חלום שבור על דירת ארבעה חדרים

1. על לא עוול בכפנו

משהו לא בסדר. עמוק בפנים אנחנו יודעים זאת. אנחנו קוראים את הכותרות בכל יום ופשוט יודעים שמשהו לא בסדר. אנחנו מרגישים את זה כשאנחנו עוברים על המודעות בלוחות. אנחנו מבינים את זה כשאנחנו בוהים ארוכות בתלושי השכר שלנו. משהו מאוד בסיסי כאן לא בסדר, ולגמרי לא ברור לנו איך המצב הזה הולך להשתנות או מתי.

לכתבות נוספות בפרויקט:

45% מהזוגות הצעירים חיים בשכירות

משפחת יקיר: "יש לנו 8% מההון העצמי שצריך"  

אנחנו - השכירים, אלה שעובדים קשה ומרוויחים דווקא בסדר, אולי אפילו מצליחים לחסוך קצת בסוף כל חודש - אין לנו שמץ של מושג איך יום אחד נקנה דירה. גם אם נקבל העלאת שכר או שתיים בשנים הקרובות, נדמה שלעולם לא נספיק להדביק את הפער המתרחב בין גובה השכר לבין מחירי הדירות. המשכנתה שהיתה סבירה לגמרי רק לפני שלוש שנים כבר לא תספיק היום, ואפילו מה שחסכנו עד כה בקושי מכסה 10% מערך הדירה שאנחנו חולמים לקנות.

מסביבנו יש כאלה שקוראים לנו מפונקים. "מי שרוצה לגור בתל אביב שיצפה לשלם ביוקר", אומרים לנו. "הצעירים של היום רוצים רק 4 חדרים - שיסתדרו בשלושה כמו שאנחנו עשינו", זורקים לעברנו. ואנחנו? אנחנו בכלל לא רוצים לגור בתל אביב. היינו שמחים להשתקע דווקא במקום צפוף פחות ונקי יותר. ואפילו היינו מוכנים להתפרס על פני 3 חדרים בלבד. אבל בואו נודה: כשגרים רחוק אבל עובדים בתל אביב, הפקקים מצמצמים את הזמן המשפחתי לשעות בודדות בסופי השבוע. ובמילא הקבלנים כבר מזמן אינם בונים דירות שלושה חדרים, ושטחן של אלה שנבנות בכל זאת הולך ומצטמצם.

כך שאפשר להגיד ביושר מבלי להרגיש אשמים: משהו כאן לא בסדר. משהו במחירי הדירות בישראל כיום - אחרי שנתיים ומשהו של עליות מטורפות של עשרות אחוזים בכל הארץ - משהו בסיסי במחירים האלה לא בסדר. ואת המשהו הזה צריך לתקן.

2. חיים בפרדוקס נדל"ני

באחד מסופי השבוע האחרונים ערכתי ניסוי בלתי מדעי בעליל. סרקתי ארוכות את לוחות המודעות וניסיתי למצוא דירות סבירות בנות 4 חדרים בפחות ממיליון שקל. החלטתי להתחיל את הסריקה ממרכז תל אביב ולהתרחק - פעם בכיוון צפון, פעם דרומה, ופעם אל המזרח. תהיתי מה יהיו הגבולות שבהם אמצא דירות כאלה ואוכל לעצור. והרי התוצאות: בכיוון צפון הרחקתי עד חדרה, בדרום הגעתי עד יבנה, ובמזרח דירות 4 החדרים בפחות ממיליון שקל היחידות שמצאתי היו באריאל או במעלה אדומים.

אודה ולא אבוש: אין לי מה לחפש באף אחד מהמקומות הללו. אף אחד מהם לא מציע לי פתרונות תעסוקה שמתאימים לי או לאשתי, וכל אחד מהם רחוק מדי ממקומות העבודה הנוכחיים שלנו או מהמשפחה. בקיצור, זה לא זה.

וכאן נוצר הפרדוקס הנדל"ני שאנחנו כורעים תחתיו אבל נאלצים לחיות איתו: באזורי התעסוקה ובמעגלים הקרובים להם מחירי הדירות נמצאים הרחק מעבר להישג יד. ובכל זאת, בכל יום נסגרות עסקאות ב־2 מיליון שקל ויותר, כאילו מדובר בסכומים של מה בכך. והתוצאה היא שהמחירים רק ממשיכים לעלות.

לכן בין אם אנו ירושלמים שרוצים לקנות דירה בירושלים, בין אם זוג צעיר מבאר שבע שרוצה לקנות דירה בעיר, ובין אם זוג מאזור המרכז שמחפש דירה בסביבה - ברמות המחירים הנוכחיות אין לנו שמץ של סיכוי למצוא משהו סביר שמאפשר לנו להמשיך לעסוק במקצוע שלנו או להיעזר בהורים בשביל לגדל את הילד. המשכנתה גבוהה מדי, ואפילו עם ההון העצמי שחסכנו, ואפילו עם עזרה מסוימת מההורים, לא נצליח לעמוד במחיר. לא נותר לנו אלא להרכין את הראש, לשלם בהכנעה את שכר הדירה, ולהתבונן בהשתאות באנשים המוזרים האלה שמצליחים איכשהו לרכוש את הדירה שרצינו.

כי בעולם שבו ארבעה קירות ותקרה בשכונה חדשה אך צפופה להפליא בפאתי פתח תקווה עולים לא פחות ממיליון וחצי שקל - בעולם כזה אנחנו פשוט לא מבינים את הכללים.

ירושלים. באזורי התעסוקה ובמעגלים הקרובים להם מחירי הדירות נמצאים הרחק מעבר להישג יד צילום: גיא אסיאג

3. דרוש: לחץ ציבורי

אף שכך נדמה לנו לפעמים, אנחנו ממש לא לבד. יש עוד רבים באותו מצב בדיוק. משום כך החלטנו ב"כלכליסט" להציב את בעיית הדיור לזוגות הצעירים (ובכלל) בראש סדר היום. בשבועות הקרובים נקדיש בכל יום ויום שטח בולט בעיתון בשביל לחבר פנים ושמות לבועת הנדל"ן. כדי להכיר את משפחת זבולון מבאר שבע, את משפחת לוי מראשון לציון ואת משפחת בנדרקר ממושב מצליח. כולם זוגות צעירים מן השורה. כולם עובדים, משתכרים יפה, אבל ממשיכים לגור בשכירות ולחלום חלום הולך ומתרחק על דירה משלהם.

במקביל ננסה לרדת לשורשי הבעיה, לבחון את הכלים שמקבלי ההחלטות בירושלים משתמשים בהם בערבוביה, ולהציע פתרונות אחרים. כי בסופו של יום אנחנו מאמינים שמחירי הדירות הבלתי הגיוניים הם לא גזירת גורל. הם רק צירוף אינטרסים של מדינה שרוצה להמשיך לגבות מסים, של משקיעים שמעוניינים לרשום תשואה נאה, של בנקים למשכנתאות שלא יכולים להרשות לעצמם פגיעה בביטחונות שלהם, ושל בעלי דירות שלא מעוניינים בירידות מחירים. לחץ ציבורי גדול מספיק וממוקד יוכל להשפיע על מקבלי ההחלטות ולשנות את הגזירה הזו. ואין זמן טוב יותר לכך מאשר עכשיו.