אם כל דבורה שעוקצת אדם מתה, איך זה שהגן האחראי על העקיצה לא נעלם?

עומרי היקר,

בתור התחלה, דבורים לא עוקצות רק בני אדם. נראה שעקיצת הדבורה התפתחה כנשק נגד חרקים אחרים, והשינון שעל העוקץ מסייע לו לחדור את שריון הכיטין שמגן על גוף החרק ולרסק אותו. עקיצה כזו בדרך כלל קוטלת את החרק הנעקץ אך מותירה את הדבורה בריאה ושלמה.

השינון מונע שליפה נקייה של העוקץ רק כשהוא נתקע בעור גמיש ועבה. התוצאה, מבחינת הדבורה, היא בטן קרועה ומוות בתוך כמה דקות, אבל גם פה יש יתרון אבולוציוני. העוקץ ניתק מהדבורה יחד עם צביר עצבים ושרירים שממשיכים להזריק ארס. אלמלא השינון כל מכה קטנה היתה יכולה לסלק את העוקץ יחד עם הדבורה, כך שהקורבן האצילי שלה הופך את העקיצה ליעילה יותר.

עקיצה - נשק נגד חרקים צילום: shutterstock

כדי להבין למה הקורבן הזה משתלם, אתה צריך לזכור שדבורת הדבש היא חרק חברתי שחי במושבות המונות עשרות אלפי פרטים. בכל כוורת יש מלכה שמאחסנת זרעים מכמה זכרים שעמם התרועעה לפני שהקימה את הקן, ורק היא מסוגלת להטיל ביצים מופרות שמהן ייוולדו שאר תושבי הקן, כולל מלכות עתידיות. הדבורה שעוקצת אותך, להבדיל, היא פועלת פשוטה, ובתנאים רגילים היא עקרה לחלוטין.

במקרה חירום, אם המלכה מתה, הפועלות מסוגלות להטיל ביצים בלתי מופרות שמהן יבקעו זכרים שיוכלו להפרות מלכה אחרת. אבל המטען הגנטי של זכרים כאלו נגזר כולו מזה של האם, כך שמבחינה גנטית אפשר להתייחס למושבה כולה כאל אורגניזם יחיד. מותה של הפועלת לא ממש מוריד את סיכוייה של המלכה להעביר את הגנים שלה הלאה, ואם הוא מצווה חיים לשאר המושבה הרי שזו עסקה אבולוציונית מצוינת.

הרבה חרקים חברתיים מפגינים התנהגויות התאבדותיות. בתגובה לפלישה, מינים מסוימים של נמלים וטרמיטים מכווצים את שריריהם עד שגופם פוקע וקרביהם משפריצים לכל עבר יחד עם נוזל דביק שמאט את התקדמות הפולשים. וביפן, מולדת החראקירי וטייסי הקאמיקאזה, יש דבורים שמבשלות את עצמן לדעת.

כשדבורים יפניות רואות את הצרעה האסייתית הענקית הן יודעות שהכוורת בצרות. כשצרעה כזו מוצאת כוורת היא מסמנת אותה בעננת ריח שמושכת למקום את חברותיה, וכמה עשרות צרעות כאלו מסוגלות לקטול את רבבות הדבורים שבקן, לשדוד את דבשן ולאכול את זחליהן. אז כשגששית כזו מגיעה לכוורת, הפועלות מתנפלות עליה במאות, נצמדות אליה מכל העברים ומנפנפות בכנפיהן במהירות. פעולת השרירים המהירה יוצרת חום שנאגר בין הדבורים עד שהצרעה מקבלת מכת חום ומתה, יחד עם רבות מהמגנות האמיצות.

והתנהגויות כאלה אינן נחלתם הבלעדית של חרקים חברתיים. גם ליונקים חברתיים יש תכונות שלא מעלות את סיכויי השרידה של הפרט וצאצאיו, אלא את אלו של הקולקטיב. יצורים שחיים יחד בדרך כלל חולקים מטען גנטי - משפחות, שבטים, אפילו עמים - ואם בתוך קבוצה כזו מתפתחת מוטציה שמגדילה את סיכויי השרידה של הכלל על חשבון הפרט, הקבוצה עם המוטציה תשגשג. זו אותה ברירה טבעית, רק בקנה מידה גדול יותר.

בכוורת או בשוחה, מוטציות כאלו הן מה שמאפשר לחיילים להקריב את עצמם, והמין האנושי גדוש בהן. לדוגמה: מבנה המח המורכב שלנו מעודד מחלות נפש שיכולות להקשות מאד על הפרט הבודד. רק בין 5% ל־10% מניסיונות ההתאבדות האנושיים מצליחים, והם אחראיים לכמיליון מקרי מוות בשנה. התאבדות היא אחת מסיבות המוות המובילות בקרב בני נוער.

אותה מורכבות מעניקה לנו רודנים, מחרחרי ריב ובהלה, טרוריסטים וארכי־נבלים; אבל גם מדענים ואנשי רוח, גאונים ומשוגעים לדבר - אנשים שמקדמים את המין האנושי כולו. לפעמים, במיוחד אחרי שקוראים עיתון, קשה להחליט אם בשורה התחתונה זה משתלם או לא. מזל שאפשר לסמוך על הברירה הטבעית. אם אנחנו עדיין כאן, כנראה שבינתיים המאזן חיובי.

שאלות לבלדד השוחי: askbildad@calcalist.co.il