איש הנצח
ד"ר אוברי דה גריי טוען שמצא דרך לנצח את המוות ושכמה מקוראי השורות האלה יזכו להגיע לגיל אלף. וההסבר שלו משכנע עוד ועוד אנשים
ההעדויות נערמות. בתחילת 2009 חוקרת הימים מריה פיה מיגליאטה מאוניברסיטת פנסילבניה הזהירה מפני "פלישה כלל עולמית" של זן יחיד במינו של מדוזה בגודל זרת ובעלת השם המבהיל טוריטופסיס נוטריקולה, או "ההידרה". המדוזה הקטנה הזאת היא אורגניזם יחיד במינו בעולם, בעיקר משום יכולתה לרמות את המוות.
אוברי דה גריי: "כשאומרים לי שעשור בלי פריצת דרך זה הרבה זמן, אני משיב שכל פריצות הדרך כבר נעשו ואפשר לראות אותן בחיות מעבדה. עכשיו נשאר השלב האנושי" צילום: אי פי אי לטוריטופסיס יכולת מופלאה להפוך את תהליך ההזדקנות. כאשר היא נפצעת או סובלת מרעב או מצוקה אחרת, השעון הביולוגי שלה מתהפך, והיא נהפכת בהדרגה ממדוזה בוגרת לפוליפ – שלב הינוקא בחיי מדוזות – ואז שבה וגדלה בחזרה. התהליך שהיא עוברת נקרא טראנס־דיפרנצציה ונחשב דומה לזה שמתרחש אצל סלמנדרות וחיות אחרות שמסוגלות לגדל איבר גוף שנקטע, וגם דומה למנגנון הריפוי הטבעי של גוף האדם. אולם רק אצל ההידרה הוא מתרחש לא ברמת הרקמות – אלא בגוף כולו. ויכולתה של הטוריטופסיס לעבור את מעגל החיים הזה שוב ושוב הופכת אותה, למעשה, לחיה בת האלמוות היחידה המוכרת כרגע לאנושות. באקווריום של דניאל מרטינז, ביולוג ימי מאוניברסיטת פומונה בקליפורניה, חיות הידרות כאלה, בנות יותר מעשור – פי 20 מתוחלת החיים של מדוזה ממוצעת. בארבע שנותיהן הראשונות באקווריום הן החליפו את כל תאי גופן 60 פעמים.
במקום אחר, במעבדה בסיאטל, עומל הביוכימאי מרק רות' על שכלול טכנולוגיית "השהיית החיים" שלו. רות', זוכה פרס מקארתור היוקרתי, מפתח את השלב החיוני שאיש לא טרח לפתח בהקפאת יצורים חיים – הקפאה שבסיומה המוקפא מופשר, ומתעורר בחזרה לחיים. רות' הצליח להפסיק את פעולת לבם של דגי זברה למשך תשע שעות, להרוג תולעים בחנק, להוריד את חום גופם של עכברים ל־10 מעלות ולהרדימם למשך שעות – ובסוף כל ניסוי הצליח להעיר את היצורים בחזרה לחיים. מצב ה"מוות" הזמני שאליו הוא מביא את חיות המעבדה שלו הוא כיום הדבר הקרוב ביותר שיש לאלמוות. והשלב הבא מבחינתו יהיה ניסוי בבני אדם.
עבור רבים, העדויות הללו הן רק שתי טבעות יניקה על זרוע אחת של התמנון הנצחי והמוחלט שנקרא "מוות". המקרים האלה נשמעים כקוריוזים מדעיים, שלא באמת ישפיעו כהוא זה על הלקח שמופיע בכל הדתות, וחותם את שירה של ויסלבה שימבורסקה "תרומה לסטטיסטיקה" – "מכל מאה אנשים, בני תמותה מאה ממאה, מספר שעוד לא השתנה".
אבל עבור אדם אחד, העדויות האלה הן המובן מאליו. הן עוד ראיה למה שהוא כבר יודע זה שנים: שאנשים אינם בהכרח בני תמותה. שההזדקנות, שתמיד נחשבה לדרכו של הטבע, אינה אלא מחלה לכל דבר, שהמדע מאפשר לטפל בה, למנוע אותה ולחסוך מבני האדם את המוות.
