פרופ' מרים ארז: "לא צומחת פה עוד צ'ק פוינט"

"השנה הנכנסת היא שנת מפנה לתעשייה המסורתית ולתעשיית ההייטק. הפערים בין התעשיות הולכים וגדלים, ולאחר שאיבדנו את תעשיית הטקסטיל, אנחנו עלולים לאבד ב־2011 גם את תעשיית המתכת ותעשיית הפלסטיק" - כך אומרת פרופ' מרים ארז מהפקולטה להנדסת תעשייה וניהול בטכניון, כלת פרס ישראל במדעי הניהול לשנת 2005.

ארז, שהקימה את מרכז הידע לחדשנות בטכניון, מזהירה: "לא רק התעשייה המסורתית בבעיה, אלא גם תעשיית ההייטק, שעומדת בפני נקודת מפנה. חברות רבות הגיעו למיצוי הטכנולוגיות הקיימות שלהן ונדרשות עכשיו למצוא את הדבר הבא, אך בשנים האחרונות הן העדיפו להתמקד בגידול בחו"ל ובסיפוק בעלי המניות".

מחר תנחה ארז פאנל בנושא "דילמות וכיוונים עתידיים במחקר היזמות" במסגרת כנס האסטרטגיה הישראלי של הטכניון, ובהשתתפות החוקרים אילן ורטינסקי מאוניברסיטת בריטיש קולומביה, גבריאל טסולנסקי מאינסיאד ויו"ר ות"ת פרופ' מנואל טרכטנברג. לאחרונה מונתה ארז לתפקיד יו"ר המועצה לקידום נשים במדע ובטכנולוגיה, ורוב מחקריה עוסקים בהנעה לעבודה, בגורמי חדשנות בארגון ובהבדלים בין־תרבותיים בהתנהגות ארגונית.

לדברי ארז, בשנים האחרונות איבדה ישראל את היתרונות התחרותיים שהיו לה, ולכן עליה להקפיד ולשמור על היתרון היחסי האמיתי שלה - החדשנות. "במשך שנים בלטה ישראל בחינוך למדעים שלה, שהיה ידוע ברמתו הגבוהה, אך בשנים האחרונות המגמה החלה להתהפך, ויש לא מעט מדינות שמזנבות בחינוך הטכנולוגי שלנו", היא אומרת. "לדעתי, לא ייקח עוד זמן רב עד שמדינות אחרות ישיגו אותנו ביכולת לרכוש ידע מצוין, וזו בעיה, כי מצוינות וחדשנות אינן יכולות לצמוח ללא בסיס של ידע איתן".

"יהיה בסדר" כמנוע צמיחה

מלבד הרמה היורדת של החינוך למדעים, ארז טוענת כי יתרונות עלויות השכר ועלויות הייצור גם הם לא משחקים תפקיד לטובתה של ישראל. "השכר בישראל כבר לא נמוך, ועלויות הייצור פה גבוהות מאוד. יש לא מעט אנשי מקצוע טובים בסין או בהודו בשכר נמוך משמעותית. לכן, החדשנות חייבת להיות המיתוג היחידי שעליו נשענת התעשייה הישראלית. זה היתרון היחסי האמיתי שלנו".

כמה תכונות "ישראליות" טבעיות עומדות לזכות התעשייה בארץ, לדברי ארז, והן מחדדות את היכולת והצורך להסתמך על חדשנות כמנוע צמיחה. "הישראלי מאוד סבלן לעמימות", היא אומרת, "ולכל התרבות של 'יהיה בסדר', שנובעת דווקא מכך שאין אצלנו מספיק סדר. יש לזה כמובן צדדים שליליים, אבל ההיבט החיובי של ההתנהגות הזו הוא שאנשים לאו דווקא הולכים בנתיב הקיים - וזה תנאי הכרחי לחדשנות".

עוד תכונה הרווחת בתרבות הניהול הישראלית היא מה שמכונה "מרחק כוח נמוך". "אין כמעט פערי היררכיה בתוך הארגון, בייחוד בהשוואה למדינות אחרות", אומרת ארז. "התוצאה היא שעובדים אינם חוששים להביע דעה בפני סמכות. בישראל זה נכון ביחסי עבודה, אבל גם בין הורים לילדים ובין מורים לילדים,. נכון שקשה לנהל ארגון בצורה זאת, כי לסמכות יש השפעה מוגבלת, אבל היתרון הוא התפתחות השיח בין המנהל לעובד - דווקא מכיוון שהעובד מרגיש בנוח לחלוק על דעתו של המנהל. זה פותח אפשרויות רבות להעלאת רעיונות מלמטה למעלה, ומעודד חשיבה יצירתית".

