ככה לא קונים קבוצה

"בשלב מסוים הייתי בסחרור, הייתי סוג של נרקומן. כמו שיש נרקומן של סמים שקם בבוקר ורץ להשיג את המנה, אני הייתי קם בבוקר ויודע שאני צריך לרוץ להביא את הכסף", מספר ירון קוריס בראיון למוסף כלכליסט.

"זה היה סדר היום שלי", הוא ממשיך. "היו ימים קשים, מיוני עד דצמבר 2009, שבכל יום הייתי חייב להשיג כסף כדי לכסות את ההלוואות הקודמות שלי. הריביות שחתמתי עליהן אז היו מטורפות, אבל הייתי חייב להמשיך כי רציתי להחזיק את חשבון הבנק של הקבוצה בחיים כדי שהיא תמשיך לפעול. ואז אני לוקח עוד הלוואה ועוד הלוואה מהגורמים החוץ־בנקאיים שעבדתי מולם, והריביות הולכות ותופחות. זה כמו כדור שלג, ואתה מתגלגל ומתגלגל וממשיך להתגלגל ומרגיש שאתה מתחיל לטבוע בתוך מערבולת שאתה לא יכול לצאת ממנה, עד שבסוף אתה מגיע יום אחד למצב שבו אתה אומר: זהו, די, אתה רק מגדיל את החובות שלך עוד ועוד. אתה רוצה להיות מטומטם? בסדר. אבל יש גבול גם לטמטום. הרסת לעצמך את החיים, מכרת נכסים, משכנת את הבית שלך, איפה אתה רוצה לעצור?".

קוריס, עד לא מזמן הבעלים של קבוצת הכדורגל של הפועל רמת גן, הוא תמרור אזהרה מהלך. אור אדום בפני אנשים עם כוונות טובות אבל עם כיסים לא מספיק עמוקים, שנכנסים לעסקים שגדולים עליהם. סיפורו התחיל בהשקעה סולידית - אוהד שרוף שחלם להשאיר את קבוצתו בליגה הארצית והשקיע 150 אלף שקל ברכישתה - והסתיים כעבור ארבע שנים עם חובות אישיים של יותר מ־18 מיליון שקל לשוק האפור, מרדף מטורף להציל את מה שנשאר מחייו הקודמים, חקירות ברשות המסים, ומחיקת שמו הטוב של מי שרק שש שנים קודם לכן עוד היה סא"ל במודיעין, מלח הארץ.

ירון קוריס. תמרור אזהרה מהלך צילום: עמית שעל

בראיון בלעדי ל"מוסף כלכליסט" מספק קוריס מבט נדיר על הקשר בין עולם הכדורגל הישראלי לעולם המפוקפק של השוק האפור, זה שהוא מקפיד לכנות בשם הרשמי "גורמי מימון חוץ־בנקאיים".

במהלך הראיון הוא מתקשה להירגע. "אילו הייתי חוזר עכשיו לאחור, ברור שלא הייתי עושה את זה עוד פעם. זו היתה שטות, טעות, והמחיר האישי שנדרשתי לשלם גבוה בהרבה ממה שהיה ראוי", הוא אומר ודופק על השולחן. אחר כך הוא עוצר לרגע, מביט סביבו, ואז משחרר לאוויר החדר אזהרה: "אם מישהו חושב שהפועל רמת גן היא הקבוצה היחידה בכדורגל הישראלי שמתעסקת או ממומנת או נעזרת בגופי מימון חוץ־בנקאיים - הוא טועה בגדול. בפירוש לא".

מי עוד נמצא היום במצב כמו זה שהיית בו?

"אני לא יודע, אבל היו מקרים כאלה לפניי בכדורגל, ויהיו גם אחריי. אני רק מקווה שהסיפור שלי ישמש להם תמרור אדום, והם יעצרו".

