לדור נופל בין הכיסאות

1. שביתת הפרקליטים

אחד המפסידים הגדולים בסיפור שביתת הפרקליטים הוא פרקליט המדינה משה לדור. לדור נמנה על שכבת ההנהלה המוקבלת בשכרה לשופטים. מדובר בכ-20 בכירים שאינם שובתים - פרקליטי מחוז, משנים לפרקליט המדינה, מנהלי מחלקות. באוצר ציפו מהם להושיט כתף ולהתגייס למשימות הדחופות. מצד שני, הפרקליטים היו רואים בכך שבירת שביתה.

הנפילה הזו בין הכיסאות היא בלתי נמנעת. לדור נפל ונחבט. הוא לא מוזמן לישיבות החשובות. החשב הכללי אילן לוין כועס ורואה בו ראש ועד. מצד שני, גם הפרקליטים לא סופרים אותו. לדור כהרגלו שופע מליצות רמות, אך בפועל מצב רוחו שפוף.

במקרה אחד הוא חשב שראוי "לשבור שביתה" - בהגשת ערעור בתיק "ספינת הדגל" צחי הנגבי, שגם בימים כתיקונם לא היה מקום לערער עליו. הנגבי הורשע בשקר, ספג קלון ונמצא אשם בעבירת הפרת אמונים, אך לא הורשע בה בגלל הגנה מן הצדק. בכך נדמה שהאינטרס הציבורי מוצה ובא על סיפוקו. הסיכוי שהמחוזי ירשיעו גם בשוחד, יבטל את ההגנה מהצדק וישלח אותו לכלא קלוש, אז בשביל מה לערער. אבל אם לדור חשב שחשוב - מה מנע ממנו או מפרקליט המחוז, אלי אברבנאל, להגיש את הערעור?

שבועיים וחצי היה המו"מ עם הפרקליטים תקוע עד שהותנע מחדש. הסיבה להקפאה הייתה הסירוב של לוין לדבר עם הפרקליטים לאחר שעופר עיני הציע את הצעותיו שנדחו. לוין לא חשב שהוא יכול להציע יותר מעיני ומעל לראשו. עכשיו, כשעיני חזר לתמונה בהשראת ראש הממשלה נתניהו והיועץ המשפטי לממשלה, יהודה וינשטיין, הסתיימה ההקפאה.

לדור. הפרקליטים לא סופרים אותו צילום: שאול גולן

עיני גיבש יחד עם לוין ומנכ"ל משרד המשפטים ד"ר גיא רוטקופף את המתווה הבא: 8% תוספת בעיבוי משרות ניהוליות, 5% תוספת תמורת חלק מכמות ימי החופש וההשתלמות שיש לפרקליטים בשפע ועוד כ-6% שכל המשק קיבל. הפרקליטים רוצים מזומן ולא משרות, ובנוסף לא מסכימים לוותר על ימי חופש והשתלמות.

850 הפרקליטים רואים עצמם כסיירת מטכ"ל של המשפטנים בשירות הציבורי. התנהלותם יהירה מעט, מזכירה את התנהגותם באולמות, אופיינית לכל מי שרואה עצמו איכות שמקדשת עצמה לשליחות. הממשלה התכוונה לצמצם את הפער בינם לשאר המשפטנים, אבל תיכננה לעשות זאת בקידום 2,000 המשפטנים האחרים ולא בהגבהה נוספת של הפרקליטים. לוין חושש מתגובת השרשרת שתיצור התוספת לפרקליטים שגם ככה מרוויחים לטעמו יותר מדי. בעיקר בתנאי הפינוק: 35 ימי חופש, 90 ימי השתלמות, הכרה בעבודה ושעות נוספות מהבית, מסלולי קידום אוטומטיים - פז"מ ולא מכרז - עד לדרגה בכירה מאד. הפרקליטים מנגד מנפנפים ב-32 שקל לשעה לפרקליטים מתחילים.

