כינורו של רוטשילד

יהודה זיסאפל סיפק בשבועות האחרונים את הכותרות הרגילות בתחומו: הוא הכריז על יוזמה להכפלת יצוא ההייטק, קבל על כך שהחברות הישראליות הגדולות מעסיקות אלפי מהנדסים זרים, ובעיקר נמצא בעין הסערה בכל הנוגע לדיווחים על מכירה אפשרית של חברת ציוד התקשורת רדוור ליבמ או HP, תמורת מיליארד דולר. אבל זה רק החלק הגלוי בעולמו של זיסאפל, בעלי ונשיא אימפריית ההייטק רד־בינת. בחלק הסמוי, זה שלא נחשף עד כה ושזיסאפל לא מביא אל הכותרות, יש פעילות שוקקת של כנרים ומורים, מנצחים ועסקני כלי קשת, ובעיקר אספן־על אחד.

כבר ארבע שנים שזיסאפל, ממייסדי תעשיית ההייטק הישראלית, אוסף כינורות וויולות עתיקים. כ־30 כלים, מהטובים בעולם, יש באוסף, ששוויו מוערך במיליוני דולרים עד עשרות מיליוני דולרים; 22 מהם מושאלים כרגע לכנרים הצעירים הטובים בישראל, לתקופות ארוכות או לקונצרטים ותחרויות ספציפיים. מבחינת זיסאפל (68), שמספר על כך לראשונה, זו חזרה לאהבת ילדות.

אמנון וינשטיין, בונה כינורות ומשמר כינורות עתיקים, בסדנה שלו צילום: עמית שעל

"ניגנתי עד גיל 18, ולפני חמש שנים חזרתי לנגן", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט". "40 שנה לא התקרבתי לכינור שלי, וכשחזרתי לנגן עליו, הגיע הרעיון להקים קרן של כלים. ראיתי את הקושי שיש לאמנים הצעירים לנגן על כלים טובים, שאיתם יוכלו להתפתח ולהתבטא. הם משתתפים בתחרויות בינלאומיות, בקונצרטים גדולים, ומרגישים נחותים לעומת המתחרים מאירופה או מהמזרח הרחוק. עם הכלים המושאלים הם יכולים להתחרות ולהתפתח".

זה לא מיתוס, האיכות של הכינורות וההבדלים ביניהם?

"לצערי לא. עד היום לא יודעים את סוד ההבדל, אבל כשאתה נותן לכנרים הם מיד מרגישים. כשאתה לוקח כלי כזה ביד, אתה מתרגש ממנו כמו מתמונה או מפסל. אבל מבחינתי זאת לא השקעה כמו אוסף אמנות, לתמונות ולפסלים יש הרבה יותר ביקוש. הכינורות - אם ערכם צמוד למדד זה יפה, זאת לא השקעה רווחית, כי זה שוק שלא קל למכור בו כלים, וזה גם לוקח הרבה שנים. התמונות של הציירים הגדולים שוות יותר מהכינור מספר אחת בעולם".

אתה גם מנגן על כלים מהאוסף?

"אני מנגן על שטיינר, כינור אוסטרי בן 350 שנה, מהתקופה של אמטי. יש לו קול טוב, צליל עמוק ולא חזק במיוחד".

ומתי אתה מצליח לנגן?

"אני מנגן בערבים, בבית, בשביל עצמי. אני מאוד אוהב את הכינור ומאוד אוהב מוזיקה, זה עושה לי טוב, נותן לי אנרגיות והנאה. אני סוגר איתו את היום. טלוויזיה מרדימה אותי, הכינור מעורר אותי. אני מתרגש מהנגינה, שמשתנה מכלי לכלי, נהנה ללמוד להכיר את הכלים. כך אני גם יודע פחות או יותר להתאים אותם לכנרים שונים. לכל כנר יש האישיות שלו והסגנון שלו - יש שרוצים צליל מתוק יותר, יש רך יותר, יש שאוהבים צליל מחוספס, יותר גברי ונוקשה".

זאת קריירה מוחמצת שלך?

"לא", הוא צוחק, "המזל שלי הוא שלא פיתחתי קריירה בתחום הזה".