ילד טוב גבעתיים

החקירות בהתאחדות וברשות המסים: "לכל תנועה בחשבון הבנק יש הסבר" ירון קוריס: "אני צריך לסיים את העניינים מול מס הכנסה ולהוכיח שאני בסדר, ואחרי זה אתחיל פרק חדש בחיים ואמשיך הלאה" הדר קנה, עמיר קורץ ואוריאל דסקל לכתבה המלאה 

קוריס (40), ילד טוב גבעתיים, נשוי ואב לארבעה, היה מילדות אוהד שרוף של הפועל רמת גן. הוא עדיין זוכר את ההתרגשות שאחזה בילד בן ה־11 כשהיה הולך בשבתות ברגל מבית הוריו בגבעתיים למגרש המכתש הסמוך. מאז זה לא נפסק, שריטה שהיא כמו התמכרות. "יש לי יותר אצבעות בידיים ממשחקים של הפועל רמת גן שהחמצתי ב־20 השנים האחרונות", הוא אומר. "זו היתה כנראה הטעות הראשונה שלי - לאהוד את הפועל רמת גן. הייתי צריך להיות אוהד מכבי חיפה או מכבי תל אביב, ואז הייתי נשאר רק אוהד כי אלה לא קבוצות שיכולתי לקנות. אבל מה לעשות, אני בחרתי את הפועל רמת גן".

קוריס כלל לא חלם לנהל את הקבוצה, קל וחומר להיות הבעלים שלה. הוא בחר במסלול קריירה של קצין מודיעין, ורק בחופשות תדלק את אהבתו לקבוצה. "הבעיה, במרכאות, התחילה משום שהייתי מוכר בגבעתיים ובהפועל רמת גן, והייתי מקורב להנהלה", מספר קוריס. "ב־1995, בדיוק כשיצאתי ללימודים מטעם הצבא, היתה בעיה עם המנהל של הפועל רמת גן, והיו"ר רוני אבירי שאל אם אהיה מוכן לבוא לנהל את הקבוצה לחודשיים. כך זה התחיל, בהתנדבות, ואז נשארתי עוד חודש ועוד חודש, ובסוף שנה שלמה הייתי מנהל הפועל רמת גן. בשנה השנייה אבירי כבר מינה אותי למנכ"ל הקבוצה. אחרי זה חזרתי לצבא, אבל תמיד נשארתי קרוב".

רק ב־2004 השתחרר קוריס מהצבא ועזב את תפקידו כקב"ט פיקוד מרכז. להחלטה לפרוש לחיים האזרחיים לא היה כל קשר לכדורגל או להפועל רמת גן. הוא יכול היה להמשיך ולהתקדם במסלול הצבאי, הוא מספר, אבל בחר תחת זאת במסלול שאפתני שהתווה לו מי שהיה אז ראש עיריית גבעתיים, אפי שטנצלר. במבט לאחור קשה שלא לראות בהחלטה הזאת את הדפוס של ללכת שבי אחרי חלומות לא מציאותיים, שבהמשך הדרך יסבך אותו כל כך.

"היו לנו תוכניות משותפות", מספר קוריס. "שטנצלר שכנע אותי לבוא לעבוד כעוזר שלו בחוזה מיוחד למשך שנה, ובהמשך אתמנה למנכ"ל העירייה ואלמד את כל התחום על בוריו. אחרי זה אתמודד על תפקיד חבר מועצה במפלגת העבודה, ובסופו של יום אחליף אותו כראש העירייה. זו היתה תוכנית האב שהוא בנה".

נשמע תכנון קצת יומרני, לא?

"אם הייתי חושב שזה דמיוני לא הייתי עוזב את הצבא בשביל זה, כי עזבתי משהו טוב. בפועל הייתי העוזר של שטנצלר במשך שנה וחצי, עד שבאמצע הקדנציה הוא קיבל הצעה להיות יו"ר קק"ל, הודיע שהוא עוזב והציע לי לבוא איתו לשם. כעסתי, בצדק. הרי לקח לי שנה להתבשל עם ההחלטה לעזוב את הצבא, ופתאום הוא בא לי עם הצעה כזאת. סירבתי, זו לא בדיוק היתה משאת חיי להיות פקיד בכיר בקק"ל. מזה גם למדתי לא לשים אף פעם את מבטחי בפוליטיקאי".

אחרי שהתוכנית הגרנדיוזית להגיע לראשות עיריית גבעתיים נקטעה כבר בשלביה הראשונים, נאלץ קוריס לחפש שוב את עתידו במקום אחר. הוא לא היה צריך לחפש רחוק. האהבה הישנה חיכתה לו מעבר לפינה. ב־2005, שנתיים בלבד אחרי שזכתה בגביע המדינה, נכנסה הפועל רמת גן להליכי פירוק. היה ברור שהמצב קשה מאוד, ורוב הסיכויים שהיא לא תצליח לשרוד בליגה הארצית. "קשה מאוד להישאר בליגה כשאתה בקופת פירוק", אומר קוריס, "אין הרבה תקציבים או ספונסרים. הקבוצה היתה בדרך הבטוחה לרדת לליגה א', ואם היתה יורדת לשם בתוך זמן קצר היא היתה נעלמת לגמרי". על רקע זה החלו אוהדי הקבוצה השרופים, חבריו של קוריס, לדון בכך שצריך לעשות מעשה ולנסות להציל את הקבוצה מגורלה העגום.

