סיכום שבועי - המשט והמסמך

1. חפש את האישה בבג"ץ

ועדות חקירה, משום מה, היו מאז ומתמיד מחוץ לתחום לנשים. להוציא את פרופ' רות גביזון בוועדת וינוגרד, לא זכורה אף אישה בוועדת חקירה משמעותית כלשהיא, ממלכתית או ממשלתית. החוק קובע שיש לשלב נשים, אבל אף אחד לא מיישם אותו. מעניין שבראשות הוועדות

ועכשיו בג"ץ הורה לחפש אישה שתיאות לכהן בוועדת טירקל. ההתנגדויות שהשמיעו המדינה והוועדה לא משכנעות. למשל, עדויות רוה"מ, שר הביטחון והרמטכ"ל כבר נשמעו. בוועדת אור לחקירת ההתנגשויות במגזר הערבי באוקטובר 2000, החליף השופט האשם חטיב את השופט סהל ג'ראח והשלים את החומר. טענה שנייה - לא יהיה מספר זוגי . לא נורא, לא מדובר בפסק דין שמחייב מספר אי-זוגי כדי ליצור רוב ומיעוט. סירבול עבודת הוועדה? נו, טוב, נשים הן קלעפטעס ויבלבלו את המוח בשאלות. לא רציני, הלאה.

הטיעון הרציני היחידי נגד התוספת הוא התוספת הקומית. לא האישה חלילה, אלא התוספת לגלגוליה הקומיים של פארסת טירקל. פארסה שהחלה בצילום של חבר הוועדה שבתאי רוזן בפיז'מה עם המטפל הפיליפיני שלו. מטפל! ולא מטפלת. גם אז לא היתה אישה בתמונה.

2. כאז כן עתה

כרגיל בוועדות חקירה כולם עסוקים באחריות. ראש הממשלה ושר הביטחון גם נטלו וגם גלגלו הלאה. הרמטכ"ל יצא גבר ועצר אצלו את הכדור. קיבל על עצמו את ה"איך" שהסתבך. אוזניים רגישות קלטו מבין הלקחים שהשמיע אשכנזי בדיוק את מסקנות ועדות אור 2000. כשמדובר ב"אזרחים", המפתח הוא ריכוז גדול של כוח כערובה להפחתת אלימות ונפגעים.

כאז כן עתה, הוצבו יעדים החלטיים: אז - לפתוח את צירי התנועה, היום - לעצור את הספינה. כאז כן עתה, ההנחייה היתה לבצע בכל מחיר. כאז כן עתה ניצבו "אזרחים" אלימים בדרך אל היעד. כאז כן עתה, החיכוך בין כוח קטן להמון זועם/מאורגן/אלים יצר את ההתנגשות הקטלנית (בעיקר לצד ה"אזרחי"). כאז כן עתה, התוצאה התגלגלה לסקנדל-על. כאז כן עתה, אהוד ברק היה הקברניט. ומעניין גם ההבדל – אז, נגד המגזר הופעלו צלפים. עתה, אומר אשכנזי - בפעם הבאה נפעיל צלפים. נקווה שלא זה יהיה הלקח המרכזי שתפיק ועדת טירקל בסופו של יום.

3. המסמך החשוד ממתין להסגרה

"מסמך גלנט" החשוד כמזוייף עצור כעת בכספת בית המשפט המחוזי בפתח-תקווה, ממתין להחלטה האם להסגירו למשטרה. בזמנו, קבע הנשיא מאיר שמגר את הילכת ציטירין המקדשת את חיסיון המקורות העיתונאי. אלא שלחיסיון מספר חריגים וסייגים. אחד מהם הוא חומרת העבירה שמועמדת לפענוח. במקרה הנוכחי, הבעיה היא שעיקר החומרה הוא במישור הציבורי ולא הפלילי.

שאלה נוספת היא האם המסמך יוביל למקור (שכנראה אינו מי שיצר את המסמך) או יוביל למי שיצר. מבחינה משפטית, החיסיון הוא למקור ולא לתוכן שממילא נועד לפרסום. הבעיה היא שנייר המסמך הוא משהו באמצע – הוא גם קצת מקור וגם תוכן.

השופט יחליט איפוא לפי המבחן הבא: אם המסמך עשוי להוביל רק למקור – עדיף החיסיון. אם המסמך יוביל למזייף ולא יסגיר את המקור – ממילא אין מקום ליישום הילכת ציטרין ואז יש להסגיר (את המסמך) למשטרה. הבעיה היא להגדיר ולהסיק את המצב האמיתי שבו אנו מצויים.