לאדם הזה קוראים ד"ר אוברי דה גריי (47), מומחה לגנטיקה וביולוגיה מאוניברסיטת קיימברידג', המדען הראשי של מכון המחקר SENS שאותו הקים, ראש קרן "מתושלח" שגם אותה ייסד וגייס לה בעצמו את המימון, העורך הראשי של כתב העת המדעי "Rejuvenation Research", ואחד המדענים המוכרים ביותר בבריטניה והשנויים במחלוקת ביותר בעולם. גריי מוגדר רשמית כ"גרונטולוג", חוקר מדעי ההזדקנות. אלא שגרונטולוגים לא רואים בו אחד מהם, וכך גם ביולוגים אבולוציוניים, רופאים וגנטיקאים. דה גריי, בעל דיבור מהיר ומתגלגל, חוש הומור עדין, עיניים רושפות וזקן ארוך ועבות שמשווה לו ספק מראה ליצני, ספק מראה מאיים שמזכיר את זה של הנזיר הרוסי המסתורי רספוטין, הוא החלוץ באסכולה מדעית שהוא עצמו ייסד, האסכולה ששמה לה למטרה להאריך את תוחלת חיי האדם עד לנצח.
טוריטופסיס נוטריקולה, "המדוזה בת האלמוות". דה גריי: "היא עושה בדיוק את מה שאני מדבר עליו"
"שאיפות הרסניות"
"מוות היה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מהחיים, והוא עדיין כזה. ייתכן שהוא תמיד יישאר כזה. אבל מה שברור הוא שאנחנו נמצאים בנקודה שבה אפשר לבצע קפיצת דרך משמעותית בהתמודדות איתו", אומר דה גריי ל"מוסף כלכליסט". "עד כה הארכנו את החיים בעיקר באמצעים מלאכותיים, ובעיקר בשנות הזקנה. אנחנו יודעים להוסיף לאנשים עוד שנות חיים של זקנה גריאטרית, שלרוב מלווה בסבל. אבל כבר עכשיו קיימת הטכנולוגיה שיכולה להוליד טיפולים שיאריכו משמעותית לא את הזקנה אלא את גיל העמידה או את גיל 30. כבר כיום טיפול מתאים בגילאים האלה יכול להאט את ההזדקנות של הגוף.
"ההזדקנות היא בסך הכל תופעת לוואי של חילוף החומרים שלנו, בלאי שנגרם לתאים במהלך פעולתם", ממשיך דה גריי, "אבל טכנולוגיות שכבר קיימות היום, טיפול בתאי גזע, טיפולים לחידוש רקמות, וגם דברים שפחות מוכרים ברבים כגון תיקון פרטני של תאים ומולקולות, יכולים להחליף תאים שהתבלו ולתחזק אחרים. כשאני אומר שהאדם הראשון שיחיה עד גיל אלף כבר נולד, אני לא מתכוון לזה שמישהו ימציא תרופה שתאפשר לאנשים להישאר צעירים לאלף שנה. אני מתכוון לכך שזה יתחיל בטיפול שיאפשר לגוף להישאר צעיר זמן ממושך כך שההידרדרות תתחיל רק בגיל 50. במהלך העשור הזה אני מאמין שהטכנולוגיה תשתפר, ולפני שאותו בן 30 יגיע לגיל 40 תימצא דרך להשאיר את הגוף שלו צעיר עד גיל 60, וכך הלאה. הזקנה והמוות יידחו שוב ושוב, ואולי גם בינתיים נמצא דרכים להפוך את השעון הביולוגי, ולהפוך אנשים עם גוף מבוגר לכאלה עם גוף צעיר יותר. בסך הכל מדובר במדע של טיפול בתאים ומולקולות, בהנדסה של מכונות קטנות".
דה גריי אינו עתידן שמדבר מהכורסה. הוא גם אינו משווק תרופות שמנסה לקדם את עצמו בדרך משונה. הוא חוקר שזה יותר מעשור מקדיש את זמנו והונו לחקר מה שהוא מכנה "מחלת הזקנה".