שחקני הפועל רמת גן באימון. האהבה הישנה שחיכתה לקוריס מעבר לפינה צילום: יוסי רוט

"המפרק החל אז בתהליך מציאת רוכשים להפועל רמת גן", מספר קוריס, "והתגבשה קבוצה של חברים שדחפה אותי לזה. לא דובר עדיין על כסף, אבל אני הרי ניהלתי בעבר את הפועל רמת גן. לא הבנתי שיש הבדל תהומי בין להיות מנכ"ל של מועדון לבין להיות הבעלים. זו אופרה אחרת לגמרי, אחריות אחרת. בכלל, הכי קל להיות מנכ"ל, זה אחלה ג'וב: אם הולך טוב - מצוין. אם לא, אז יש בוס שיפתור את הבעיות".

עלייה לצורך ירידה

בעידוד המפרק ובתמיכת החברים החליט קוריס לקחת על עצמו את המשימה להציל את הפועל רמת גן. "לכניסה שלי להפועל רמת גן לא היתה כוונה כלכלית, לא חישבתי מראש את צעדיי", הוא אומר. קוריס גירד 150 אלף שקל מכספי הפרישה שלו מהצבא, וקבוצה בראשותו הגישה הצעה לרכישת הקבוצה בחצי מיליון שקל. את יתרת הסכום, 350 אלף שקל, הציעו חברי הקבוצה לשלם בעשרה תשלומים מתוך תקציב הקבוצה, לאחר השלמת העסקה.

"אמרתי, נשית את זה על הקבוצה, נסתדר", משחזר קוריס, עדיין כועס על החברים שהשאירו אותו לבד במערכה. "בתחילת המהלך הם אמרו לי: 'בוא, אל תדאג, נעזור לך, רק תיקח את הקבוצה', אבל כשהגעתי לסוף והסתכלתי אחורה ראיתי שאני לבד. היחיד שפניתי אליו היה ניר ארקין, אז בקושי בן 18, שאני מלווה אותו כבר מגיל 12–13 כשהיה בא למשחקים של הקבוצה. משפחת ארקין הם אוהדים, וכשהקבוצה עלתה לגמר הגביע הם נתנו תרומה יפה וחסות. דיברנו על הרכישה וניר אמר: 'בוא נתחיל, ונראה לאן נגיע. אם תצטרך עזרה - אנחנו פה".

השמועות על הקשרים לעולם התחתון: "בן כהן הוא חבר. אין לו קשר להפועל ר"ג" ירון קוריס: " נכון שהיתה תקופה שהוא התאמן עם הקבוצה פעם בשבוע כדי לשמור על כושר, אבל זו היתה החלטה של המאמן, שאני גיביתי, כי הוא היה קרוב לשחקנים" הדר קנה, עמיר קורץ ואוריאל דסקל , 2 תגובות לכתבה המלאה 

ההצעה של קבוצת קוריס גברה על ההצעה של קבוצה מתחרה, "וב־1 במרץ 2006 אני מוצא את עצמי בעלים של הפועל רמת גן", מספר קוריס על הרגע שעתיד לשנות את חייו. "הקבוצה היתה אז כבר במינוס 14 נקודות ולא הפסיקה להפסיד. זה היה כמעט בטוח שאנחנו יורדים ליגה".

אבל הגורל רצה אחרת, וסדרה של ניצחונות השאירה את הפועל רמת גן בליגה הארצית. קוריס לא ידע את נפשו מרוב אושר עם שריקת הסיום של המשחק האחרון באותה עונה דרמטית, "אלא שאז הבעיה רק התחילה", הוא אומר היום. לדבריו, העובדה שבעונה שאחר כך עלתה הקבוצה לליגה הלאומית ושתי עונות אחר כך חגגה עלייה נוספת לליגת העל - "עלייה מטומטת, סלחו לי על הביטוי" - היתה בעוכריו. "אם בשביל קבוצה בליגה השלישית אתה צריך תקציב שנתי של כמיליון שקל, אז בליגה הלאומית, ובטח בליגת העל, כבר מדובר בסכומים אחרים, בסדר גודל שאדם כמוני לא יכול לעמוד בהם. זה היה הטריגר הראשון למשבר".

