הון אנושי: מי כאן הכושי

כמו כמעט בכל ערב, גם ביום שבו פורסמו נתוני הלמ"ס על העמקת הפער בין העניים לעשירים בישראל התכנסו בכירים במשק כדי לתרום לאיזו עמותה, כאילו בעצם החגיגה והקייטרינג המשובח הם מנציחים את קיומו של הפער, את היתרון שלהם. במרכז האירוע הפעם עמד איל"ן, איגוד ישראלי לילדים נפגעים, שחגג את קבלת פרס ישראל, אי שם באביב, ואת השקת אגודת הידידים שלו.

כן, איל"ן אמנם הוקם בשנות החמישים, אבל אגודת הידידים שלו נולדה רק עכשיו - עמותות ישראליות כבר לא יכולות בלי ידידים. זו המצאה מושלמת למדינה שבה הרווחה והטיפול בילדים נזקקים נסמכים על פילנתרופיה, ואילו בעלי ההון מחפשים עוד ועוד נטוורקינג, עוד ועוד אירועים עם אנשים כמותם. תן וקח.

יגאל בריטמן ושרגא ברוש צילום: אוראל כהן

האירוע התקיים בבית כתר פלסטיק, בניין מודרניסטי מרשים על קו החוף של הרצליה פיתוח. הראשונים שפגשתי היו פרופ' יוסי גרוס ואיש הביטוח שוקי מדנס. אמרתי להם שאני לא מבין במה עוזרים כל העמותות וערבי ההתרמה אם הפער החברתי רק גדל, וגרוס התנדב להסביר בנימה מלומדת: "תראה, זה לא מדויק. הפערים הם רק בגלל החרדים והערבים, עדיין הרוב פה במעמד ביניים".

ניסיתי לומר שהסטטיסטיקות מראות שמעמד הביניים נשחק, אבל מדנס העיר לגרוס לפניי: "על מה אתה מדבר? האליטות פה שולטות ברוב המדינה, והן מעמד הביניים. בוא נראה אותך הולך לבנק ומקבל הלוואה וקרדיט, נגיד, כמו שמקבל בכיר משק". גם בכיר אחר, שביקש שלא אזכיר את שמו, אמר שיש פה מאפיה של אנשים שיש להם יותר, והם שולטים בכל.

כשהוא דיבר על מאפיה, קלטתי בשולחן הסמוך את חיים פרייליכמן, מנכ"ל בנק אגוד - שבעלי השליטה שלו יגאל לנדאו גלגל את המאפיה לכותרות העיתונות ממש באותו יום. לא דיברתי על זה עם פרייליכמן, מה אני צריך להסתבך. במקום זאת שאלתי על הפערים בין עשירים לעניים, והוא אמר: "מה אני יכול לעשות? אני לא יוצר את זה. אני את שלי מנסה לעשות, וכמה שיותר טוב. במשך שנתיים כיהנתי כיו"ר איל"ן בהתנדבות". שייטתי לשולחן של חנה פרי־זן, עם אותה שאלה על דו"ח הלמ"ס. "לא קראתי את הדו"ח עדיין", היא ענתה לי, "אבל אני מבטיחה לך שאני אעיין בו כשהוא יופיע על שולחני, ואז נדבר".

מימין: דב תדמור, יוסי רוזן ואהוד רצאבי

בינתיים, סביב שולחן הכבוד שהוצב מול הבמה, התערבבו להם ההון והשלטון בדמות השר בוז'י הרצוג, אורי שני, יוסי רוזן, אהוד רצאבי ובוריס קרסני, ובצדם טובה סגול, על תקן מארחת. "איפה סמי?", שאלתי את טובה. "סמי בחו"ל", ענתה כאילו זה מובן מאליו.

השר הרצוג נאם, ואחריו סי היימן שרה עם ילדי איל"ן בכיסאות גלגלים. בשלב זה חמק לו אורי שני באלגנטיות, ואת מקומו תפס חיים רמון, שהגיח לרגע ונעלם מיד.

שאלתי את יוסי רוזן, אחד שמנהל לסמי עופר את העניינים כבר יותר מעשור, מה הוא חושב על הפערים, והוא השיב, בטון ובקצב של הכתבה: "המדינה צריכה לסייע, אבל יותר מכך הם (העניים) צריכים לסייע לעצמם. היום, לפחות בתעשייה הפיננסית והבנקאית, צריכים אנשים בעלי רמה גבוהה. כשצריכים עובדים שחורים מייצרים במדינות אחרות. כמי שהיה יו"ר כיל, פעם 99% מהתוצר שלנו היה מיוצר בישראל. היום 60% מיוצר בחו"ל. אומרים שכיל מרוויחה הון, אבל החלק הגדול מיוצר בחו"ל. אנחנו לא צריכים פה חוטבי עצים ושואבי מים. היום הכל בהייטק". הבנתם, עניים? לא רק שהמדינה לא צריכה לעזור לכם, גם התעשייה לא צריכה אתכם פה. תעברו לבנגלדש. הכל פה זה בנקאות, הייטק, ושוב בנקאות.

למזלי הרב, הזדמן למקום גם שרגא ברוש, יו"ר איגוד התעשיינים, שאמר: "אנחנו התעשיינים לא צריכים לשאת בנטל של הפערים החברתיים, ולמרות זאת עושים מעל ומעבר". "טוב", עניתי, "יכול להיות שהפתרון לכל צרותינו יבוא מהגב של תשובה". ואז צץ מיליונר הטפטפות רפי מהודר להעמיד אותי על מקומי: "למדינה הזאת יש החוצפה לדרוש מתשובה תמלוגים רק לאחר שהוא מצא את הגז. זה לא הוגן. הוא השקיע כסף. מה זה, הכושי עשה את שלו והכושי יכול ללכת?". "נכון", אמרתי, "כאן לא צריכים כושים. כאן זה בנקאות והייטק. שילך למדינה אחרת, ולשם נעביר לו את העבודה".