הוריי הבינו מוקדם מאוד שאני לא טוב בעבודות כפיים ואמרו: "הילד לא יוצלח, שילך ללמוד"

"נולדתי בתל אביב ב־1942 לאלפרד וגרדה רייכמן. שניהם עלו לארץ בשנות השלושים מגרמניה - אמי מברלין, ואבי מאזור קניגסברג בפרוסיה - ונפגשו כאן. אמי התייתמה מאמה בגיל חמש, וחיה חיים די קשים. כשעלתה לארץ עבדה עד גיל 16 בצביעת דירות. אבי היה מכונאי עוד בגרמניה, וכאשר בשנות השלושים סייע לקצין בריטי שנתקע עם הג'יפ שלו בקניגסברג והקצין שאל איך הוא יכול להודות לו, אבי ביקש סרטיפיקט לישראל.

"גרנו ראשית בתל אביב ואחר כך ברמת גן. לאבא היה ג'יפ ויליס 47, מעודפי הצבא האמריקאי, ובמשך שנים רבות זה היה הרכב היחיד בשכונה שלנו, שבה גרו בעיקר עולים חדשים ניצולי שואה. הציונות הוטבעה בי בשנים האלה. היינו מביאים לגן בגדים לילדי המעפילים, וספגנו בבית הספר את ההתפעמות מהקמת מדינת היהודים. היינו קשוחים. ב־1950 ירד שלג בתל אביב, ואחי ואני הלכנו לבית הספר במכנסיים קצרים. שלחו אותנו הביתה לבקש שיקנו לנו מכנסיים ארוכים, כי לא היו לנו. כך כולם חיו באותה תקופה.

1946. אוריאל רייכמן בן ה-4 עם אחיו הקטן עודד והוריו אלפרד וגרדה, תל אביב

"הוריי היו שניהם אנשי עבודה. אבא הקים מוסך - בהתחלה מאחורי קולנוע אלנבי בתל אביב, אחר כך עבר לרמת גן ובהמשך לרמת החי"ל - ואמי עבדה איתו. הוא היה איש מקצוע מעולה, שבכל חייו לקח אולי ארבעה ימי חופש מהעבודה. הם עבדו ללא מיזוג בקיץ הלוהט, והפינוק היחיד שהרשו לעצמם היה להביא מיץ פז מהמכולת. עד יומו האחרון אבא הלך לבוש באוברול של מוסכניק.

"עבדתי קצת במוסך כילד, בשטיפת מכוניות, אבל היה ברור לכולם שיש לי שתי ידיים שמאליות ואני לא מוכשר בעבודת כפיים. לפעמים עבדתי כקניין - נסעתי עם הווספה וקניתי חלפים של מכוניות בעיר - אבל ההורים הבינו מהר שזה לא בשבילי, ואמרו לעצמם: 'הילד לא יוצלח, אז שיילך ללמוד'. אחי עודד רייכמן ממשיך את העסק, והיום הוא הבעלים של סוכנות טויוטה הגדולה בארץ בבני ברק.

"לא גדלתי בבית יקי אינטלקטואלי. אבי לא למד בתיכון, אבל היתה לו הערכה גדולה להשכלה והוא שמח שאני מצליח בלימודים. הוא אף פעם לא ממש למד עברית ואפילו עם הפועלים הערבים שלו דיבר בגרמנית, כך שמגיל צעיר מאוד כתבתי עבורו את כל המכתבים הרשמיים לרשויות. הייתי לו לפה עד שהתאבד. זה היה על קברו של אחי הצעיר, שנהרג במלחמת יום הכיפורים, אבל אני לא אוהב לדבר על זה הרבה.

"כשהמלחמה פרצה הייתי בן 35 וכתבתי דוקטורט בשיקגו. עליתי על מטוס בחזרה לארץ כדי להתגייס, והוריי חיכו לי בשדה, חרדים מאוד. 'קיווינו מאוד שלא תבוא למלחמה, אבל ידענו שתבוא', הם אמרו לי. בסופו של דבר התברר שהחרדה שלהם היתה מוצדקת והשכול באמת התדפק על דלתנו. כשאמי ראתה את נציגי הצבא מגיעים לבית היא שאלה רק: 'מי?', ואמרו לה: 'גדי'. הוא היה צעיר ממני בעשר שנים".

אוריאל רייכמן הוא נשיא המרכז הבינתחומי הרצליה. בן 68, נשוי בשנית, אב לשניים, מתגורר בתל אביב