ואמנם, ההצלחה על המגרש היתה תחילת הכישלון האישי שלו. "רצנו מהר מדי קדימה, וקפצנו מעל לפופיק", הוא מודה. "התנהגתי כמו אוהד, לא כמו בעלים של קבוצה. כשרק רוצים לנצח, מביאים עוד ועוד שחקנים - וכל שחקן זה עוד כסף. אני מניח שהיו לי עוד טעויות ניהוליות בדרך, אבל הטעות העיקרית היתה החשיבה כמו אוהד, החשיבה מהרגש ולא מהראש".

ירון קוריס באימון הפועל רמת גן. זה התחיל באושר צילום: יובל חן

איפה עוד באה לידי ביטוי החשיבה הזאת?

"לדוגמה, באמצע העונה בשנה הראשונה בליגה הלאומית היינו במקום האחרון. נלחצתי - 'מה, הפועל רמת גן תרד בחזרה לליגה הארצית?' - אז הכנסנו יד לכיס כדי להביא עוד שחקנים וזה עלה לנו עוד איזה 700–800 אלף שקל מעבר לתקציב שבנינו".

אתה אומר הכנסנו יד לכיס. מי זה אנחנו?

"הכנסתי יד לכיס, אני. ברור. אני לא זוכר הרבה כיסים ששיתפו איתי פעולה, חוץ ממשפחת ארקין שעזרה לי כל הזמן, כמעין ספונסר. אבל אני הייתי בעלים יחיד, ארקין לא רצה להיות שותף".

למה?

"יש לו הסיבות שלו ואני מניח שהוא גם צודק. אני לא חושב שזה נכון שאחד ברמה של ניר ארקין ובטח לא אבא שלו מורי ארקין (לשעבר בעל השליטה באגיס ועד לאחרונה שותף בבזק) יעמוד בפרונט של קבוצת כדורגל. ראיתם מה יכול לקרות. הם לא צריכים לעשות את זה, יותר קל לתת כסף מהצד כספונסר".

באותה עונה הכנסת היד לכיס עזרה. הפועל רמת גן נשארה בליגה הלאומית ואף סיימה במיקום די גבוה. בעונה שאחרי היא כבר עלתה לליגת העל. כדי להבטיח שזה יקרה, קוריס שוב קפץ מעל הפופיק. "פחדנו שברגע האחרון לא נצליח לעלות, ובאמצע העונה הבאנו את הבלם אסי דומב, שביקש חוזה לשנה וחצי ונתנו לו. אלה דברים שמישהו עם ראש עסקי, ולא אחד שחושב כמו אוהד, לא היה עושה. לא חסרות דוגמאות להחלטות לא רציונליות כאלה. למשל, היו מקרים ששילמנו לשחקנים יותר ממה שמישהו אחר היה משלם להם, כי אתה אמנם יושב איתם למשא ומתן אבל אתה גם אוהד שלהם באיזשהו מקום. אז אתה מתלהב ועושה טעויות".

מגרש המיליונים

אלא שלא רק ההצלחה הספורטיבית יצרה את הבור הגדול שהלך ונפער בתקציב הפועל רמת גן. הטריגר השני, מסביר קוריס, היה סאגת השיפוץ במגרש המכתש, שסביב הזכויות בו ניהלה הקבוצה בוררות ארוכת שנים מול ההסתדרות. עם עלייתה לליגה הלאומית נדרשה הפועל רמת גן לשפץ את המגרש כדי לעמוד בתנאי הסף של ההתאחדות לכדורגל. עלות השיפוצים, מספר קוריס, היתה כ־1.8 מיליון שקל, ועיריית רמת גן ומועצת ההימורים (הספורטוטו) התחייבו למימון של מיליון שקל כל אחת. "אמרתי אשרי וטוב לי, יש לי 2 מיליון שקל בקופה", אומר קוריס. "והתחלנו להביא קבלנים, לחתום על חוזים ולשפץ. עשינו מגרש יפהפה, בונבוניירה. ואז צריך היה לשלם לספקים. עיריית רמת גן העבירה 800 אלף שקל, אבל אז הספורטוטו הודיע פתאום שהוא לא יכול להעביר את הכסף כי אנחנו לא עומדים בקריטריונים. הם דרשו אסמכתה לכך שאני בעלים בטאבו של הקרקע או חוזה שכירות לעשר שנים עם בעל הקרקע.

