פרשנות: מי יבלום את הקשקשת של עורכי הדין?

עו"ד ותיק שמכיר היטב איך מתנהלים משפטים פליליים בעולם המפותח מצהיר חד-משמעית: "אין עוד מקום שבו משפט פלילי אורך יותר משישה חדשים". השבוע ביקרתי בשני משפטים פליליים. במחוזי בתל אביב נכנס תיק צ'רנוי־זאבי לשנתו השישית; בשלום פ"ת נכנס המשפט הפלילי נגד נאשמי רמדיה לשנה השלישית,

הסיבות כבר נלעסו. הנדושה, לא בהכרח העיקרית, היא ריבוי עורכי הדין מול מיעוט השופטים. בשני הביקורים באולמות התוודעתי לסיבה נוספת: הדרך שבה הפרקליטות מגישה כתבי אישום ומנהלת את המשפט. במקום להתמקד באישומים המרכזיים היא מכניסה לכתב האישום כל סעיף שולי שאפשר לדוג בסביבה. נגד אולמרט לא הסתפקו בטלנסקי וראשונטורס. אפילו הכשל בשמאות העטים נכנס כאישום.

ואחר כך מרחיבים חזית בשלב ההוכחות. הדבר בלט בשני הדיונים השבוע. קשקשת מייגעת ואינסופית על כל פרט ופרט, כולל אלה שהרלבנטיות שלהם מעורפלת. כמובן שהסנגורים מאמצים בחדווה את האסטרטגיה הזו שמאפשרת להם למשוך זמן ושכר טרחה.

הבעיה היא שמעט מאוד שופטים מוכנים לקחת מנהיגות ולבלום את עורכי הדין. הגישה השלטת היא שהגבלתם תפגע בעשיית הצדק. גישה שגויה שמצטרפת לקלישאה שצדק מאוחר הוא עוול בפני עצמו. וכשעינוי הדין הזה מצטרף להתארכות החקירות, המצב בלתי נסבל בעליל.

פרקליט המדינה משה לדור אינו אשם. כך היה גם לפניו, אך ניתן להצביע על התאמה פואטית: לדור ידוע כמאריך בלתי נלאה שאמנות הקיצור זרה לו לחלוטין. מבחינה זו, מערכת המשפט הישראלית מיישרת עמו קו. קו ארוך ביותר.