לדברי ארז, כבר ביהדות נמצאים שורשי החדשנות הישראלית: "היהדות היא תרבות מאוד וכחנית. אם נחזור לגמרא או לתלמוד, נראה את זה שם, וזה משהו חיוני מאוד לחשיבה החדשנית".

הקצאת משאבים לא נכונה

לדעת ארז, מי שנמצאת בנקודה הבעייתית ביותר מבחינת המשאבים המוקצים לחדשנות היא התעשייה המסורתית. "התעשייה הישראלית מתנהלת במבנה דואלי. מצד אחד, תעשיית ההייטק משקיעה הרבה מאוד במחקר ובפיתוח, ולעומתה התעשייה המסורתית כמעט אינה משקיעה כלל במחקר ובפיתוח". לדבריה, התעשייה המסורתית משקיעה בממוצע 1% מהמחזור במחקר ובפיתוח, לעומת השקעה של 11% בתעשיית ההייטק.

"ברוב החברות בתעשייה המסורתית אין בכלל יחידות של מו"פ - כלומר אין כוח אדם שיתעסק בנושאים האלה. כל הגישה העסקית והתרבות הארגונית אינן מכוונות בדרך כלל לחדשנות אלא להישרדות. הבעיה בהבדלי הגישות היא שנוצר פער גדל והולך בין תרומתן של כל אחת מהתעשיות הללו ליצוא. בעוד שתרומתו של ההייטק ליצוא גדלה מדי שנה, התעשייה המסורתית מדשדשת מאחור במצב מאוזן ללא גידול.

"במסגרת המרכז לחדשנות בטכניון ישבנו עם קבוצות של תעשיינים מהצד המסורתי, וניסינו לדבר איתן על חדשנות והשקעה במו"פ. פתאום ראינו שדווקא יש רעיונות והבנה לחשיבות, אבל הבעיה היא שרוב הזמן הנושא הזה מודחק והתעשיינים מתעסקים בטרדות היום־יום. כל תשומת הלב הולכת למשאבים מימון ואשראי, בייחוד אצל מפעלים קטנים".

איך הגענו למצב הזה?

"זו תולדה של הקצאת משאבים לא נכונה, שלא תאמה את הצרכים של התעשייה הזו", אומרת ארז. "זה תמיד מזכיר לי את המשל על החסידה והשועל. החסידה הזמינה את השועל לארוחה ונתנה לו לאכול מכלי צר וארוך שממנו היא אוכלת באמצעות המקור שלה. השועל לא הצליח לאכול. הוא ביקש לגמול לה באמצעות ארוחה שהוא יבשל, אבל הגיש לה את האוכל בצלחת שטוחה והיא לא הצליחה לאכול. המסר הוא שהקצאת המשאבים לאורך שנים לא התאימה לצרכים של התעשייה".

מרים ארז. "לא ייקח עוד זמן רב עד שמדינות אחרות ישיגו אותנו ביכולת לרכוש ידע מצוין" צילום: אלעד גרשגורן

כתוצאה מכך, אומרת ארז, תעשיות מסורתיות בישראל ילכו וייעלמו. "כבר ראינו את תעשיית הטקסטיל, שהיתה פעם תעשייה מפוארת בישראל, הולכת ומתכווצת לטובת ייצור בחו"ל. אני חוששת שתעשיית המתכת היא הבאה בתור, וזה יכול לקרות ממש בקרוב".

המשמעות של מהלך כזה תהיה הרסנית, ועתידה לפגוע בעיקר בתעשיית ההייטק: "תעשיית המתכת היא קבלן משנה של ההייטק, וכל מחשב חכם יושב בסופו של דבר בתוך מבנה מתכת. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שתעשיית המתכת תצא מישראל. זו סכנה מיידית היום, כשכל מפעל שואל את עצמו איך הוא משיג יתרון יחסי על פני המתחרים שלו ואיפה יותר זול לו לייצר. האתגר הגדול ביותר שלנו השנה הוא למנוע מהתעשייה הזו לעזוב את ישראל".

לחבר האקדמיה לתעשייה

וזו לא התעשייה היחידה שארז חוששת לקיומה בארץ. "התעשייה הבאה בתור שנמצאת בסכנה היא, לדעתי, תעשיית הפלסטיק. זו תעשייה שאחוז ההשקעה שלה במו"פ גבוה לעומת סקטורים אחרים בתעשייה המסורתית, ועדיין היא עשויה לצאת מכאן - בעיקר כי המפעלים הישראליים לא נותנים דעתם מספיק לכל הנושא הסביבתי. יש היום יותר ויותר תקנות מחמירות ותשומת לב לזיהום וסביבה, אבל תעשיית הפלסטיק הישראלית לא עשתה את השינוי המחשבתי המתאים ואם היא לא תתחיל לעשות את זה ולא תייצר לדוגמה מוצרים מתכלים, אנחנו עשויים להיהפך ליבואנים גדולים של פלסטיק במקום ליצואנים".