"פניתי מיד ליו"ר הספורטוטו גדעון בריקמן ואמרתי שזה לא ייתכן. הם הרי ידעו שאנחנו בהליך משפטי סביב הזכויות במגרש. כל המדינה ידעה". בריקמן הקשיב, אמר שהיה רוצה לעזור אבל היועץ המשפטי של מועצת ההימורים מתנגד. "יו"ר ההתאחדות אבי לוזון התערב ודיבר איתו", אומר קוריס, "אבל גם זה לא עזר. כך נשארנו עם בור של כמעט מיליון שקל ראשונים". בשנה שעברה, אגב, הסתיים סוף סוף הליך הגישור בין הצדדים שטענו לבעלות על המגרש בפשרה. לפי ההסכם שגובש, תפנה אותו הפועל רמת גן תמורת 3.2 מיליון שקל מיורוקום נדל"ן, שרכשה את השטח מההסתדרות כדי לבנות עליו בנייני מגורים. אבל מבחינת קוריס ההסכם הזה הגיע מאוחר מדי.

2007. אתה משפץ את המגרש ונשאר עם בור תקציבי של מיליון שקל. מה אתה עושה?

"התחלתי לכלכל את צעדיי - כמה מביאים? איך מביאים? התנהלנו מול בנק מזרחי, שהסכים לתת גג 400 אלף שקל, כי קבוצת כדורגל נחשבת עסק בסיכון. הבנקים בכלל לא מוכנים להקשיב ואתה צריך למצוא בעצמך מקורות מימון - מההון העצמי של הבעלים, מספונסרים או ממקום אחר".

הלוואה רודפת הלוואה

אלא שבמקרה של קוריס, לבעלים לא היה בדיוק הון עצמי, ולספונסר, מורי ארקין, לא היה לו נעים לפנות. "משפחת ארקין עזרה בכל מה שהיא יכלה לעזור", מסביר קוריס. "היא היתה באה בתחילת שנה, אומרת 'רבותיי, זה הסכום שאנחנו מעבירים' ועומדת בו כמו שעון. זה לא ממש יפה שבכל פעם שיש איזו בעיה תבוא אליהם בבקשות. צריך גם לכבד את האנשים שעומדים מולך. אתה ילד גדול – תתמודד בעצמך, לבד. הבנתי שאני חייב להתגלגל. יש ספקים שמגיעים להם תשלומים, יש צ'קים שניתנו, אז פשוט הלכתי לגייס כסף".

מורי וניר ארקין. "זה לא נכון שאחד ברמה שלו יעמוד בפרונט"

אם אין בנקים ואין ספונסרים, ממי מגייסים?

"כל מה שצריך זה לפתוח עיתון. יש שם המון מודעות של גופי מימון חוץ־בנקאיים שמציעים את מרכולתם לכל זב חוטם. אף אחד לא הולך לסמטאות חשוכות. זה טוב רק לסרטים".

אחד השמות שהוזכרו כמי שקוריס לווה ממנו כספים הוא יוסי אמודאי וחברת ניכיון הצ'קים שלו דוק השקעות. "המשרד של יוסי אמודאי היה המשרד העיקרי שעבדתי איתו מבחינת הנפח של הכסף", מספר קוריס. "הכיר לי אותו גורם שמקורב אליי, מישהו מאוד מכובד בעסקי האוכל - לא בן כהן, כמו שנכתב בעיתונות. אמודאי הוא איש עסקים לכל דבר. נפגשנו בבית קפה ותיארתי לו פרופיל עסקי של המועדון ומה צריך ומה חסר, וככה זה התחיל. אתה מקבל צ'ק בנקאי תמורת המחאה עתידית שאתה נותן".

לזה בדיוק קוראים שוק אפור.

"זה לא שוק אפור, אלה גופים חוץ־בנקאיים שמקבלים אישור ממדינת ישראל למכור כסף. אתה הולך לשם על סמך היכרות או מילה של מישהו שמגבה אותך, וכך אתה מתחיל. אחר כך אין לך כסף להחזיר, אז אתה ממשיך את הגלגול הזה".

כמה פעמים "התגלגלת" ככה ולקחת הלוואות?