יהודה זיסאפל. "אני מנגן בערבים, בבית" צילום: עמית שעל

להתאהב במשרד של רד

המזל של איתמר זורמן הוא שזיסאפל ויתר על קריירה בתחום הזה, ופנה לאפיקים רווחיים יותר. זורמן (24) הוא כנר מחונן, עטור פרסים, שמשלים כעת דוקטורט בבית הספר היוקרתי למוזיקה ג'וליארד שבניו יורק. אחת הבדיחות החביבות על זורמן מספרת על כנרת מצטיינת שפורץ חדר לביתה ו"ניקה" אותו מכל הכסף והתכשיטים, אבל לא נגע בסטרדיוואריוס של לפחות מיליון וחצי דולר שהיה מונח בצד.

זורמן עוד לא מנגן על סטרדיוואריוס של מיליון וחצי דולר. הוא מסתפק בכינור ששוויו מוערך ב־600 אלף דולר, שבנה פטרוס גוארנרי ב־1737 - אחד מכ־300 כינורות כאלה בעולם, שהושאל מהאוסף של זיסאפל. קודם לכן ניגן על כינור אחר מהאוסף, צ'ירוטי איטלקי מהמאה ה־19 בשווי כ־300 אלף דולר.

הבחירה בכינורות, הוא מספר, אינטואיטיבית מאוד. הוא ניסה כמה כינורות מהאוסף במשרד של זיספאל, "ובתוך זמן קצר אתה מרגיש אם הכלי מגיב בצורה שמתאימה לך. בחרתי את הכינור כשהבנתי שיש בו משהו שאני מאוד אוהב, משהו שאני רוצה לחקור עוד ועוד". הבחירה כבר הוכיחה את עצמה: בספטמבר ניצחו זורמן והכינור של זיסאפל בתחרות בינלאומית לכנרים בגרמניה. הביצוע של זורמן לקונצ'רטו של מוצרט נבחר לביצוע מצטיין, והכנר הצעיר זכה ב־20 אלף יורו. הוא כבר קשור לכלי, גם אם הוא מזכיר לעצמו כל הזמן שהוא רק חונה אצלו, זמנית. "זה מנחם שיש לי כינור שאני אוהב, כי יש אנשים שאין להם כלום. אני מבין איך מתעוררת חרדה מפרידה מהכינור - כשאתה מנגן על כלי מסוים זה נהיה הקול שלך, הצליל והאדם נהיים אחד".

בינתיים, זורמן מסייע לזיסאפל להגדיל את האוסף. הכינורות נקנים מאספנים אחרים, מעיזבונות ובמכירות פומביות (אספנים אחרים קונים גם מסוחרים), וזיסאפל מפעיל כנרים מובילים ברחבי העולם כ"שגרירים" שבודקים בעבורו את הכלים. גם שואלי הכינורות מסייעים בעניין. "אני לא מחזיק מעצמי מומחה גדול", מספר זורמן על חלקו במשימה. "אבל יש פה בניו יורק מכירות פומביות, אז יוצא לי לפעמים לנסות כלים שעומדים למכירה. זה המעט שאני יכול לעשות עבורו".

כינורות בסדנא של אמנון ויינשטיין צילום: עמית שעל

תחרויות הכנרים הן מירוץ סוסים

למה זה חשוב כל כך? כי כינור טוב יותר יכול להפוך קריירה למזהירה. יש רגע שבו כל כנר מבין את זה, וצריך להשיג כינור. "התחרות הבינלאומית הראשונה של איתמר היתה בגרמניה, בגיל 15", מספרת אמו, המוזיקולוגית והפסנתרנית אסתרית בלצן (אביו הוא המלחין משה זורמן).

"איתמר הגיע עם כינור גרמני שקיבלנו בירושה במשפחה. בקנה מידה ישראלי אני אמידה, אין לי רגשי נחיתות מבחינה כלכלית, ופתאום ראיתי ילדי פלא מסין ויפן, בני 12 עם סטרדיוואריוס ועם גוארנרי ביד. אלה מדינות שבהן חינוך מוזיקלי הוא בראש סדר העדיפיות, ותחרויות בינלאומיות הן היום מצעד ראווה של כינורות. הרגשתי כעני בפתח. הבנתי שיש פה מירוץ סוסים - הרכב חשוב אבל גם הסוס חשוב. בתחרויות פסנתרנים שמים פסנתר, וכולם מנגנים עליו. בכינורות שומעים את ההבדל, והוא תהומי. בתחרות ההיא, בגיל 15, איתמר זכה בפרס מיוחד, והשופטים באו ואמרו לי: 'יש לך בן מוכשר. תחליפי כינור'".

