוחות צהריים או ערב, וזה קורה לעתים קרובות, כמה פעמים בשבוע".

איזה סוג של לקוחות מגיעים למפגשים עם מנכ"ל הבנק?

"לקוחות שחשובים לבנק או שאנו נמצאים איתם במהלכים מורכבים: עסקאות מורכבות או בהיקף גדול. אין הגבלה של סכום כסף, זה לא עניין של גודל. אני יכול להיפגש גם עם לקוחות של סניף קמעונאי כי הם מעניינים אותנו מאיזו סיבה. חשוב לי לקיים את הפגישות האישיות האלה, כדי להבין את צורכי הלקוח".

קורה שלקוחות מנסים לקצר את הדרך ובאים אליך מתוך ההיכרות האישית, לבקש אשראי למשל?

"אף אחד לא בא לשכנע אותי בבקשות אשראי אלא אם כן הוא מתאבד. יש מנגנון, יש יחידה מקצועית - וזה תמיד יהיה דרכם. זה אחד הדברים החשובים בניהול מערכות סיכונים בבנק - הכל מתחיל מלמטה. בוודאי שיש סיכוי שאני אתערב ואשנה החלטות, הרי בשביל זה אני כאן, לקחת אחריות לחיוב או לשלילה, ויש מקרים שבהם מגיעה עסקה בגודל מסוים לוועדת האשראי ואני אומר 'חבל לא להוציא את הלקוח מבנק אחר ולהביא אותו אלינו', ממליץ להגדיל את האשראי, לקחת יותר סיכון, זה התפקיד שלי. אבל הכל לפי הספר, לא עוקפים פה ואין מצב שיבוא אליי לקוח, אפילו שיהיה גדול מאוד, וינסה לחתוך איתי משהו. מקסימום הוא יידע אותי שהוא מדבר עם החטיבה העסקית".

14:00, כנס החטיבה העסקית, מלון לאונרדו ברמת גן

הכריזמה של יונס שוב באה לידי ביטוי כשהוא עולה לנאום. גם הסרקסטיות והציניות. "אוקיי, נמתין עד שיסיימו בחוץ עם הקפה", הוא רומז על הבמה לאנשי החטיבה העסקית שעומדים מחוץ לאולם שבו נערך הכנס ומיד פוצח בנאום בעל פה, גם הפעם בביטחון ובקסם רב. "ככה הוא תמיד", אומרת לי העוזרת האישית מיטל, שבזמן שהבוס שלה על הבמה עונה ל־SMS שנשלחו לטלפון של יונס. ידה בכל, כבר אמרנו.

"פעם קראו לנו בנק בינוני, היום אנחנו כפליים בגודל ממה שהיינו לפני שש שנים", מכריז יונס (שנכנס לתפקידו לפני שש שנים) על הבמה. כל הנוכחים באולם הבינו את הרמז העבה. בהמשך הוא מדבר על התחרות העזה על הלקוחות העסקיים מול לאומי והפועלים. "הנכונות שלהם לסיים עסקאות במחירים תחרותיים משליכה על המחירים שלנו ועל היחסים עם הלקוחות, אבל הוכחנו שהבסיס לעשיית עסקה הוא לא ה'בזול', אלא משהו נרחב יותר - המסירות, הנגישות, פתרון מהיר של בעיות, מתן תחושה של שותפות גורל ושאכפת לנו".

את בנק הפועלים ניהל יונס במשך שנה בלבד, עד שסיים את תפקידו בצלילים צורמים על רקע חיכוכים עם בעלי השליטה ופיטורי 900 העובדים ("המהלך הזה היה הכרחי ועזר לבנק הפועלים להצליח להיות מה שהוא. את התוצאות ראו רק אחר כך", אומר יונס). נדמה כי עמוק בתוכו הפצע מהתקופה הזו טרם הגליד, וסביר להניח כי כל לקוח עסקי גדול שמזרחי טפחות מצליח למשוך אליו מבנק הפועלים גורם ליונס שמחה כפולה. "אתם יודעים, וההנהלה יודעת, עד כמה ניתן להשיג עוד ועוד ועוד", אומר יונס על הבמה.