גם חברי הקהילה המדעית שמוקיעים אותו מכנים אותו "מוח מבריק". כך למשל עשה ד"ר שרווין נולנד מאוניברסיטת ייל, המנתח בן ה־70 שנחשב לאחד מאבות האתיקה של המחקר הרפואי המודרני. נולנד כתב ב־2005 מאמר חריף לכתב העת הנחשב "טכנולוג'י ריוויו" של אוניברסיטת MIT, וטען בו כי אמנם אינו יכול להציג נקודות תורפה בתזה של גריי, אבל עצם שאיפותיו הרסניות. המגזין עצמו הציע באותה השנה פרס של 20 אלף דולר למי שיכתוב מאמר שישכנע צוות של שופטים חיצוניים שההשערה של דה גריי מופרכת, ושאי אפשר לדחות את ההזדקנות במאות שנים באמצעות טכנולוגיות שקיימות כיום. מבין המאמרים שנשלחו שלושה התפרסמו במגזין, וזכו בזה אחר זה למאמר תשובה מדה גריי. צוות השופטים הודיע לבסוף שלא נמצא זוכה.
העתידן ריי קורנצוויל שחוזה כי עוד בדורנו יחול זינוק בתוחלת החיים צילום: בלומברג
אוברי דה גריי פרץ לתודעת הקהילה המדעית באנגליה בשנת 1999, כאשר פרסם ספר מחקר שכתב באופן עצמאי ואוטודידקטי לחלוטין, שזיכה אותו בתואר דוקטור מטעם אוניברסיטת קיימברידג' הבריטית, במלגת מחקר ובמשרה במעבדות המחקר הגנטי באוניברסיטה. באותו ספר, "The Mitochondrial Free Radical Theory of Aging", דה גריי הציג ראיות לקשר חזק בין תפקודו של אחד מהגופיפים בתאי הגוף האנושי – זה שאחראי על יצירת האנרגיה בתא וניקויו מפסולת – לבין הבריאות הכללית ותוחלת החיים של האדם. הוא העלה שם את ההשערה ששיפור תפקוד אותו רכיב, ושיפור האופן שבו התאים מייצרים אנרגיה ונפטרים מפסולת, יכולים לשנות באופן דרמטי את קצב הזדקנותו של אדם. ב־2005 הוא ייסד את מכון SENS (ראשי תיבות של Strategies for Engineered Negligible Senescence – "אסטרטגיות להנדסת מנגנוני ההזדקנות"), שעוסק מאז בחקירת תופעת הזקנה באופן שבו חוקרים מחלה ובפיתוח טכנולוגיות לטיפול בגורמי הזקנה – אותן תופעות לוואי של פעילות התאים והבלאי שלהם. המטרה המוצהרת של המכון היא להציג מערכת טיפולים אלטרנטיבית לטיפולים הגריאטריים: במקום שימור גופו של האדם אחרי תחילת הקריסה – שימורו כאשר הוא בשיאו. ריי קורצווייל, העתידן הידוע באמריקה ומי שבעצמו טוען זה שנים שההתקדמות בננו־טכנולוגיה תביא עוד בדורנו לזינוק דרמטי בתוחלת החיים, פגש את דה גריי בחודש שעבר בכנס העתידנות Singularity Summit שערך, ולאחר הפגישה אמר: "מכאן והלאה, העניינים עומדים להשתפר".
"תסביר לי איפה אני טועה"
מסקנות הביניים של מכון SENS של דה גריי, שהתפרסמו לפני שלוש שנים בספרו "Ending Aging", "קץ הזקנה", הן אלה: הזקנה היא הסימפטום של אחד או יותר משבעה נזקים מסוימים שנגרמים לתאי גוף האדם. שבעת הנזקים כבר מופו על ידו. רובם ככולם נוגעים לדברים כגון הצטברות פסולת בתאים או נטייה של תאים ש"התיישנו" להפסיק להתחלק, אך גם לא למות ולנשור וכך לתפוס מקום שהיה מאפשר לתאים אחרים להתחלק.