"מאות פעמים. זה מתחדש. בתקופת השיפוץ זה היה די זניח, לא היינו צריכים לקחת את כל המיליון שהיו חסרים אלא רק חלק. אחרי זה לקחנו הרבה יותר".

מה היו הריביות?

"כל עסקה עומדת בפני עצמה, אין מחיר אחיד, אבל בוא נגיד שאם אתה יכול לקחת בבנק תיקח שם", אומר קוריס ומגניב חיוך. "מה שלוקחים לך בשנה בבנק - תכפיל, ואת המספר שיוצא לך אתה יכול לשלם בחודש בקלות כריבית.

"זה עובד כך שהם לא מכריחים אותך אף פעם לעשות את העסקה. זה אתה שבא לבן אדם, לא הוא אליך, והוא אומר לך: 'ידידי, תשמע, אלה התנאים שלי, אתה רוצה - בבקשה. אתה לא רוצה - לא צריך'. ואתה צריך להחליט מה האלטרנטיבה, מה קורה אם לא תעשה את זה.

"יכולתי להגיד שאני קודם כל מציל את העור שלי ומצדי שכולם ילכו קיבינימט, אני לוקח את הקבוצה לפירוק ולא מעניין אותי מה יהיה איתה. אבל בחרתי לנסות להילחם ולהציל את המועדון מקריסה, וגם לשלם לספקים ולעובדים את מה שהיינו חייבים להם. היום אני חושב שזו היתה טעות, אבל זו דרכי וככה אני. בחרתי לנסות להציל, חשבתי שאצליח לפתור את זה".

מה עובר לך בראש, שאתה תצליח להחזיר את הכסף? שיהיה בסדר? שתתגלגל?

"ברור. אתה לא לוקח בשביל לא להחזיר. הרי צריך להיות אידיוט לא להחזיר. אבל אז אתה נכנס לסיטואציה שאתה לא יודע איך אתה יוצא ממנה, לגלגל שאתה לא יכול לעצור. אם קודם לכן היית חייב לספק, לשחקן ולמאמן ויכולת לבוא ולהגיד 'חבר'ה, אני מצטער, אבל אני הולך לפירוק, נתמודד עם זה בבית משפט', אז עכשיו אתה לא חייב רק להם אלא גם לגופי מימון חוץ־בנקאיים. ופה אתה לא יכול להגיד 'לקחתי ממך 400 אלף שקל, אבל אני לא משלם והולך לפירוק'. מה זה לא משלם?".

בשיא הלחץ עבד קוריס מול שמונה גופי מימון חוץ־בנקאיים. הלוואה רדפה הלוואה רק כדי לכסות את קודמתה, וקוריס עוד ניסה להשאיר את חשבון הבנק של הקבוצה בחיים. רק בהדרגה הבין שהוא שוקע סופית.

כשאתה לא יכול להחזיר יש לחצים? איומים?

"אצלי זה לא הגיע למצב של איומים פיזיים. כשאומרים שוק אפור ועולם תחתון יש איזה מיתוס ואיזו תמונה שחושבים עליה. זו קלישאה. הגורמים החוץ־בנקאיים, ואפשר לקרוא להם לצורך העניין שוק אפור, זה לא עולם תחתון. הם אנשים שעושים את העבודה שלהם, יש להם משרדים, הם לא מתחבאים".

אבל מה קורה אם אתה לא מחזיר להם? בנק יכול לעקל לך את הבית, אבל לא להרביץ לך.

"גם הם יעשו את זה, יעקלו לך את הבית".

ולא ישברו לך את הרגליים בדרך?

"לא יודע, בינתיים, כמו שאתם רואים, הרגליים שלי בסדר".

קשה להאמין שלא היה לך בכלל חשש או פחד מאיזושהי פגיעה.

"יכול להיות שלפלוני יש יכולות לעשות פעולות כאלה או אחרות כדי לגבות חובות, אבל אני לא אדם שפוחד מטבעי. ברור שזה לא נעים להיות בסיטואציה כזאת, אתה לא יודע למה לצפות, אבל המנטרה שלי לא היתה 'מה יקרה לי אם אני לא אחזיר', אלא שאני מחזיר, אני עושה הכל, מתאבד, בשביל להחזיר. אני לא נשאר חייב, אני ממשיך את הגלגל".

מאיפה מחזירים?

