אם השיניים הן עצם, אז למה הן לא מתאחות?

אם השיניים הן עצם, אז למה הן לא מתאחות? למה צריך ללכת לרופא השיניים לעשות סתימה?

ע'

תתפלא לשמוע, אבל השיניים אינן עצמות. הן שיניים, איבר מיוחד ומורכב בפני עצמו. והן דווקא כן מתאחות מעצמן, לפחות כשהן בריאות.

השכבה החיצונית של השן עשויה מהחומר הנוקשה ביותר בגוף האדם - "זגוגית השן", או "אמייל", בלעז. אבל קשיחות לא מגנה מפני חומצות, וכשחומצות מגיעות לפה שלנו הן ממסות לאטן את זגוגית השן. למרבה המזל, הרוק שלנו מנטרל את החומצות ויוצר על השן משקע שמתגבש לזגוגית חדשה. כך השכבה החיצונית של השיניים שלנו כל הזמן מתמוססת ומתאחה.

הבעיות מתחילות כשיש יותר מדי חומצה וקצב ההתמוססות עולה על קצב ההתגבשות מחדש. את האשמה נהוג לתלות בשני סוגי חידקים: הלַקטוֹבָּצִילוּס והסטרפְּטוֹקוֹקוּס מוּטַנְס. שניהם ניזונים מסוכרים שנמצאים בשאריות המזון שתמיד נותרות לנו בפה, ושניהם מפרישים אחר כך תוצרי לוואי חומציים.

יכולתו האגדית של הלקטובצילוס להפוך סוכר לחומצה אחראית על החמיצות של היוגורט, הגבינה, היין, הבירה והחמוצים; ואילו הסטרפטוקוקוס מוטנס, שמייצר בשעות הפנאי אנטיביוטיקה במפעלי התרופות, אף מגדיל לעשות ולפני שהוא מעכל את הסוכר הוא משתמש בו כדי לבנות משטחי הדבקה שמצמידים אותו ואת כל החברים שלו אל השן. כך או אחרת: יותר סוכר, יותר חומצה. יותר חומצה, פחות אמייל. פחות אמייל, יותר חורים בשן.

כל זמן שרק הזגוגית נפגעת, יש דרך חזרה. השיניים ממשיכות להתאחות וניקוי קפדני של הפה יכול להסיט את המאזניים לטובתך. גם הפלואוריד שמוסיפים למשחת השיניים ולמי השתייה יכול לעזור. הוא משנה את הרכב זגוגית השן והופך אותה לעמידה יותר בפני חומצה. אך ברגע שהאמייל נפרץ והחומצה מתחילה לאכל את החלקים הפנימיים של השן, נגמר הסיפור. את זה הגוף כבר לא טורח לתקן. החור עצמו מספק לשאריות המזון ולחידקים מקום מסתור מהמברשת, כך שאם לא מטפלים בו הוא הולך ומעמיק וחושף אזורים רגישים, ואז מגיעים הכאבים ורופא השיניים - לא בהכרח בסדר הזה.

זה לא מיוחד לשיניים. גם עצם שניזוקה באופן מספיק יסודי כבר לא מתאחה. באופן כללי, יכולת הריפוי המופלאה של הגוף נשמרת בדרך כלל לחידוש רקמות פשוטות, ולא לבנייה מחדש של איברים מורכבים. אולי התועלת האבולוציונית של תכונות כאלו אינה גבוהה כפי שנדמה בתחילה. עד העת האחרונה, קטיעת איבר היתה גזר דין מוות כמעט ודאי, ומה הטעם ביכולת להצמיח מחדש אצבע קטועה אם אתה בלאו הכי עומד למות מאיבוד דם או מזיהום?

אנחנו אוכלים יותר מדי סוכרים צילום: shutterstock

מה שבטוח זה שלגוף יש זמן שבו הוא מצמיח איברים, וזמן שבו הוא בעיקר מתחזק את מה שכבר קיים. הצמחת האיברים נעשית בעיקר בשלבים המוקדמים של החיים, והשיניים אינן יוצאות מהכלל. גם השיניים הנשירות, המכונות "שיני חלב", וגם השיניים הקבועות, "שיני הבשר", מתחילות להתפתח עוד לפני הלידה. השיניים הנשירות מסיימות את התפתחותן בגיל כמה חודשים והקבועות ממתינות עד שהלסת תתפתח לממדים שיכולים להכיל אותן במלוא גודלן, אבל שיניים חדשות כבר לא נוצרות. בדרך כלל. עם זה אנחנו נולדים, וזה אמור להספיק לנו.

וכשזה לא מספיק, זו לרוב לא אשמת הגוף, וגם לא אשמתם של קריוס ובקטוס. זו לגמרי אשמתנו. אנחנו אוכלים יותר מדי סוכרים. קיימות עדויות ארכיאולוגיות לטיפול בעששת כבר לפני כמעט עשרת אלפים שנה, ולחורים בשיניים לפני כמיליון שנה, אבל פעם זו היתה תופעה נדירה. רק כשהמסחר בקנה הסוכר התחיל לתפוס תאוצה תפסה גם העששת תאוצה איתו, והיום היא עובדה כאובה לכ־90% מהאוכלוסייה הבוגרת. השן, ע' היקר, מאחה את עצמה כל הזמן. היא פשוט לא מצליחה להדביק את השינוי בתפריט.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il