לאחר מכן חולקו תעודות הוקרה לארבעה עובדים מצטיינים מהחטיבה. יונס לוחץ את ידם ומברך בחיוך. אחרי הכל, אלה האנשים שבאמצעותם הוא גוזר את קופון ההצלחה, ואצל יונס זה מתבטא גם בכסף. הרבה מאוד כסף. בשנת 2009 גרף יונס לכיסו יותר מ־18 מיליון שקל בשכר ובאופציות - מה שגרר ביקורת ציבורית נוקבת. יונס נדרך כשהוא נשאל על הנושא. "הדיון בנושא שכר המנהלים הוא לגיטימי, אבל בהקשר שלי זה לא התחבר לבסיס העובדתי", הוא אומר. "זה לא בדיוק מה שאמרו ואיך שאמרו. הרי אין כסף כזה".

מה זאת אומרת אין כסף כזה?

"בסיס ההתקשרות שלי עם הבעלים אומר שיש לי משכורת, ואין לי במה להתבייש, אבל היא דווקא לא מהגבוהות (עלות שכרו החודשית של יונס היא כ־250 אלף שקל - ע"ק). בנוסף הם אמרו לי 'יש לך תנאים של שותפות איתנו - אנו רוצים שמה שיקרה לנו יקרה לך', כלומר אני מקבל אך ורק תוכנית אופציות רב־שנתית על פני חמש שנים, בלי בונוסים. זו העסקה הנכונה והנקייה ביותר. הבנק גדל, צמח, הוא רווחי יותר מבנקים אחרים, המניה הכי יקרה יחסית לבנקים אחרים, יש לה את שיעור המשקיעים הזרים הגבוה ביותר - וכל זה כנראה שלא לחינם. אם זה לא היה כך, הייתי מסתפק במשכורת צנועה ובזה היה נגמר העניין. אבל זה כך, ולכן אני מקבל הרבה כסף".

והוא מוסיף: "צריך גם לזכור שיש כאן בעלי שליטה והם אלה שנותנים, זה לא שהמנכ"ל לוקח בעצמו".

ומה דעתך על הניסיון להגביל את שכר הבכירים באמצעות חקיקה?

"הגישה של הניאו־סוציאליזם שרואה בעיה בהכנסות מעבודה אבל לא עוסקת בהכנסות מהון היא גישה חריגה ויוצאת דופן. עליי היא לא מקובלת. אני חושב שהכנסות מעבודה צריכות להיות מפוצות. אצלנו מאות אנשים בבנק שותפים לתוכנית האופציות, זו חוכמה גדולה של הבעלים וזה חלק מהסיבה שהבנק הזה מצליח".

ראית כבר מה המניה שלכם עשתה היום?

"האמת, לא הספקתי".

15:00, ישיבות בנושא משכנתאות ופעילות חברתית, מטה הבנק

כשיונס חוזר שוב למשרד הוא פוגש שם, לראשונה באותו יום, את יו"ר הדירקטוריון יעקב פרי. "מה העניינים, צ'יירמן?", זורק לעברו יונס, ונכנס לחדר של פרי לשיחה קצרה. "פרי מקבל עדכונים שוטפים במהלך היום ממני או ממנהלים בכירים בנושאי סיכונים, אשראי וכו', ויש לנו גם מפגשים קבועים ומסודרים", מסביר אחר כך יונס.

בדרך כלל, בין ישיבה לישיבה יונס נמצא בחדרו. רק כשהמוזמנים כבר ישובים בחדר הישיבות, המזכירה ורד מודיעה לו שהם מחכים לו. יונס הוא תמיד האחרון שנכנס לחדר הישיבות והראשון לצאת ממנו. אקט סמלי משהו.

הישיבה הבאה נערכת בחדר הישיבות הקטן יותר, שמוצף בעשרות, אפילו מאות, גביעים שבהם זכו נבחרות הספורט של הבנק במהלך השנים. הוא שוב נפגש עם מנהל החטיבה הקמעונאית ישראל אנגל, שמגיע מלווה בסגנו יעקב רויטר, שאחראי על המשכנתאות בבנק. הם מעדכנים אותו בהתפתחויות בתחום החם של השנה האחרונה. "מסתמן שיש ירידה בשוק", אומר אנגל. "אנו מניחים שזו השפעה של הצעדים של בנק ישראל והציפייה של הציבור שהמחירים יירדו. יש ירידה בביקושים". אחרי זה הם מעדכנים אותו כי "הבנקים המתחרים משתוללים ונותנים משכנתאות במחירי הפסד. יש מלחמה על מחירים מפני שבדצמבר יש פחות עסקאות ויש התעלמות של בנקים מהוראות בנק ישראל".