"הבאתי כסף משלי וגם מימשתי נכסים. משכנתי בית שקיבלתי בירושה לטובת אחד הגורמים החוץ־בנקאיים. אחר כך, כשהחלטתי לעצור, במסגרת ההסדר מול הגורמים האלה מכרתי להם את הבית שלי בראשון לציון, והיום אנחנו גרים בשכירות". את הרגע שבו הודיע על כך לאשתו הוא זוכר היטב, ובכאב. "אפרת, אנחנו במצב קשה", אמר לה, "אנחנו חייבים למכור את הבית".

אתה לא איש עשיר, ונאלצת להיפרד משתי דירות שהיו לך בשביל קבוצה שאתה בסך הכל אוהד שלה. איך באים עם בשורה כזאת לבת הזוג?

"זה לא נעים. עד אותו רגע ניסיתי להתמודד לבד, לא להכביד עליה, אבל הבית היה רשום על שם שנינו, וגם היא היתה צריכה לחתום על המכירה. למזלי מצאתי אשה שהולכת איתי באש ובמים, גם ברגעים הטובים וגם ברגעים הקשים, והיא הבינה את הסיטואציה".

מה לגבי שאר המשפחה?

"מי ששיתפתי אותו הכי הרבה היה אבא שלי, שמת בשנה שעברה", קולו של קוריס נשנק. "מאז אני מסתובב עם תחושה קשה שאולי הוא לקה בדום לב הזה בגיל צעיר, 63, כתוצאה מהמתח והלחץ שמצבי גרם לו, ואני מנסה להתמודד עם הכל לבד. אנחנו עדיין בשנת אבל ואמא שלי מתמודדת עם הכאב שלה על האובדן של אבא, ואני לא חושב שאני צריך להשית עליה גם את הבעיה שלי.

"את הילדים השארתי מחוץ לתמונה כל הזמן, אבל הם לא מטומטמים. הם קוראים מה כותבים על אבא שלהם באינטרנט ובעיתונים ורואים חדשות ויש ילדים בבית הספר שמדברים איתם על זה. זה לא קל". קוריס מסיט את מבטו. "כואב לי להרגיש שעשיתי דברים שפגעו בילדים שלי ובמשפחה שלי".

איך הגיבו אנשים אחרים, מחוץ למשפחה?

"תלוי. היו אנשים שהפתיעו אותי לטובה, והיו גם כאלה שכאשר קרתה הנפילה לא היו שם. הרגשתי נבגד על ידי הרבה גורמים, בכירים יותר ובכירים פחות, אבל בסוף מי ששופט זה רק הקדוש ברוך הוא".

מה סך החובות שהגעת אליהם?

"החובות, כולל תשלומי הריבית, הגיעו בשיא של 2009 לסדר גודל של כ־18 מיליון שקל. גם הריביות שהתחייבתי להן באותה תקופה היו גבוהות מאוד".

והכל בגלל קבוצה שקנית ב־150 אלף שקל?

"זה מטורף, נכון, לא הוגן, אבל אף אחד לא הכריח אותי. תמיד היתה לי האופציה לעצור, בכל יום נתון. אבל השאלה היא מה המשמעות של לעצור כשאתה כבר בחשבון פתוח מול הגורמים האלה, שאתה יודע שאם אתה עוצר מולם אתה בבעיה. תבינו, המימונים החוץ־בנקאיים זה לא אנשים נורמטיביים כמוני וכמוכם. אתה לא יודע למה לצפות".

היה שלב כלשהו שפחדת על החיים שלך? אנשים הורגים על פחות מ־18 מיליון.

"אני לא בקיא במצבת ההרג. אלה לא דברים שאני חושב עליהם ביומיום".

קוריס. "הפסדתי את כל כספי, את כל ירושתי, את הבית שלי, ועוד לא גמרתי לטפל בכל הבעיות" צילום: עמית שעל

"ברור שאני הקורבן פה"

קוריס רצה להיגמל, להפסיק את הגלגל הנורא הזה, ובינואר השנה מחל על כבודו וביקש את עזרתו של מורי ארקין, "איש יקר שעזר לי מאוד". בעזרת משרד עורכי דין שארקין העמיד לרשותו הוא נכנס למשא ומתן ארוך וקשה עם כל אותם גורמים בשוק האפור שלהם היה חייב כספים. "רציתי לעצור את כדור השלג, והגעתי איתם להסכם איך אני מחזיר להם את הכסף", הוא מספר. "לשמחתי, ארקין רצה לעזור לי כי בלי זה לא הייתי יכול. אלה לא סכומים שהייתי יכול לעמוד בהם לבד". לדברי קוריס, ההסדר שאליו הגיע עם אותם גורמים כלל את הפחתת החוב לכחצי מהסכום תוך השבה מיידית של כל הכסף. לצורך כך גירד קוריס עוד קצת כסף מחסכונותיו ומירושת אמו, מכר כאמור את דירתו ונעזר בארקין, שסייע לו בכמה מיליוני שקלים כדי לחסל את החובות הכבדים. "בסופו של דבר החזרתי הרבה פחות מ־18 מיליון שקל, פחות מחצי", אומר קוריס.