"הגרסה הקצרה של שבעת נזקי הזקנה היא כזאת", מסביר דה גריי. "אנחנו מדברים למשל על תאים שמתים ולא מוחלפים – כשזה קורה בלב ובמוח זה גורם למחלת פרקינסון. טיפול בתאי גזע נועד להחליף תאים פגומים כאלה בתאים צעירים ובריאים שימלאו את אותו התפקיד. אנחנו מדברים על תאים לא רצויים, למשל תאי שומן שיכולים לגרום לסוכרת. קיים היום רעיון בשם 'תרפיה גנטית אובדנית' שבו משתמשים בווירוס שנושא חומר גנטי שהוא הרסני לתא מסוים, ומשמיד אותו ספציפית. אנחנו מדברים על חיבורים חלבוניים שנוצרים בין תאים וגורמים עם הזמן לאובדן הגמישות של הרקמות וללחץ דם גבוה. לדעתנו צריך לתמרץ את המחקר שעוסק בהמצאת תרופות ששוברות את הקשרים האלה. הצטברות של פסולת עמילן מחוץ לתאים גורמת לאלצהיימר. הצטברות פסולת בתוך התאים גורמת להסתיידות עורקים ומחלות לב. אפשר לטפל בזה בעזרת הנדסה של אנזימים שיעכלו את הזבל הזה. ישנו בלאי באברון התא שנקרא מיטוכונדריון, ועקרונית זה בר טיפול. אפשר בעזרת הנדסה גנטית להפוך אותו לעמיד יותר. וישנה תופעה של נזק לגלעין התא כתוצאה מסרטן. גם כאן, תאי גזע יכולים להחליף תאים שמועדים לפתח סרטן. כבר ידוע שכל מה שתיארתי הוא בסופו של דבר תופעות לוואי של חילוף החומרים שלנו. וכל הפתרונות שתיארתי, שכולם סוגים של תחזוקה מיקרוסקופית, הם עקרונית בני ביצוע כבר עכשיו. פשוט לא פותחו טיפולים שאפשר ליישם. כעת נותר שלב הפיתוח, שדורש מימון. ואנחנו הרבה 'לפני הכסף'".
מה זאת אומרת בני ביצוע? אם אני מספיק עשיר ומגיע אליך, לאן אתה שולח אותי?
"כרגע לשום מקום. עדיין אין שום טיפול שאפשר לתת לבני אדם. אם אתה מספיק עשיר אז האופציה הכי טובה שלך היא לתמוך בארגון SENS, כי כיום אנחנו הארגון היחיד בעולם שמקדיש את כל תקציבו למימון מחקרים כאלה".
אז מה בדיוק בר ביצוע?
"האמצעים האלה שימשו מדענים כדי להכפיל בהצלחה את תוחלת החיים של זבובי פירות ושל תולעים, לשלש את תוחלת החיים של עכברושים, ולגרום לעכברי מעבדה לתקן באופן טבעי נזק באיברים פנימיים וגם לגדל חתיכות קטנות שהוסרו מאוזניהם. הצלחנו גם להאריך את החיים של עכברי מעבדה ננסיים למקבילה של 140 שנות אדם. ולקינוח יש לנו אותה מדוזה, ההידרה המופלאה, שיודעת לבדה לעשות בדיוק את מה שאני מדבר עליו. אז כשאומרים לי 'עשר שנים זה הרבה זמן כדי לא להגיע בו לשום תוצאה' אני משיב: 'הגענו לכל התוצאות הרצויות בבעלי חיים. בדוק את הממצאים ותסביר לי איפה אני טועה'".
אוברי. "גם אני שואל את עצמי לפעמים מאיפה הלהט הזה" צילום: CC by jeanbaptisteparis
"במקרה הכי גרוע, אמות"
הדבר שכרגע מעסיק את דה גריי יותר מהכל הוא הסברה, שמטרתה להפוך את הרעיונות שלו מקוריוז לתעשייה. "100 אלף איש ואשה מתים בעולם מדי יום ממחלות זקנה. וזה משהו שכבר בימינו יכול להיות אחרת. מיליארד דולר יאפשרו לנו להיות שם בתוך 20 או 30 שנה. אם המחקר הזה היה מקבל קדימות דומה לזו שקיבל פרויקט פצצת האטום במלחמת העולם השנייה, זה היה קורה אפילו מהר יותר. כבר עכשיו, בלי מאמץ מרוכז, תוחלת חיי האדם מתארכת בכשנתיים בממוצע מדי עשור. זה אומר שאנחנו זוכים על כל יום שעובר בעוד חמש דקות חיים. אם המאמץ יהיה מספיק מרוכז, נוכל להגיע ליום תמורת יום. יום נוסף של חיים בריאים על כל יום חיים בריאים שחלף".
אז למה בכל זאת אתה היחיד שטוען את זה?
