למכירה: צבא שכירי החרב של ג'ורג' בוש

לפני חודשיים החליט אריק פרינס להיפרד ממפעל חייו, ולמכור את Blackwater.  לפני 14 שנה הוא הקים את מה שצמח להיות "חברת הביטחון הפרטית של ארצות הברית", אימפריה שנהנית מהכנסות ענק ותקציבי ממשל אדירים. אבל בשנים האחרונות נאלץ הנסיך הימני־קיצוני לסבול את הרוח הליברלית שנושבת באמריקה, לראות נשיא שחור נכנס לבית הלבן, לספוג כתבי אישום נגד עובדיו על הרג אזרחים ולהבין שמשהו משתנה. בלקווטר ממשיכה לפעול, אבל פרינס, האיש שעשה מאות מיליוני דולרים משכירי חרב ומלחמות, כנראה פשוט התעייף.

זה היה עשור משוגע. לפני עשר שנים בלקווטר עוד היתה חברה אזוטרית עם הפסדים כספיים, שאימנה רק מאות בודדות של לוחמים במתקן על אדמת ביצות שכוחת אל בצפון קרוליינה. אבל אז חיילים אמריקאים נהרגו מול חופי תימן, מגדלי התאומים נפלו וג'ורג' בוש הבן יצא למלחמות בצד השני של העולם. והוא היה צריך לצדו את אריק פרינס - יורש לאימפריה תעשייתית, מתמחה לשעבר בבית הלבן של ג'ורג' בוש האב, מקורב למטיפים אוונגליסטים קיצוניים, והבעלים של צבא פרטי שמוכן לצאת לכל מקום בעולם ולבצע כל משימה מלוכלכת. שמונה שנים הלכו ממשל בוש ובלקווטר יד ביד, יוצרים מערכת שבה למלחמות יש מחירים וגם מרוויחים גדולים, מהדקים את המשוואה שקושרת כסף וכוח, מערבבים את ההון והשלטון בזירה חדשה - הזירה הצבאית. בימין האמריקאי העריצו את החיבור הזה, בשמאל רתחו.

אריק פרינס מעיד בקונגרס צילום: אי פי איי

אבל גם לממשל אובמה לא קל להתיר אותו. בלקווטר ממשיכה לקבל מהממשל מאות מיליוני דולרים בכל שנה, לאמן 30 אלף אנשים בשנה, להעסיק בכל רגע נתון 1,700 לוחמים ולהחזיק במאגר של עוד 40 אלף שרוצים להצטרף למכונת המלחמה הזאת. את 2009 היא סיימה עם הכנסות של 660 מיליון דולר, לפי הערכות "פורצ'ן", אומדן ההכנסות לשנה הנוכחית הוא מיליארד דולר. גם אם פרינס ייצא מהתמונה, תעשיית שכירי החרב האמריקאית כאן כדי להישאר.

שכירי החרב: צמיחה של 8% בשנה, שכר של 1,200 דולר ליום

מפתיע לגלות שביל קלינטון אחראי לכך. בשנות התשעים, בימי ממשל בוש האב ובעיקר בימי קלינטון, שאפה ארצות הברית לחסוך בהוצאות הביטחון. מיקור חוץ היה הפתרון ההגיוני, וממשל קלינטון החל להשתמש בצבאות פרטיים למגוון משימות. חברת דיין קורפ הופעלה נגד מליציות של סוחרי סמים בקולומביה, MPRI אימנה את הצבא הקרואטי, DFI International - לוחמים במדינות שונות באפריקה.

אבל שנות התשעים היו רגועות יחסית. משנת 2000 הדרישה לשירותי ביטחון זינקה באופן דרמטי - הרשויות נזקקו למי שיאבטח עבורן אישים, יאמן את הלוחמים ויתמודד בעצמו עם מליציות עוינות ברחבי העולם, ובעיקר בעיראק ואפגניסטן. שוק חברות הביטחון הפרטיות פרח: לפי הערכות שמרניות, בשנים האחרונות השוק הזה צומח בקצב שנתי של 8% ומגלגל יותר מ־100 מיליארד דולר בשנה. אבל "האמת היא שאף אחד לא יודע כמה בדיוק מגלגלת התעשייה הזאת", אומר האנליסט והעיתונאי דיוויד אייזנברג ל"מוסף כלכליסט". לדברי אייזנברג, מחבר הספר "צבא הצללים - קבלני ביטחון בעיראק", ההערכות שפורסמו בתקשורת מתייחסות בעיקר לפעילות בעיראק ואפגניסטן, אך ישנן מדינות נוספות שבהן החברות הללו פועלות, ושלא הובאו בחשבון. בכל מקרה, הוא סבור, השוק הזה רחוק ממיצוי. "העתיד נראה מבטיח. לא נראה שהממשל יעלה מחדש את תקציב הצבא, כך שיש להניח שהסכומים שיזרים לחברות הביטחון הפרטיות ילכו ויגדלו", הוא אומר.