מה, בגלל העיניים היפות שלך?

"לא. בזכות זה שהתערבו פה אנשים והושיבו אותי מול כל הגורמים האלה והסברתי להם שאני רוצה לשלם ופשוט צריך להגיע להבנה איך עושים את זה, ואחרי זה היה משא ומתן מול עורכי דין שחישבו איך נוצר החוב ולמה וכמה, והורידו מה שמצאו לנכון, מהריביות למשל. זה לא היה משא ומתן קל והוא לא נמשך יום או יומיים. אבל בסופו החזרתי את כל הכסף שהייתי חייב לאותם גופי מימון חוץ־בנקאיים. מה שכן, נשארו לי עדיין חובות אחרים".

משהו שאתה יכול לעמוד בו?

"לא יודע, בואו נעשה ראיון בעוד שנה. אז נדע".

אתה מרגיש שלם עם עצמך?

"אני שלם עם מה שעשיתי, כולל כל הטעויות, אבל ברור שאני הקורבן פה. עשו אותי שחור משחור בתקשורת, עשו אותי עבריין מס, אבל כולם שכחו שלולא אני הפועל רמת גן לא היתה קיימת. הצלתי אותה על הגב שלי, של המשפחה שלי".

אז מה המסקנה שלך? להתרחק מכדורגל?

"כל מקרה לגופו, אבל אין אחד שנכנס לכדורגל ולא יצא עם חרא. אני נכנסתי לקבוצה בליגה הארצית, שזה בסדר ואפשר לשרוד כלכלית בקלות, אבל הגעתי לליגת העל. בשביל זה אתה חייב להיות עם הון עצמי גדול מאוד, עם 100–200 מיליון שקל שאתה יכול לשחק איתם בלי שזה יפריע לך. אם לא, אתה לא יכול לשרוד לאורך זמן".

ומי שעושה את זה עם מעט כסף?

"הוא טמבל, דביל, חמור. אין תיאוריה כזו שאתה יכול להתפרנס מקבוצת כדורגל".

אז מה האינטרס להיכנס בכלל לכדורגל?

"לכל אחד יש האינטרס שלו, אבל לכדורגל יש המון כוח, הוא ממגנט סביבו אנשים, גם בעמדות מאוד בכירות במשק. אספר לכם סיפור. לפני שלוש שנים, ערב משחק בגביע המדינה, התקשר אלי בחור בשם רוני שטן (לשעבר מבעלי בני יהודה) ואמר לי 'אני חייב לראות אותך'. לפני כן מעולם לא דיברתי עם האיש. הוא הגיע אליי למגרש בג'יפ נוצץ, הדליק סיגר ואמר: 'אני חייב טובה אישית. יש לכם משחק נגד מכבי חיפה ואי אפשר להשיג כרטיסים. אני צריך שתשיג ארבעה כרטיסים, במקום מיוחד, לחבר קרוב שלי והילדים שלו. לא תפסיד מזה'. אתם יודעים מי בסוף היה החבר? דני דנקנר (אז יו"ר בנק הפועלים). זו רק דוגמה. אתם לא מבינים בכלל אילו אנשים בכירים במשק שרופי כדורגל ורוצים להיות מקורבים לקבוצות. כדורגל זה כוח השפעה אדיר".

ואתה שילמת מחיר כבד מדי בשביל הכוח הזה.

"ההרפתקה הזו עלתה לי ביוקר. הפסדתי את כל כספי, את כל ירושתי, את כל החסכונות שלי, את הבית שלי. עד היום יש לי חובות לבנקים ולכל מיני. אני עדיין בתוך הסערה, עוד לא גמרתי לטפל בכל הבעיות וללקק את כל הפצעים כדי להחליט מה אני עושה בהמשך הדרך".

בכתיבה השתתפו: הדר קנה, עמיר קורץ ואוריאל דסקל