וזה באמת מה שהביא את הניצחון הבא?

"גם אני פעם חשבתי שזה ניפוח של מיתוס, אבל עם הזמן הרפרטואר דורש יותר גוני צליל. יש בכינורות האלה איכות שאי אפשר לחקות. כשהנגינה לא משובחת, זה לא משנה. כשהנגינה מאוד משובחת - אלפית המילימטר האולטימטיבית שמתוספת עושה את ההבדל האולימפי. הכנר עושה את זה, אבל גם מערכת היחסים בינו לבין הכלי. ההנאה של הכנר ממה שהוא מצליח לחלץ מהכלי היא כל כך גדולה, וזה מה שעובר החוצה. ההתמזגות של הסוס ורוכבו היא מה שמקבל את הפרס".

הסוסים הטובים בענף גודלו בעיר האיטלקית קרמונה במאות 18-17. משפחות סטרדיווארי, גוארנרי ואמטי בנו שם כינורות עם אקוסטיקה נדירה וטווח צליל יוצאי דופן, שרק השתבחו עם הזמן. "דורות של בוני כינורות בחרו את העצים באלפים, כרתו, הביאו לקרמונה, ייבשו150-100 שנה, התמחו בזה", מספרת בלצן. "זה וואן מאן שואו לבנות כינור כזה. השיא היה בכלים שיוצרו סביב שנת 1700. לקנות אחד כזה זה כמו לקנות ציור של בוטיצ'לי, זה כלי שהוא work of art בקלילות שלו, באיך שהוא מצלצל, והכלים האלה רק משתבחים".

והכנר גד לב מוסיף: "ניסו לעשות הכל כדי לשחזר בכלים מודרניים את התכונות של כינורות בני מאות שנים, השקיעו מיליוני דולרים ברפליקות של הכינורות ההם, חוץ מלדבר עם חייזרים ניסו הכל - ועדיין לא הצליחו לייצר כינור שיישמע כמו בן 300 שנה, עם הצליל המתוק והחם, שמגיב מהר, שמרטיט את הלב באותו אופן. העץ צריך להתייבש בצורה מסוימת, הכינור צריך לקבל פז"ם של נגינה, הוא משתבח ככל שמנגנים עליו - העץ נעשה דק יותר, מתרגל לרטט ונהפך לגמיש יותר. ואלה הדקויות שעושות את ההבדל".

העניין הוא שהדקויות האלה מצויות רק בקצת יותר מאלף כלים, נדירים ויקרים. כינורות שייצרו שלוש משפחות המלוכה של הענף במאה ה־19 שווים היום כמה עשרות אלפי דולרים, ומשם המחירים רק מאמירים - הכינורות היקרים בעולם הם של גוארנרי וסטרדיוואריוס, שכבר נמכרו בעולם ב־10-8 מיליון דולר. מחירי הכינורות עלו במאות אחוזים ב־50 השנים האחרונות, ולצד עלות הכינור עצמו, עלויות הביטוח והתחזוקה של כינורות עתיקים מסתכמים באלפי עד עשרות אלפי דולרים בשנה.

קובי מלכין סמיון גרליקוב עם הכינורות צילום: Keiko Hiromi Polaris

אמנים גדולים צריכים פטרון

באופן טבעי, לכנרים המחוננים, אלה שיכולים להפיק מהכלים האלה את המיטב ולהמריא איתם, אין דרך לקנות את הכלים, ולעתים קרובות גם לא לממן את התחזוקה והביטוח. בכל העולם התפתחה תעשייה של השאלת כלים, שבשנים האחרונות מתפתחת גם בישראל.

"כמורה אני נתקל בהרבה תלמידים מוכשרים שהכלים עוצרים אותם. לכן אני כל הזמן פונה לארגונים ולאנשים שיש להם אוספים, ומבקש שלא יחזיקו את הכינורות בכספת אלא יתחילו להשאיל. הכלים נועדו שינגנו עליהם, כשאני רואה כינור עתיק מאחורי זכוכית בא לי לבכות", אומר יצחק רשקובסקי, פרופסור לכינור ברויאל קולג' אוף מיוזיק בלונדון והמנהל המוזיקלי של קשת אילון, המרכז המוביל בארץ לכינור, הפועל בקיבוץ אילון.