איך צריכה להיראות חלוקת משאבים נכונה?

"צריך להיות דגש מאוד גדול על מודעות. חלק גדול מהמפעלים בתעשייה המסורתית בכלל לא מודע לכלים שהוא יכול להיעזר בהם, כמו למשל חוק המו"פ, שבמסגרתו פועל המדען הראשי, המעודד בעיקר תמיכה בהייטק אבל גם תמיכה בתעשיות אחרות. רוב החברות מזהות אותו עם הייטק וכלל לא יפנו לקבלת סיוע במסגרתו.

"נוסף על כך, הממשלה צריכה לשים דגש לא רק על תהליכי TOP DOWN, חלוקת משאבים לתעשייה בלי להסביר מה אפשר לעשות איתם, אלא גם על תהליכים מלמטה למעלה - שינוי מהותי של החשיבה, ואת זה עושים באמצעות ייעוץ צמוד. צריך להגדיל את מספר היועצים ולתגבר את מערכי הייעוץ לתעשייה. מהלכים כאלה יסייעו לתעשייה המסורתית להתגבר על אתגרים של מו"פ וחדשנות, אבל גם על אתגרים נוספים שיש לה, כמו פריצה לשווקים חדשים בחו"ל".

לדברי ארז, במסדרת האקדמיה נעשה ניסיון לאתר את הסקטור או המפעלים שבהם אפשר לסייע להניע תהליכים כאלה מלמטה. "במסגרת המרכז לחדשנות בטכניון אנחנו עובדים היום עם תעשיית הפלסטיק על פתרונות חדשניים בתחום האריזות החכמות - פתרונות שיאריכו את חיי המדף של מוצר מזון וייצרו סנסורים שמתריעים על טריות המוצר".

אולם היא טוענת כי גם המעורבות של האקדמיה בתעשייה היא משהו שיש לתת עליו את הדעת: "חלקים גדולים באקדמיה כלל אינם מכוונים לתעשייה אלא למחקר תיאורטי, ואז הסינרגיה מוגבלת. זו דילמה שלדעתי צריך להתמודד איתה בשנים הקרובות - איך מעצבים את האקדמיה וכמה תשומת לב נותנים לתעשייה".

תעשיית ההייטק לא חסינה

למרות הפערים בין התעשייה המסורתית לבין תעשיית ההייטק, ארז אומרת כי גם תעשיית ההייטק אינה חסינה, וגם בפניה עומדת שנה מאתגרת. "השנים הקרובות, ובפרט השנה הנכנסת, הן קריטיות גם לתעשיית ההייטק, שנמצאת היום בנקודת מפנה: הרבה מאוד מהטכנולוגיות הגיעו למיצוי או עומדות בפני מיצוי, ויש לא מעט חברות שעלו על טכנולוגיה מדהימה, אולם צריכות השנה לחפש את הדבר הבא.

"הבעיה היא שבשנים האחרונות הן הקצו את המשאבים בעיקר לגידול בחו"ל, בהשקעה בשיווק ובסיפוק בעלי המניות שלהן, אבל עליהן לחשוב גם על הצעד הטכנולוגי הבא. תעשיית הסטארט־אפים הישראלית היא דבר מאוד מרגש בעיניי, כיוון שהיא מבטאת את ההתלהבות הישראלית ואת הביטחון של המהנדסים הצעירים שלנו בעצמם. אבל כל החבר'ה הצעירים הללו לא חולמים על בנייה של חברה, אלא על האקזיט שבו ימכרו את החברה לחברה גדולה יותר. במקרה הזה, המשק הישראלי הוא שמפסיד, כי לא צומחת כאן תעשיית הייטק חדשה או חברה כמו צ'ק פוינט".

הפתרון שמציעה ארז הוא יד מכוונת מצד הרגולטורים. "החדשנות הישראלית פורצת החוצה, אבל הממשלה צריכה לכוון אותה גם בתעשייה המסורתית וגם בהייטק. יש היום פער שאינו מאפשר לסטארט־אפים לגדול לחברות הייטק גדולות, וצריך אסטרטגיה מתאימה להתמודד עם התופעה הזו. צריך סיוע, הכשרה והכוונה של משאבים. תמריצים מתאימים ויד מכוונת יכולים לעשות את ההבדל, אבל גם הקצאת משאבים ובניית תהליכים מלמטה למעלה".