הכלכלה הפלסטינית: היתרון האנרגטי של הפלסטינים

רוצים למלא את מכל המכונית בדלק זול? אין בעיה. בתחנות הדלק הפלסטיניות בגדה המערבית מוכרים ליטר בנזין בכחצי שקל פחות מאשר בישראל, וליטר סולר בכשקל פחות. מי שממלא מכל פעם בשבוע יכול לחסוך כמה עשרות שקלים בחודש. נהגים מקצועיים של חברות הובלה ונהגי מוניות יכולים לחסוך כמה מאות שקלים בחודש.

כדי ליהנות מהתעריף הפלסטיני לא צריך להיכנס לשכם או לקלקיליה. זה גם אסור וגם מסוכן. סמוך לקו הירוק ובכבישים ליד ההתנחלויות ישנן תחנות פלסטיניות שאין בעיה להגיע אליהן. באזור ירושלים, למשל, בכביש בית חורון, ליד מחסום חיזמה וסמוך למעלה אדומים. ככל שבדקתי, הישראלים שמנצלים את הדלק הפלסטיני הזול הם ברובם נהגים מקצועיים, רבים מהם ממזרח־ירושלים, וערבים ישראלים. האחרונים לא נוסעים באופן מיוחד לתחנות בגדה, אלא ממלאים בהן דלק רק כאשר הם ממילא בסביבה.

על פי ההסכמים בין הרשות הפלסטינית ובין ישראל, רשות הדלק הפלסטינית רוכשת דלקים בישראל מאחת מחברות הדלק הגדולות, שזכתה במכרז. בשנים האחרונות חברת פז היא שמספקת את הדלק לגדה (ספקית הדלק של עזה היא דור אנרגיה). הרשות משלמת את מלוא המס הנהוג בישראל, ובהמשך מקבלת החזר שלו - כמיליארד וחצי שקל בשנה. את הדלקים משווקת הרשות לתחנות בגדה. לממשלה הפלסטינית מותר לקבוע את גובה המס על הדלק כראות עיניה, ובלבד שהוא לא יהיה נמוך ביותר מ־15% מהמס בישראל. מטרת ההגבלה היא למנוע הברחות דלק משטחי הרשות הפלסטינית לתוך ישראל. הרשות עומדת בהסכמים, וזאת הסיבה להפרש של חצי שקל עד שקל לליטר דלק.

הישראלים הנהנים מדלק פלסטיני זול אינם מפריעים לאיש. עם זאת, למרות הניסיון לעצור את ההברחות, דלק רב עובר משטחי הרשות לישראל. הקומבינה המתבקשת ברורה: בעל תחנה בגדה מזמין יותר דלק מאשר הוא צריך, משלם עליו כ־15% פחות מאשר בישראל, ומוכר אותו לבעל תחנה בישראל, שאיתו הוא מתחלק ברווח העודף על התעריף הישראלי. אם מדובר בעשרות ומאות אלפי ליטרים, אפשר לעשות רווחים נאים.

תחנת דלק בחברון צילום: אי פי אי

הרשות הפלסטינית נהנית

בתחנות הדלק הגדולות והרשמיות בישראל הקומבינה איננה אפשרית. לחברות הדלק הישראליות יש פיקוח קפדני למדי על כל ליטר שנכנס למכלי התחנות, ושיוצא מהם. הדבר אפשרי במה שמכונה תחנות הדלק הפיראטיות, שעושות רווחים נאים. מספרן בישראל מגיע כנראה לכמה מאות, והן פועלות בחצרות אחוריות של מפעלים, באתרי בנייה ותעשייה גדולים, וביישובים ערביים בישראל.

מערכות החוק והפיקוח בישראל מתקשות להתמודד עם התופעה. נוסף לעובדה שבעליהן רוכשים דלק פלסטיני זול, התחנות הללו פועלות ללא רישיונות וללא זיכיונות. התחנות לא משלמות מסי עסקים וארנונה, ואין בהן פיקוח על בטיחות ועל איכות הדלק.

לרשות הפלסטינית אין עניין מיוחד להילחם בתופעה. ככל שהיא מוכרת יותר דלק, אם בגדה ואם בישראל, הכנסתה ממסים גדלה. ממשלת ישראל, לעומתה, מפסידה ממצב זה, מכיוון שהיא לא מקבלת את המסים המגיעים לה ממכירת הדלק בשטחה. נפגעים נוספים הם כלל הישראלים, שתחנות הדלק הפיראטיות מהוות מפגע של זיהום ובטיחות מבחינתם.