למרכז עצמו יש אוסף קטן יחסית, ובו 12 כלים מהליגה הגבוהה ביותר - כולם מושאלים. "במסגרת ההסכם הכנרים מבטיחים שהכלי יחזור במצב תקין, ופעם בחצי שנה מביאים אותו לביקורת. מי שמקבל כינור כזה צריך להבין את גודל האחריות, זה ממש תפקיד היסטורי לשמור על הכלי. אנחנו משתתפים בביטוח בצורה חלקית או מלאה, כל הארגונים מחפשים נוסחאות יצירתיות לעלויות הביטוח והתחזוקה". תנאי נוסף המוצב בפני משאילי הכינורות, בחלק מהמקרים, הוא שייתנו קרדיט לגוף המשאיל כשהם משתתפים בקונצרטים ותחרויות בינלאומיות.

לצד קשת אילון, משאילים נוספים הם האקדמיות למוזיקה באוניברסיטת תל אביב ובאוניברסיטה העברית, מוזיקאים בכירים (המנצח דניאל ברנבוים, למשל, השאיל כלי לכנר מקסים ונגרוב) וקרן התרבות אמריקה ישראל, באמצעות קרן המלגות שרת. לקרן יש עשרות כלים, מכאלו ששוויים אלפי דולרים ועד כינורות גוארנרי בשווי יותר ממיליון דולר, ואולם האוסף שלה הידלדל מעט בשנים האחרונות: הקרן נפגעה קשות בהונאת הענק של ברנרד מאדוף, ונאלצה למכור כמה כלים יקרים. "הכלים הנדירים הם חלומו הרטוב של כל מוזיקאי, וקשה לנו מאוד לבחור למי לתת אותם", אומרת אורית נאור, מנכ"לית קרן אמריקה ישראל, שמפעילה ועדות מיוחדות לעניין.

גם לזיסאפל, המשאיל הגדול בארץ של כינורות צמרת, לא קל לבחור, והוא נעזר בגופים האחרים. זיסאפל מאזין לכנרים בתחרויות - השנה הזוכה בתחרות האביב של קרן אמריקה ישראל אפילו יזכה לכינור מושאל מזיסאפל - ועומד בקשר הן עם הקרנות והן עם בעלי תפקידים בתחום. "אני עובד בשיתוף פעולה הדוק עם קרן התרבות אמריקה ישראל", הוא מספר. "הם נותנים לי הכוונה, יש להם מעקב אחרי התלמידים, גם אני מתפעל מתלמידים שאני צופה בהם, זו בעצם מערכת שקיימת ואני מצטרף אליה".

בסך הכל מושאלים כרגע קצת יותר מ־100 כינורות ישראליים לכנרים ישראלים. בשוק מצומצם כזה המאבק על כל כינור קשה, והקשרים משחקים תפקיד מרכזי. "יש עשרות נגנים ברמה גבוהה, אבל אם הם לא מקושרים היטב הם לא יקבלו כינור", אומר בונה הכינורות אייל וודניצקי. "לזכות בכינור זה צירוף של מזל, כריזמה והרבה יד רוחצת יד. צריך להגיע ממורים ספציפיים, לעבור למורים ספציפיים אחרים... רוב הנגנים רק מפנטזים על כלים טובים. זה מקצוע מאוד מתסכל, ברמות הגבוהות נהיה מאוד צפוף, ואתה נסמך על חסדי פטרונים למיניהם. וזה היה כך לאורך כל ההיסטוריה - לאמנים גדולים היה פטרון".

ומי שלא מוצא פטרון ישראלי, מחפש אותו בחו"ל. וודניצקי מספר על פניות רבות של כנרים ישראלים לגופים בחו"ל, "אספנים, בנקים, חברות ביטוח, לואי ויטון, HSBC, אוסטריאן בנק - חברות שרכשו כלים כהשקעה, ומשאילות אותם לכנרים מרחבי העולם. כמעט בלתי אפשרי להשיג ספונסרים בארץ".