יונס מבקש לשמוע מספרים: איזו ריבית נותנים המתחרים? האם הם ממשיכים לדחוף ללקוחות משכנתאות הצמודות לריבית הפריים? כשרויטר אומר לו שלקוחות של בנק משכן ושל "הירוקים" (כלומר, בנק דיסקונט) קיבלו הצעות למשכנתה בריבית פריים מינוס 1.2, יונס מגחך ומיד פוצח בנאום שמסביר למה מזרחי טפחות לא נוהג בחזירות כמו שאר הבנקים. "אצלנו הממוצע של משכנתאות בפריים הוא 35%, בעוד בשאר הבנקים הוא כ־70%", מצייר יונס גרף עולה ומצביע. "כאן הם יתפסו את האנשים שפתאום ההחזר שלהם יעלה וכשהם ירצו לעבור לרכיב אחר, הריביות כבר יהיו הרבה יותר גבוהות". אנגל מסביר כי הם מעדיפים לאבד לקוחות ולא להיגרר למלחמת המחירים. יונס מתווה את הגישה הזו. הוא מקבל עדכונים שוטפים על מבצעי משכנתאות של הבנקים המתחרים, ולדבריו, "אתה צריך לבחור אם להגיב או לא, כשחשוב לא לשדר פאניקה. אחת הדרכים הבדוקות לאבד את המכנסיים זה להיכנס לפאניקה, ולכן הגישה השלטת היא לא לבצע עסקה גרועה - גם אם זה אומר לאבד את הלקוח".

חצי שעה אחר כך, באותו החדר, ישבו סמנכ"ל משאבי אנוש ריטה רובינשטיין והאחראית על הפעילות הקהילתית של הבנק, תמר סאפר. הן מדווחות ליונס על הפעילות הקהילתית וההתנדבותית שעובדי הבנק ייקחו בה חלק במהלך חנוכה, שבין היתר תכלול מפגש של יונס עצמו עם בני נוער. הן מספרות לו גם שעובדי הבנק יסייעו לכפר הנוער ימין אורד שנפגע בשריפה בכרמל. יונס מנחה אותן גם לסייע ל"ילדה", כלומר לעובדת שאיבדה את בעלה באסון השריפה. "חשוב לדובב אותה, להרגיע אותה", הוא אומר, ובאותה נשימה מבקש מהן לבדוק איך אפשר לסייע לעמותה מסוימת שפנתה אליו. אחר כך הן מציגות לו את שש העמותות שבחרו לקוחות הבנק כיעד לתרומה (כל אחת מהן תקבל 40 אלף שקל). "מה שהם רוצים זה מה שיהיה", אומר יונס, "אבל קצת מאכזב שהם הלכו לשמות טריוויה, לעמותות המוכרות".

16:15: ישיבה עם אנשי השיווק על הקמפיין החדש, מטה הבנק

"דיר באלאק", מזהיר אותנו יונס לפני הכניסה לחדר הישיבות הגדול. "אתם הולכים לראות עכשיו לפני כולם את הקמפיין החדש שלנו עם דביר". הבטחנו. אנחנו לא מוציאים מילה עד פרסום הכתבה שלנו. הפרזנטור המוצלח של הבנק, דביר בנדק, מככב הפעם ב"קמפיין המנפנפים", כך קוראים לו אנשי השיווק של הבנק בראשות סמנכ"לית השיווק נעמה גת. הם הציגו ליונס את תוכנית הקמפיין, שנולדה מתוך סקרים שהראו כי מה שחשוב ללקוחות זה יחס אישי ונעים וזמינות של פקיד הבנק. גת אומרת כי היעד של הקמפיין הוא גיוס כ־12 אלף לקוחות בתוך שלושה חודשים.

