המלנכוליה של העובד השכיר
משחק אסוציאציות מהביל לסוף החופש הגדול
אילת - אני אוהב את אילת. 47 מעלות בצל, 67 בשמש. מייבש שיער אימתני צורב את העור ללא הרף. המים בבריכה פושרים, הבלטות סביבה לוהטות, לא מאפשרות הליכה יחפה. בגד הים מתייבש בדרך לחדר האוכל. ניחוח מתמיד של קרם הגנה אופף הכל, אפילו בתור המשתרך בבוקר מול עמדת ה"מה תרצה בחביתה".
דבר כמעט לא השתנה מאז טיול ההתבגרות של גיל 16. המצפה עדיין תת־ימי. הרצפה עדיין מזכוכית. דלתות המסבאה במערב הפרוע חורקות קלות ברוח הערב החמה. הגשר מעל המרינה אמנם מנוטר מצלמות, אבל עדיין מאפשר לאמיצים להרשים תיירות. פסטיבל הג'אז לוהט בנמל, כך אומרים, גם השנה. הטיילת נשארה המקום הכי שפוי בעיר, עם תערובת מטורפת של בובות רוטטות, קעקועי חינה, שרוואלים, כדור אנושי מעופף וברד ב־35 צבעים. אתה מטייל לאורכה לעת ערב ולרגע מדמיין שהחבר'ה קוראים לך לבוא ליאכט פאב, להופעה של דני רובס. עוד שנתיים, אתה חולם, ההורים כבר יסכימו שניכנס לסיני. ואז, וואו. בינתיים נדפוק את הראש עם שוקו יטבתה והמבורגר וול דאן במק דיוויד.
המונית, חסרת עידון עד כדי ערסיות, יומרנית באופן מכמיר לב ולכן בעצם כל כך נאיבית, אילת היא מציאה של ממש מבחינתי. כנראה גם מבחינת כל מי שלא יכול להרשות לעצמו להוביל משפחה של חמש נפשות לשבוע מעבר לים.
מי לא יכול? מי שאין לו מספיק כסף, כמובן. זה טריוויאלי.
כסף - ובכן, צריך להיזהר מליפול לקינה בורגנית. יש מספיק כסף כדי לחיות, לאכול, לקיים משפחה. תודה לאל כפי שמקובל לומר. אלה רק הדובדבנים שנשארים מעבר לטווח הושטת היד. הברושור שלהם מגיע עם עיתון הבוקר, מונח על השולחן או קורץ מהפרסומת בטלוויזיה. כמעט אפשר להגיע לדובדבן, אבל לא. ההלוואה מהחופשה שנסחפת אליה בקיץ שעבר עדיין מעיקה. המיתון המרחף באופק של השנה הבאה משרה חוסר ודאות. תוספת שכר היא בגדר נס שכמעט לא מתרחש בעידן המודרני. מעסיקים נוטים להמיר אותו בנכונות להמשיך להעסיק אותך. אתה נוטה להסכים, ולומר תודה. זה המלכוד המוכר של העולם המערבי, שגורר את מלנכוליית העובד השכיר. מצד שני, לא מדובר במשהו שקואוצ'ר טוב לא יכול לעזור להתמודד איתו. שיעור ראשון: תסתכל מסביב, יש כאלה שמצבם הרבה הרבה יותר גרוע.
ניגרים - "קרא לניגרי, שיסגור את השמשייה", מצביע המסוקס הסמוך אליי לעבר עובד שחור בחולצה לבנה שחולף מצדה השני של הבריכה. כל עובדי המשק במלון, ויש המון כאלה, שחורי עור. פליטי דרפור, עניי סומליה ומהגרי העבודה המוסווים מאריתריאה, קניה או סודן, מכונים כולם בשם הגנרי "ניגרי". לוקח לנופש הישראלי שמונה שעות לכל היותר להבין איך לתפעל את זה, והניגרי כבר ידאג שהצל ייפול נכון על הכיסא נוח של האשה, בלי לפגוע בשיזוף של השיפוץ.
שיפוץ - מנותחים. מנופחים. מבעד לבגדי ים או שמלות ערב. המונים, מכל עבר. מורמים בזווית מלאכותית, בלוניים למראה, אחידים בצורתם ולכן נטולי הקשר. לא מותאמי גיל, אינטלקט או מעמד סוציו־אקונומי. אחרי שבוע סביב הבריכה, יש משהו מפחיד בטרנד הגורף של הגדלת חזה. בטח מבחינתם של נערים חובבי גיבורות קומיקס.
קומיקס - ברגעי הקור של המזגן הלילי, אחרי שהילדים נרדמו ולפני שצריבות השמש הפילו גם אותי, הצלחתי לסיים סוף סוף את "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי". עשר שנים אחרי שראה אור, שבע שנים אחרי שתורגם לעברית וחצי שנה אחרי שהתחלתי אותו, גמרתי את ספרו המופתי של מייקל שייבון. תערובת דמיונית להלהיב של קומיקס, שואה, הודיני, הגולם מפראג, אורסון וולס, מטוס קוטב מצופה עורות כלבים, גיבורי־על בטייטס, רוזה לוקסמבורג בעירום, סקס הומואי באמפייר סטייט בילדינג והמון אהבה חסרת גבולות. כמו בימים ההם, עם הבנות ביאכט פאב, אחרי שקפצנו מהגשר. אין מה לומר, אילת נותרה מבחינתי מקום שמגרה את האינטלקט.
אינטלקט - אפשר לבנות עליו מבחינה כלכלית? חתיכת משאב מתעתע. גלוי לעין שהוא נמצא בחסר אדיר. ועדיין, כל אחד סבור שהוא עצמו נהנה משפע ממנו. המסקנה היא שאי אפשר לבנות עליו. אינטלקט כשלעצמו לא יעשה אתכם עשירים. בוודאי אם אתם שכירים, שאז הוא בכלל כלי עבודה שנרתם להעשרת הבעלים. עוד מלכוד של העולם המערבי. תלמד, תחכים, תצליח? אינטלקט לכל היותר יגרור מלנכוליה עדינה, בכל פעם שתחצו עם הילדים את המחסום המיותר בכניסה לאילת.
מחסום - קשה לכתוב על המלנכוליה של העובד השכיר בלי להסתכן בלהרגיז את הבוס. ילדותי, אבל מפתה.
ילדותי, אבל מפתה - אופנוע ים, סירת בננה, קפיצה מהגשר, קפיצת ראש לבריכה במקום שאסור, רום סרוויס, גלידה חינם בחדר האוכל, פינג פונג ליד הלובי, להכניס יד לבריכה של הכרישים. אולי גם להיות הבן של יצחק תשובה.
