לא רק גז: מדינה מחלקת אוצרותיה

בעוד שטייקוני הגז מתכתשים עם חברי ועדת ששינסקי, שהעזה לבחון את המדיניות הפיסקאלית של תמלוגי הגז, קברניטי המדינה שכחו את שאר משאבי הטבע של ישראל. ולמרות המיתוס, המדינה התברכה בעוד כמה כאלה. רשימה חלקית בלבד של אוצרות הטבע כוללת את ים המלח, שממנו אפשר להפיק אשלג, ברום ומגנזיום, ואליו מצטרפים מעיינות המים הטבעיים ומכרות הפוספטים. כששר האוצר יובל שטייניץ מדבר על חוק הנפט מ־1952 - שבו נקבע שיעור תמלוגי הגז - כעל חוק ארכאי, עולה השאלה האם חוק זיכיון ים המלח, שנחקק תשע שנים מאוחר יותר, אינו סובל מאותה הבעיה.

"כלכליסט" בדק את מדיניות המיסוי של החברות שעושות כסף על משאבי הטבע הציבוריים, ומצא כי התמלוגים על שאיבת מים והפקת מחצבים נמוכים הרבה יותר מ"העוול" שמנסים לתקן לגבי תמלוגי הגז. עוד צורמת בהיעדרה מדיניות מיסוי גורפת למשאבי טבע: לכל משאב יש פקודה או חוק משלו, ומהם נגזר שיעור התמלוגים, שלא עולה על 5% (שיעור תמלוגי הגז הוא 12.5%). ואם לא די בכך, רבות מהחברות שעושות מיליונים ומיליארדים מניצול אוצרות הטבע מקבלות הטבות מס ומענקים מהמדינה.

לכתבות נוספות בפרויקט:

• 500,000,000 דולר של תמלוגים בשנה
• העלאת התמלוגים היא לא צעד רטרואקטיבי 
• תשובה VS מימן
• המס הנמוך ביותר של נובל אנרג'י - בישראל
  

אין במדינה גוף אחד שגובה את התמלוגים ובוחן את השאלה הערכית והכלכלית כאחד - כיצד הציבור נהנה ממשאבי הטבע שהם קניינו?

החוק לעידוד השקעות הון, מסבירים ברשות המסים, נועד כדי למשוך הון לישראל. מתברר שמטרתו המוצהרת של החוק היא לפתח את המשק ולנצל את אוצרותיו באופן יעיל. כשפנינו לרשות המסים כדי לקבל מידע על הטבות המס ומענקים שלהם זכאיות החברות המנצלות את משאבי הטבע, נאמר לנו מהרשות כי על אף שמדובר בכספי ציבור, "מפאת חובת הסודיות הקבועה בחוקי המס, לא נוכל להתייחס לחברות ספציפיות". בחודשים האחרונים משרד האוצר רומז לחברות אלה שלפעמים החגיגה נגמרת, והחוק לעידוד השקעות הון לא יחול על פעילות של הפקת מחצבים.

ההתעסקות בהעלאת תמלוגי הגז אולי נכונה, אבל הטייקונים שמאחורי הפקתו - ובהם יצחק תשובה - לגמרי לא לבד. הם יכולים ללמוד ממשפחת עופר, ממוזי ורטהיים ומנוחי דנקנר איך גוזרים קופון שמן ממשאבים ציבוריים.

מים מינרליים

קחו מעיין ופטור מתמלוגים, ותרוויחו מיליונים

מה דעתך על מניית איי.סי.אל:

•  
•  
•  
•  
•  

קנייה חזקה

קנייה

המתן

מכירה

מכירה חזקה

דווקא במוצר הבסיסי ביותר לציבור נרשם העיוות הגדול ביותר במדיניות המיסוי הישראלית. ענף המים המינרליים המקומי מגלגל כ־300 מיליון שקל בשנה, והרווחים שגוזרות לעצמן החברות - מי עדן, נביעות ועין גדי - נעים בין מיליוני לעשרות מיליוני שקלים.