סיפור ההטרדה המינית של השופט מאיר שנהב עלה והתאדה כלא היה. התקשורת לא החמיצה כמובן את הדמיון לפרשות חיים רמון ואורי בר לב, אבל החמיצה את העיקר בדמיון הזה. בכל שלושת הסיפורים, הנשים לא רצו להתלונן. ובכל זאת, שני הסיפורים הראשונים התגלגלו למסלול פלילי. רמון הואשם והורשע, בר לב מצוי בחקירה שאולי עוד תניב אישום. רק שנהב נחלץ ללא הליך פלילי.

בסיפורי רמון ובר לב, הלחץ להפללה היה אדיר. על הקצינה ה' הופעל מכבש שכלל איום שקרי שאם לא תתלונן, רמון יגיש נגדה תביעת דיבה. גם ד"ר אינס הפכה את חקירתה לתלונה בעקבות הלחץ הארגוני, הציבורי, התקשורתי. רק את רצונה של הקלדנית לא להתלונן כיבדו. ובצדק. לאיש אין זכות ללחוץ על נפגעת לעבור שבעת מדורי גיהנום של חשיפה וחקירה רק בגלל שמישהו רוצה לראות שר או ניצב מתנדנד בסוף על חבל התליה.

ובכל זאת, ההשוואה מלמדת שאם מקרה אחד ראוי לחקירה זה דווקא השופט והקלדנית. היא החלשה ביותר מבין השלוש. הפער, הכפיפות ויחסי המרות בינה לבין המטריד היו הגדולים ביותר. לא מדובר בפלירטוט חד-פעמי ולא בד"ר בוגרת ואסרטיבית.

מה שלא היה צריך להגיע לחקירה פלילית, הגיע. מה שצריך היה - לא הגיע. את הסיבות צריך לחפש מחוץ למשפט. כשיש אינטרס לשפד מישהו, מגייסים את כל הרטוריקה הצדקנית, את האינטרס הציבורי, את מכבש הלחצים על הנפגעות. כשאין אינטרס - למשל, כשלא רוצים להביך את מערכת המשפט - סוגרים עניינים בשקט.

"אתה מורח, לא בוחל בשקרים כשיש לך אינטרס מתאים", הטיחה התובעת עו"ד חנה קורין בטל יגרמן בתחילת חקירתו הנגדית ביום רביעי האחרון. השניים הרבו להתכתש ולעקוץ. גם השופט חאלד כבוב איבד סבלנות. במיוחד כשהתקשה לעקוב אחר הסבריו המפותלים, הארוכים, החוזרים-על-עצמם של יגרמן, היחיד באולם שלא מיהר לשום מקום. ממילא הוא חוזר לכלא. על הדוכן הופיע במדי האסיר הכתומים כשהוא אזוק בשלשלאות ברגליו. בפרשה הנוכחית, נאשם יגרמן יחד עם אריה גבעוני דוד הבי ואחרים בכך שהשתמשו בחשבון של חברת קדי שבבעלותו כדי לגנוב כספים שהועברו אליה מחברות ציבוריות וגרמו לקריסתן.

כשהבחין באובדן הסבלנות של השופט, שלף יגרמן שפן: "התייעצתי עם עו"ד גבי הייק לגבי המתווה של העסקה".

כריכתו לקומבינה של עורך הדין הבכיר, שותפו של אלי זהר במשרד זליגמן, עוררה את השופט כבוב: "גבי הייק היה מעורב בכל הפרטים של העסקה, ידע ואישר?" תהה. "אשמח שהייק יבוא ויעיד", אמרה התובעת. "תזמיני אותו", השיב הסניגור, עו"ד דוד פורר ממשרד גרוס, קלינהנדלר, חודק, לוי, גרינברג .

"הוא צריך להיות העד שלך", השיבה קורין, "ואז אשמח לחקור אותו נגדית". פורר התרגז: "זה חלק מההתנהגות הבעייתית של התביעה, לוותר על עד מרכזי שלה...".

כבוב קטע את הקטטה: "זה לא ראוי להביא עורך דין שיעיד על כוונותיו בחוות דעת שנתן. טוב עשיתם שניכם שלא הזמנתם אותו".