"כי היחס למוות מזקנה הוא כאל משהו מובן מאליו. זה מעוגן בהיסטוריה ובתפיסה, ולהעז במקום הזה מפחיד לא מעט אנשים. רק ש־100 אלף מתים ביום נשמע לי מפחיד יותר, וכמו סיבה מספקת לפעול".
לא מטרידות אותך המשמעויות של שינוי כזה בסדרי העולם? משהו בקריאת התיגר הזאת על סדרי הטבע גורם לצמרמורת.
"היי, הלו, אנשים מנסים לבלות את כל חייהם בלי למות – חוצים את הכביש בזהירות, דברים כאלה, אז למה אנשים מוטרדים מעצם הרעיון של לא למות מזקנה? יש לנו בגנים, בסדרי הטבע שלנו, את התוכנית לחיי נצח. כדי לממש אותה אנחנו פשוט צריכים לא לחלות במחלת הזקנה".
ומה לגבי ההשלכות על האנושות? מה יקרה למוח אנושי שיצטברו בו חוויות ממאות שנים?
"יש לשאלה הזאת תשובה מרגיעה ממחלקות הפסיכולוגיה. מגיל 40 אנחנו שוכחים דברים באותו הקצב שבו אנו לומדים דברים חדשים, וזה בסדר גמור כי אנחנו שוכחים מידע שאנחנו לא זקוקים לו. לכן, אם הטכנולוגיה שאנחנו מבקשים לפתח תעזור גם עם תאי המוח, אין סיבה שהתכונה האנושית הזאת תשתנה גם אחרי אלף שנות חיים".
ומה לגבי התפוצצות האוכלוסין? ואולי אנשים בכלל יעדיפו לא להוליד ילדים, כדי שלא יקום דור שיתחרה בהם וינסה לרשת אותם? הפיזיקאי פרימן דייסון אמר שהעבודה שלך תביא בסופו של דבר לעצירת המדע, כי 'המדע מתקדם באמצעות לוויות'. לך בעצמך יהיה כוח לחיות אלף שנה בעולם שיאשים אותך בדברים האלה?
"אני לא יכול להיות אחראי לכל ההשלכות שיש לעצירת ההזדקנות. אני כאן כדי לפתור בעיה אחת, ואת השאר אני משאיר לאחרים. אבל אם התרחיש שאתה מתאר יתגשם ותחושות האשם יציפו אותי באופן בלתי נסבל, אני לא אהיה חייב להישאר בחיים, תמיד אוכל להפסיק את תהליכי עצירת ההזדקנות שלי, או סתם להפסיק להסתכל ימינה ושמאלה כשאני חוצה את הכביש".
ומאיפה הלהט הזה? מה גרם לך לקחת עליך את השליחות הבלתי תיאמן הזאת?
"אני גם שואל את עצמי את השאלה הזו לפעמים. עקרונית, אני חושב שפשוט הייתי במקום הנכון בזמן הנכון. הרקע המקורי שלי היה מתחום מדעי המחשב, מה שאפשר לי להתבונן אחרת בביולוגיה ולראות אילו שאלות חוקרים שואלים ואילו לא. ובעיקר אני חושב שהייתי נחוש לא לרצות קריירה אקדמית טיפוסית".
אבל נראה שיש עוד משהו שהכניס בו את הלהט. דה גריי, שגדל בלונדון עם אמו, אמנית אקסצנטרית שדאגה שיזכה לחינוך מקיף בתחומים שבהם היא היתה חלשה, מדעים ומתמטיקה, כלל לא התעניין במדעי החיים רוב חייו. כבוגר תואר ראשון במדעי המחשב הוא הקדיש שנים לפיתוח תוכנות למציאת טעויות קוד בתוכנות אחרות, ובפתרון בעיות תוכנה מורכבות אחרות, שבהן עסק בעבודתו בחברת סינקלייר. העניין שלו בביולוגיה ובחקר ההזדקנות החל רק אחרי שפגש את אדלייד קרפנטר, גנטיקאית וחוקרת זבובי פירות, התאהב בה והתחתן איתה, אף על פי שהיא מבוגרת ממנו ביותר מעשור. מאז, פחות או יותר, הוא מסתיר את פניו הצעירים בזקן עבות וחושב מהבוקר עד הערב על מלחמתו במוות.
