לו הבגרות במתמטיקה יכלה להציף רחובות

הנה חיתוך מצב רגעי של מדינת ישראל, דצמבר 2010, ממעוף הציפור: ירדו כאן גשמים למשך יומיים והרוח נשבה במקצת. אירוע בקנה מידה אירופי משול לשיהוק מטאורולוגי. התוצאות בישראל: המזח בנמל קיסריה קרס ואתר מורשת תיירותי בן 2,000 שנה נמצא בסכנה. אלפי משפחות סבלו מאי־אספקת חשמל רצופה

גם עשן השריפה הגדולה ביערות הכרמל עדיין מתאבך: חברות הביטוח עוד מתכתשות מי יפצה את הנפגעים, הפוליטיקאים ממשיכים לגלגל את האחריות אף שמבקר המדינה הצביע על הנאשמים המרכזיים, ותהליך השיקום יימשך שנים. לכל הנזקים הללו אחראים סדרי עדיפויות לקויים, נורמות תקצוב וניהול שמבקר המדינה קבע כי הן פסולות, והרבה מאוד אוזלת יד אנושית.

שוב הידרדרות בחינוך, שוב דחייה בחוק

אבל אלה רק הנזקים המיידיים, הנראים לעין. אם היה מיקרוסקופ מתוחכם מספיק שיבחן לעומק את החברה הישראלית בואכה שנת 2011, ממדי הנזק המצטבר לרקמות העדינות של החברה היו מתגלים כמבהילים. ברקמה החינוכית, ממדי הנזק איומים. בשבוע שעבר הוכיחו תלמידי ישראל בפעם השלישית שהישגיהם בלימודים, בהשוואה בינלאומית, הולכים ומידרדרים. ההחמרה ניכרת בעיקר בתחום המתמטיקה, שבו נרשמה ירידה של שני מקומות, למקום ה־42 מתוך 65 מדינות. אלא שהנתונים המדכאים האלה לא שכנעו את שר החינוך או את נבחרי הציבור שצריך לעשות משהו. לראיה, הכנסת החליטה השבוע לדחות בפעם השישית את יישום חוק יום לימודים ארוך לשנת 2015. וגם אז הוא יידחה שוב ושוב, וזאת אף שפוטנציאל התועלת למדינה מיישום החוק אדיר.

ואם לא די בכך, האוצר מבקש לדחות את יישומו של חוק נוסף, שנועד לאפשר לתלמידים בבתי הספר היסודיים ללמוד את מקצועות הליבה בקבוצות קטנות יותר. גם יישום החוק הזה נדחה כמה פעמים בעבר, וככל הנראה גם הפעם תיתן הכנסת יד לרשלנות זו. הנימוקים, בשני המקרים, הם תקציביים כמובן.

דרושים: לחץ ציבורי ומנהיג נחוש

באופן אירוני, דווקא מי שהיה הממונה על התקציבים במשרד האוצר, רם בלינקוב, נאם אתמול בוועידת הגליל בדיוק בנושא זה. לדבריו, "ההוצאה הלאומית בפריפריה עומדת על 3,000 שקל לילד בלבד לעומת 9,000 שקל בתל אביב, וזה כולל את התוספות של הרשויות המקומיות". בלינקוב יודע היטב על מה הוא מדבר. לזכותו נציין כי הוא ניסה לשנות את מפת סדרי העדיפויות ולהשקיע יותר תקציבים בפריפריה, אולם התוכנית שהגיש נקברה עם חילופי השלטון שהובילו לבסוף להתפטרותו.

בשורה התחתונה, הנזקים מהשריפה והסופה לתשתיות אמנם עצובים, אך קוסמטיים. יהיה אפשר לתקן אותם עם קצת רצון ולא יותר מדי תקציב. הכשלים המערכתיים יתוקנו, אולי, אם יהיה מספיק לחץ ציבורי ומעקב של התקשורת. את הנזקים במערכת החינוך - נזקים מעשי ידי אדם שגודעים בכסילות גמורה את דור העתיד של המדינה - לא יהיה אפשר לשקם ללא שינוי מחשבתי דרמטי ומיידי. לשם כך דרוש מנהיג נחוש שעיניו בראשו. בישראל של דצמבר 2010 אין כזה בנמצא.