איתמר זורמן עם כינור שהושאל מזיסאפל

סנוביזם בלתי רגיל

וודניצקי אולי מותח ביקורת על הקליקות בשוק השאלת הכינורות, אבל אמנון וינשטיין הולך אפילו רחוק יותר - וכופר בפולחן הכינורות העתיקים, שהוא עצמו שותף לו. וינשטיין (71), מאסטר בונה כינורות ומי שמטפל בכלים של קשת אילון וקרן התרבות אמריקה ישראל, הוא דור שני בתחום, ועובד כיום עם בנו אבשלום בבית מלאכה מקסים במרכז תל אביב, שם הוא בונה, משפץ ובין השאר גם משמר כינורות מן השואה. "כל מי שמוכן להשקיע - ברוך יהיה", הוא אומר על זיסאפל. "הלוואי שיהיו כמה שיותר זיסאפלים. אגב, בשנות החמישים, כשהיינו ילדים, למדנו אצל אותו מורה. אבל זיסאפל הוא לא מצנט. בעבר, בכל פעם שאבי גילה כנר מחונן הוא לקח אותו לזאב גורודצקי מאמפא, ואמר לו: 'זה הגאון הבא', וגורודצקי נתן לו כסף, מעין מלגה. זה מצנט! מי שמשאיל כינורות הוא אספן שמשאיל כינורות".

והשוק, אומר וינשטיין, קצת יצא מדעתו. "דירה זה כוח כלכלי, אבל כינורות זה כוח תרבותי, שיא של תרבות. אני כועס על דילרים שהופכים את זה לכלכלי, הם גורמים למחירים לעלות עוד ועוד, והצעירים נפגעים מזה".

ובכל זאת, יש משהו בכינורות העתיקים האלה שמצדיק את המחירים ואת ההתעקשות של הכנרים?

"אני משוגע על הכינורות האלה, אבל זה נכון שהתפתח בתחום סנוביזם בלתי רגיל. הרי אפשר לנגן על כינור מודרני מצוין שעולה 20 אלף דולר. אני לא רוצה לתת לגיטימציה לכנרים שמחפשים רק את הגלורי הזה. נתקלתי בכנרים שהיו בטוחים שאם רק יהיה להם כינור איטלקי הם יהיו כנרים גדולים. זו שאיפה לגיטימית, אבל לא כולם יכולים להגיע לזה, וזה מגיע למצבי טיפשות, שמציעים לילדים כינורות אבל אם זה בלי פתק מאיטליה זה לא בא בחשבון. מספרים שפעם, בתום הקונצרט, אשה רצה אחרי יאשה חפץ ואמרה לו 'הכינור שלך מנגן מצוין'. הוא עצר, הוציא את הכינור מהתיק ואמר: 'הנה, תגידי לו'. זה יפה ופנטסטי, אבל לא צריך להיסחף".

חגי שחם (44), כנר בינלאומי עטור פרסים, לא נסחף, הוא פשוט מבין שבסופו של דבר מדובר בשוק. הוא מנגן על כינורות שאולים מגיל 15 - בין השאר כינורות של שלמה מינץ, של וינשטיין ושל קרן אמריקה ישראל - וגם הקים את קרן אילונה פהר לתמיכה בכנרים, שמסייעת בהשאלת חלק מהכלים של זיסאפל. "המחיר הוא פונקציה של היצע וביקוש. עם השנים יש פחות כינורות, כי חלק נשברים, וכמו יצירות אמנות המחיר עולה. גם הביקוש במדינות המזרח העלה את המחירים. אני עכשיו מנגן על רוג'רי, כינור איטלקי שיוצר ב־1864. הוא נקנה ב־1942 ב־640 ליש"ט, והיום שווה חצי מיליון דולר". שחם מודה שהוא נזהר לא לגעת בכינורות שבראש הפירמידה: "ניגנתי מעט על גוארנרי דל ג'זו (מהכינורות הנחשבים בעולם - דב"נ), אבל חששתי שאם אנגן על כלי כזה לא אוכל יותר לחזור לנגן על שום כינור אחר".

וזה אולי האלמנט החשוב ביותר - זה לא הכינור, זה הראש של הכנר. "יש דברים שהם פסיכולוגיה, מעבר לסאונד הספציפי של הכינור", אומר וודניצקי. "יש כאלה שחשוב להם שיכתבו שהם מנגנים על סטרדיוואריוס, ויש כנרים גדולים שמרשים לעצמם לנגן על כלי מודרני". ועדיין, אחרים מתעקשים שכינור עתיק ומשובח הוא מקפצה לאיכויות - ולקריירה. "מרמה מסוימת הכלי יכול להתחיל להוות מגבלה במימוש הפוטנציאל", אומרת אורית נאור מקרן אמריקה ישראל. "אין מה לעשות, צריך כלי מעולה כדי להפיק את המרב".

