איך זה שאנחנו מתהפכים בלילה עשרות פעמים מתוך שינה, ובכל זאת לא נופלים מהמיטה?

אבי היקר,

תתפלא לשמוע שאנשים דווקא נופלים לפעמים מהמיטה. זה לא קורה לעתים קרובות, אך זה קורה, ולפעמים זה אפילו מגיע לחדר מיון. למרבה המזל, אין הרבה סיבות ליפול מהמיטה. רוב האנשים לא מתהפכים עשרות פעמים בלילה. משך רוב זמן השינה אנחנו כמעט לא זזים. אנחנו נושמים, כמובן, והלב שלנו פועם, ובכלל, כל התנועות הבלתי רצוניות נמשכות כסדרן, אבל אנחנו כמעט ולא מבצעים תנועות רצוניות, וזה בדיוק סוג התנועות שעלול להעיף אותנו מהמיטה. למעשה, בחלק לא מבוטל מזמן השינה הגוף שלנו פשוט משותק.

השיתוק נועד להגן עלינו מפני החלומות. בעולם החלום אנחנו מבצעים כל מיני תנועות דרמטיות, ובמשך רוב זמן החלימה מערכת העצבים שלנו מפסיקה להפריש חלק מהחומרים שאחראים על ההולכה העצבית כדי שגופנו המנמנם לא יבצע את התנועות האלה הלכה למעשה. לפעמים השיתוק לא עובר מיד עם ההתעוררות, וזו יכולה להיות חוויה מבהילה עד מאד. אז אם פעם תתעורר ותגלה שאתה לא יכול לזוז, אל תיכנס לפאניקה. כנראה זכית בהצצה נדירה אל המורכבות של גופך. ברוב המקרים זה עובר תוך פחות מדקה, ומניסיון אישי, הדבר הכי טוב שאתה יכול לעשות זה לנופף בזרועותיך לכל הכיוונים. הן לא באמת יזוזו וזה לא יאיץ את התפוגגותו של השיתוק, אבל זה משעשע. וזה עדיף בהרבה על התקף חרדה.

בזמן השינה אנחנו פחות רגישים לגירויים חיצוניים, אבל אנחנו לא מתעלמים מהם צילום: shutterstock

רק כשאנחנו לא עסוקים בחלימה אנחנו מסוגלים לתנועות רצוניות, ובמשך שינה נורמלית אנחנו מספיקים לבצע כמה עשרות תנועות גדולות: לסובב את הראש, להזיז את היד, לבעוט במי שחולק את יצוענו - דברים כאלו. עדיין לא משהו שיכול להפיל אותנו לרצפה. לפעמים אנחנו אפילו מתהפכים, אבל רוב האנשים מעדיפים בבירור שינה במנח מסוים. הם פונים קצת לצד אחד וקצת לצד אחר, אבל נשארים בערך סביב אותו מרכז. את התנועות האלו אנחנו עושים, לרוב, כתגובה לתחושת אי־נוחות, והעובדה הזו לבדה יכולה לענות לך על השאלה.

שינה אינה באמת מצב של חוסר הכרה מוחלט. בזמן השינה אנחנו פחות רגישים לגירויים חיצוניים, אבל אנחנו לא מתעלמים מהם. עצם העובדה שאפשר להעיר אדם ישן מוכיחה שאנחנו ממשיכים לקלוט ולנתח מידע מהסביבה כל הזמן. אם אנחנו זזים בתגובה לגירוי חיצוני, אין סיבה שלא נפסיק לזוז בתגובה לגירוי כזה, וזו התשובה לשאלה שלך. המח שלנו, אותו איבר מופלא שמופקד על תכנונן ובנייתן של המיטות, הוא זה ששומר עלינו לבל נישמט מהן. גם כשאנחנו ישנים.

אפילו אם עקב תכנון לקוי או תנאי שטח קשים המח נכשל במשימתו ומביא את הגוף עד פי תהום, המשחק עדיין לא נגמר. במקרה חירום, אם המח מזהה סכנת נפילה ברורה ומיידית, הוא תמיד יכול לעורר אותנו משנתנו כדי שנוכל לטפל בבעיה טוב יותר. אנשים שזה קורה להם מדווחים על התעוררות פתאומית ומלאה לתוך תחושת סכנה עזה. אצל קופים - שנוטים, ממש כמונו, לבנות מיטות במקומות גבוהים - זה עובד נהדר. אצלנו, כנראה הודות לאורח החיים המוגן שלנו ולהקהיה המתמשכת של האינסטינקטים החייתיים שלנו, זה עלול להיכשל באופן מבדח: לפעמים אנשים שזה קורה להם נבהלים כל כך שהם מפרכסים בבעתה וצונחים ארצה.

גם כאשר אתה ישן, חלק מהמח תמיד ממשיך לפקח, לחוש, למדוד מרחקים ולהעריך סכנות. בגלל זה אנשים שנאלצים לפתע להסתפק במיטה צרה מהרגיל מעלים בצורה דרמטית את סיכוייהם לפגוש את הרצפה בנסיבות עוינות. המח שלהם לא הספיק להתרגל לתנאים החדשים. ובגלל זה ילדים קטנים נופלים מהמיטה לעתים מזומנות. זה לא רק שהרגלי השינה שלהם פחות מקובעים ושגופם הקל והגמיש מאפשר להם להשאר נינוחים במגוון תנועות גדול עד כדי גיחוך, זה גם המח שלהם שעדיין לא יודע להעריך סכנות כראוי. שינה היא עסק מאד משעשע, וכנהוג בעסקים משעשעים, לפעמים זה נגמר בדמעות.