יונס בישיבה על הקמפיין החדש. "מה עם סרנגה?" צילום: אוראל כהן

לפני הכל, יונס ביקש לראות את הסרטון החדש. "זה עוד לא גמור סופית", אמרה לו גת, אבל יונס כבר התמקם בכיסא הקרוב למסך, רגליים על כיסא אחר ממולו. פתאום הוא היה משוחרר יותר ממה שהכרנו במשך היום. במהלך הקרנת הסרטון הוא חייך ונראה משועשע. הסרטון, שמהווה המשך לקמפיין "להעביר את דביר", בהחלט עושה את העבודה. במהלכו, מנהל הבנק הקודם של דביר פוגש אותו בפארק בזמן שהוא מנפנף מעל המנגל ושואל אותו אם באמת היה שווה לעבור לבנק אחר. "בבנק שלי", עונה לו דביר, "אני מרגיש בן אדם, לא מספר חשבון", הוא עונה. המנהל שואל: "אבל מה רע להישאר במקום אחד ולא לזוז". התשובה מגיעה מלמעלה: יונה מחרבנת עליו. "נפנף לבנק שלך לשלום", מכריז הקריין.

יונס מתמוגג. "עוד פעם", מבקש, "תגבירו את הווליום".

אחרי זה מציגים לו סקרים של שביעות רצון מהסרט ומהדמות של דביר. בין היתר נבדקה השאלה עד כמה פגעו האמירות של דביר נגד שרת החינוך לימור לבנת בפרשת החרם על אריאל בהזדהות עם הפרזנטור. אפשר לראות בסקר כי האהדה לפרסומת ולדמות של דביר נמוכה יותר בקרב מי שנחשף לפרשה. "ככל שהסרט יוקרן יותר פעמים", עונה יונס, "בהנחה שהסרט טוב, הוא יוכל לתקן את הנזק, אם היה כזה".

לאחר מכן הציגו אנשי השיווק ליונס את שאר הפעילויות המתוכננות בקמפיין, הכל סביב המוטיב של תזוזה ונפנוף, שמטרתו, לפי אנשי השיווק, היא "ליצור ויראליות של המסר - תנועה". כמו כן מתוכנן קמפיין רדיו שמטרתו, לדברי גת, "לחזק את ההנעה לפעולה". יונס מבקש לשמוע את מה שכבר מוכן, ושוב קולו של בנדק מהדהד בחדר הישיבות. "רגע", שואל יונס, "מה עם סרנגה וכל זה?". גת מסבירה כי אלה תשדירי רדיו שיעלו בשלב מתקדם יותר. יככבו בהם זמרים כמו שלומי סרנגה, ריקי גל ואולי נוספים. יונס מבקש לשמוע וצוחק בקול לשמע הביצוע של סרנגה ל"שיר הכוכבית". "זה יופיע בהמשך, כדי שמי שהתעצבן על הבנק שלו יזכור את מספר הטלפון שלנו", אומרת גת.

לרגע קט הישיבה נעצרת. מיטל מבקשת מיונס שיאשר מכתב דחוף שצריך לצאת. משהו שקשור במשאבי אנוש. שוב משתררת התחושה שהדברים לא זזים בבנק בלי יונס, אף שהוא מגיב לכך בביטול. "הבנק ממשיך להתרחש גם כשאני לא שם", אמר לנו במהלך היום.

אחר כך הסבירו ליונס על פעילויות היח"צ המתוכננות והוצגו לו שלטי החוצות. דווקא מהפעילות הפנים־ארגונית שמוצגת לו יונס לא שבע רצון. התכנון שדובר עליו הוא לשלוח לעובדים מודעה לתחרות בתוך הבנק, תחת הכותרת "טוב לזוז", ולבקש מהם לשתף בסיפורי תזוזה מחייהם. "תיזהרו מאוד עם מה שכתוב שם", אומר יונס, ואז מתקן ומרים את קולו: "אני אוסר לכתוב את זה". אולי תזוזה זה טוב ללקוחות, אבל מה הוא צריך להכניס רעיונות כאלה לראש של העובדים?