כינורות צמרת

לא זזים מהכינור אפילו לרגע

צריך גם להיות נגן מעולה כדי ליהנות מהמיטב. "זה הכלי הכי טוב שאפשר לחלום עליו, וזה מאתגר - כי צריך להיות מצוין כדי לדעת להוציא ממנו את מה שהוא יכול לתת", אומר סמיון גרליקוב (25) על הכינור "שלו" - גוארנרי דל ג'זו, תוצרת 1722, מהאוסף של זיסאפל. גרליקוב, מהכנרים הצעירים המבטיחים בישראל, לומד כעת בקונסרבטוריון ניו אינגלנד בבוסטון. את זיסאפל הכיר רק לפני שלוש שנים, בתחרות האביב של קרן אמריקה ישראל. "הוא ניגש אליי אחרי הקונצרט ושאל אם אני זקוק לכלי", מספר גרליקוב. "אז לא ידעתי מיהו, ומאז אני מנגן רק בכלים שלו. הוא אדם נדיר - רוב האנשים שיש להם אוסף כזה לא נותנים לאף אחד להשתמש בו. מעט מאוד אנשים מבינים שכינור צריך שינגנו עליו, והוא נותן לנו עזרה ענקית".

כמה שווה הכינור שלך?

"לא התעניינתי במחיר. מפחיד לדעת כמה זה עולה".

להבדיל מגרליקוב, דניאל אייזנשטט ידע היטב מיהו זיסאפל. הוא בן 15 בלבד, גר במודיעין, ומפלס בעקשנות את דרכו בענף. לפני כחודש, אחרי ששלח קורות חיים לזיסאפל, הוא זומן למשרד שלו ברמת החי"ל, זכה לראות חלק מהאוסף ה"מרשים", כדבריו, ניסה כמה כינורות ולבסוף בחר כינור נפוליטיני מהמאה ה־19, שנקרא ניקולו גליאנו ומוערך ב־150-100 אלף דולר. "בחרתי אותו בגלל הצליל הברור והחם, צליל ששומעים בכל האולם", הוא מספר. "ברור שאני בר מזל, אבל אני חושב שמגיע לי - אני משקיע ממש הרבה, כל שנייה מקדיש למוזיקה, חוץ מלבית הספר אני לא יוצא מהבית, כל החיים משקיע רק בזה. אני הולך עם הכינור הזה לכל מקום, אני תמיד שם עליו עשר עיניים, אם אני יוצא מהבית אני לא זז ממנו לרגע".

אייזנשטט מספר ש"בתקופה הקרובה אין לי מספיק כסף לתחרויות", אבל כמו אצל כל הכנרים המבטיחים - גם הפנים שלו מכוונים אל העולם הגדול. האם מדובר בבריחת מיתרים? "כישרון ישראלי צעיר, ברגע שהוא מגיע לגיל שבו ההורים משחררים אותו - בורח מישראל", אומר גלעד שיבא, מנכ"ל קשת אילון. "בברלין אפשר כבר להקים כמה פילהרמוניות של ישראלים, עוד מעט לא יישארו פה כנרים ולא יהיה למי לתת כינורות. התפקיד שלנו, כפי שאני רואה אותו, הוא להקים מאחז קטן, שמנסה להביא כסף ומורים מתאימים, להיות אבן שואבת שתחזיר לפה נגנים. חבל שאין קרן גדולה, שיכולה להבטיח את העתיד התרבותי של ישראל".

גם זיסאפל לא מרוצה מהמצב. "זה מתסכל אותי, ואת הכנרים", הוא אומר. "יש בארץ כנרים מדהימים, אבל לא נותנים להם הזדמנות, לכן הם בחו"ל". ובאותה דרך מעודנת, הוא גם מנסה להמעיט מהתפקיד שלו במתן הזדמנות לכנרים האלה: "אמנים שקיבלו כלים שלי זכו בפרסים יוקרתיים בעולם, הם מרגישים שהכלים שלי מביאים להם מזל. אני שמח שהם מאמינים בזה, אני לא. אני עדיין חושב שהאמן חשוב יותר מהכלי".