לרווח הנאה תורמת מדיניות הקלות מפליגה, שבראשה פטור מלא מתמלוגים למדינה על הניצול של אחד ממשאבי הטבע הנדירים בשבילה. המחיר שמשלמות חברות המים על מי המעיינות שהן שואבות מהטבע - 2.74 שקלים למ"ק - נמוך ביותר מ־60% ממחיר מי הברז לצרכן. יתרה מכך, המחיר שהן גובות על אותם מי מעיינות כשאלה ניצבים על מדף החנות גבוה פי 365 ויותר מהמחיר שהן משלמות. כל זאת לא מפריע לישראלים לרכוש כ־17 מיליון ליטר מים מינרליים מדי חודש.

במרץ השנה דחה בג"ץ את עתירת האגודה לצדק חלוקתי, שטענה כי חברות המים המינרליים פועלות בניגוד לחוק. המדינה לא שללה לחלוטין את טענות העותרת, אך ביקשה מבית המשפט שיאפשר לה להסדיר את הסוגיה בעצמה. עד כה לא התקבלו החלטות בנושא, ואף נבחנת הרחבת רישיונות שאיבה ממקורות מים חדשים.

בינתיים התנאים שבהן פועלות החברות משתפרים: הקצאת מי המעיינות, למשל, קפצה ב־264% מתחילת העשור. ויש גם הטבות ספציפיות: נביעות קיבלה מענק של 35 מיליון שקל ב־2001 בחסות החוק לעידוד השקעות הון, ושני מפעלים של מי עדן קיבלו פטור ממס והטבות לרכישת ציוד.

פוספטים

אתם תזהמו ותתעשרו, אנחנו נסתפק בפירורים

הפוספטים, תרכובות עשירות בזרחן המשמשות כדשן בחקלאות, מוגדרים על ידי משרד התשתיות "מחצבים שאינם יקרים". תפיסה זו מתבטאת היטב בשיעור התמלוגים הקבוע שמקבלת המדינה על כריית הפוספטים, העומד על 2% בלבד לפי פקודת המכרות.

קונצרן כיל של משפחת עופר, ששוויו כ־66 מיליארד שקל, הוא היחיד אי פעם שביקש וקיבל רישיון כרייה לאותו מחצב "לא יקר". באמצעות החברה־בת רותם אמפרט נגב הפרטית, שאיננה מדווחת בשוטף על תוצאותיה הכספיות, כורה כיל 8-7 מיליון טון פוספט בשנה.

על כל טונה גולמית משלמת החברה תמלוגים של 9 סנט למדינה. מי שתעריף זה נראה לו מגוחך, יכול להתנחם בעובדה שזו העלאה לעומת תעריף של 2 סנט לטונה ששילמה החברה עד שנת 1995. ההעלאה הושגה אחרי 14 שנים של הליך גישור בין משרד התשתיות לאנשי כיל.

משפע הפוספטים שהתברך בו הנגב קיבלה המדינה 16.5 מיליון דולר בעשור האחרון - פחות מ־14% מהרווח של רותם אמפרט ב־2009. וכאילו לא די בכך, מדורגת החברה כמזהמת הגדולה בישראל, האחראית ל־35% מזיהום החלקיקים התעשייתי.

צילום: חיים הורנשטיין

ים המלח

הים הולך ונעלם, הטבות המס נשארות

בחדר הישיבות המרכזי של מפעלי ים המלח מונח לתפארת מיצג של צ'ק. מדובר בתמלוגים של עשרות מיליוני שקלים שמשלמת כיל, קונצרן־האב של המפעלים, למדינה תמורת הזכות לנצל את מה שיש לים המלח להציע - אשלג, ברום ומגנזיום. כיל מתגאה בתמלוגים - בשיעור של 5% בלבד - ורואה בהם ראיה לתרומתה למשק.

מפעלי ים המלח של כיל. שואבים מיליארדי ליטרים בשנה ונהנים ממסים מופחתים

כל זה היה יכול להיות משכנע אילולא התמלוגים הללו היו מתגמדים לעומת רווחי הענק של הקונצרן, המדווחים במאות, ולעתים גם במיליארדי דולרים בשנה. ולים המלח, ההולך ונעלם, יש חלק לא מבוטל ברווחים אלו.

אם לא די בכך, כיל נהנית גם מהטבות מס המשתוות, ולעתים אף עולות, על התמלוגים הנמוכים שהיא משלמת. מדובר בהטבות שנתיות שגובהן נע בין 800 מיליון שקל (אם שואלים את האוצר), ל־400 מיליון שקל (אם שואלים את כיל). עתה מנסה הקונצרן לטרפד את כוונת האוצר לבטל הטבה זו.