גם את הדקות האחרונות של הישיבה הזו, כמו בחלק מהישיבות האחרות שהיו באותו יום, ביקש יונס לעשות ללא הנוכחות שלנו. כשהוא יוצא בסערה מישיבת השיווק ונכנס לחדרו, ניכר עליו שמשהו קרה. איך התרשמת מהקמפיין? אני שואל אותו. "הקמפיין שהיה אמור לעלות ב־18 לדצמבר נדחה לסוף דצמבר תחילת ינואר", זורק יונס. כשהוא נשאל למה הוא לא ממהר לשתף. "ענייינים לוגיסטיים", הוא אומר.

17:20: מתארגן לקראת ארוחת ערב עם מנכ"ל סיטי העולמית, במשרד

יונס עומד מול המראה במשרדו ובוחן את העניבה שענב. "זה הוגדר כארוחת ערב אינטימית", הוא מסביר. "אבל אם יהיו שם הרבה אנשים, אני אוכל לברוח מהר. זה יהיה יותר קל".

יונס מביע יחס די מזלזל כלפי "אירועי ההתמנגלות" למיניהם וצוחק על אותה חבורה של אנשים שרצה מאירוע לאירוע. "אתה כל הזמן רואה את אותם אנשים, יש כאלה שממש עובדים בזה, ואז בערב אתה יוצא לתיאטרון ושוב רואה אותם אנשים, זה די מעצבן", הוא אומר. "אני הולך לאירוע רק אם זה משרת את העבודה ואת המטרה".

בדרך כלל בשעה זו בימי שני מתחילה ישיבת הנהלה שאורכת כמה שעות, אלא שהשבוע היא הוקדמה ביום בשל ארוחת הערב עם מנכ"ל סיטי העולמית. בדרך כלל הוא יוצא מהמשרד ב־7–8 בערב, לפעמים גם יותר מאוחר, "אלא אם אשתי מזעיקה אותי לדגל, ואז אני יוצא קצת קודם". הבעיה היא שעד שהוא מגיע להר אדר כבר 9 בערב, "וזה כבר סוף היום מבחינתי". לכן עכשיו, כשהילדים גדלו, זה הזמן מבחינת יונס לעבור לתל אביב, כדי לקצר טווחים וליהנות משעות פנאי בערבים. זו הסיבה שרכש לאחרונה, דרך קבוצת הרכישה של העיר החדשה, דירה במתחם אסותא בבניין לשימור בן שלוש קומות. "זה מה שאשתי רצתה, היא לא אוהבת את המגדלים הגבוהים, שם יגורו העשירים", הוא זורק עוד בדיחה.

17:45: פגישת בזק בפינת רחוב, ביציאה מחניון מטה החברה

יום העבודה של יונס כמעט הסתיים. הוא יושב לצד הנהג רוני בוולוו שלוקחת אותו לגבעת אנדרומדה ביפו, לארוחת הערב החגיגית. פתאום הטלפון מצלצל. דובר הבנק בני שוקרון מעדכן אותו שהגיעה בקשה לתגובה מאחד העיתונים. שוב פעם סיפור המיזוג שלא היה עם הבינלאומי. יונס לא מבקש לאשר בעצמו כל תגובה לעיתונות, אבל הנושא הזה רגיש מבחינתו. "חכה רגע, נדבר פנים אל פנים", אומר שוקרון ליונס.

המכונית של שוקרון כבר יצאה מהחניון, אבל הוא עוצר בצד הדרך, ממתין לוולוו של יונס בפינת הרחוב מתחת לפנס. כעבור דקה רוני הנהג עוצר לידו. יונס יוצא מהרכב, ובמשך עשר דקות הוא ושוקרון עומדים ומטכסים עצה, וגם מנסחים את התגובה שייתנו. כמובן שאני התבקשתי להתרחק, אבל המעמד הזה נראה למתבונן מהצד קצת מסתורי, אפילו אפל. זו היתה יכולה להיות התחלה של סיפור מתח טוב: לילה, פינת רחוב אפלולית ביציאה מחניון ברמת גן, שתי דמויות עומדות מתחת לפנס שמדגיש את צלליותיהן. המכוניות שחלפו על פני הדמויות ודאי לא שיערו שבסך הכל מדובר בעוד ישיבה, הפעם מאולתרת, של מנכ"ל הבנק הרביעי בגודלו בישראל.