וזו תמונת המצב כרגע: ברחבי העולם פועלות אלפי חברות של שכירי חרב, המעניקות שירותים צבאיים לכל המרבה במחיר. בעיראק לבדה פועלות לא פחות מ־170 חברות העוסקות באבטחה, לחימה ואימון, ויותר מ־10% מהלוחמים ותומכי הלחימה במדינה הם אזרחים. במלחמת המפרץ, לשם השוואה, הם היוו רק 2%.

לוחמים בעיראק צילום: אי פי אי

ברשימת החברות הבולטות אפשר למצוא את ארמור גרופ הבריטית, שמאבטחת מתקני או"ם; אריניס, שפועלת באפריקה ובמדינות ערב, כולל עיראק; ויניל האמריקאית, שמאמנת את צבא סעודיה; אימפריית דיין קורפ; טריפל קאנופי, "בלקווטר של אובמה", שבחודש מאי קיבלה את רוב החוזים שהחזיקה בלקווטר בעיראק; החברות האמריקאיות הנוספות בוז אלן ו־MVM מווירג'יניה, אוורגרין ממרילנד וטרוג'אן מארקנסו; בלק בר הקנדית, אספן לי הנורבגית, ואינטרנשיונל פורט סרוויס האוסטרלית.

החברות הללו מעסיקות בוגרי צבא, משטרה וסוכנויות פדרליות מנוסים ומיומנים. "בעבר היו הרבה מאוד בוגרי כוחות מיוחדים, צעירים, אבל היום רבים הם בוגרי מארינס ויוצאי משטרה, בני 35-30", מספר ל"מוסף כלכליסט" העיתונאי והדוקומנטריסט רוברט פלטון, שבילה חודש עם לוחמי בלקווטר בעיראק כתחקיר לספרו "רישיון להרוג - מלחמה בטרור באמצעות אקדחים להשכרה".

ללוחמים המנוסים יש סיבה אחת מובהקת לעבור לצבאות הפרטיים: הכסף. ההערכות מדברות על 1,200-300 דולר ליום, וכ־250-115 אלף דולר בשנה. לשם השוואה, השכר הממוצע בארצות הברית עמד בשנה שעברה על 55 אלף דולר לשנה בלבד, וחצי מהאוכלוסייה - מאותן שכבות שמצמיחות בדרך כלל את החיילים והלוחמים בצבא האמריקאי - השתכרה פחות מ־27.5 אלף דולר. חיילים וקצינים המשרתים בצבא האמריקאי ונשלחים למשימות בעיראק או אפגניסטן משתכרים 40-30 אלף דולר בשנה. אם לא די בכך, הם נהנים מציוד צבאי מיושן לעומת זה של החברות הפרטיות. מה שעבר כבר ברחבי העולם על מערכות החינוך והבריאות הציבוריות, עובר עכשיו על מערכת הביטחון האמריקאית. ובקרב הכוחות הרשמיים בשטח יש כבר שם לעריקה מהמדים המנומרים לבגדים האזרחיים של צבאות שכירי החרב: Going BlackWater.

אריק פרינס: שמרן שחצן שאוהב את אלוהים ואוהב אקשן

בקצה הדרום־מערבי של מדינת מישיגן, על שפתו של אגם מישיגן, שוכנת העיר הולנד. ב־1965 הוקם בה תאגיד הייצור פרינס, הקרוי על שם המייסד אדגר פרינס. החברה ייצרה אביזרים לתעשיית הרכב, המרוכזת במישיגן, סיפקה פרנסה לאלפים מתושבי העיר והאזור והפכה את אדגר פרינס לאיש הנערץ בעיר, "מלך הולנד". לאדגר פרינס היו שלוש בנות ובן אחד, אריק, שהיוזמה העסקית שלו הפכה אותו לאחד האנשים השנויים במחלוקת באמריקה.

הנער אריק פרינס היה, סיפרו תושבי הולנד ל"ואניטי פייר", "פרפקציוניסט, שחצן, חובב ספורט אתגרי, ומאמין בעולם המחולק לטוב ולרע".

ב"ניוזוויק" תואר פרינס, שכאמור מקורב לכמה מטיפים אוונגליסטים קיצוניים, כמי שחונך על שלושה ערכים: "עבודה קשה, משפחה ואהבת האל". רוברט פלטון, שמלווה את פרינס כבר שנים והיה הראשון - ואחד היחידים - שראיין אותו, מוסיף: "אריק הוא התגלמות הטיפוס הכל־אמריקאי. הוא אנרגטי, חושב מהר, מדבר מהר, אוהב ספורט אתגרי. אהבתו הגדולה היא טיסה, והוא אדם משפחתי מאוד". הוא איש נעים, אומר פלטון, שרק בשבוע שעבר אכל עם פרינס ארוחת בוקר. "הוא אמנם בוס תובעני שיכול להיות לעתים חסר סבלנות, אבל גם אדם נחמד שאוהב לדבר על פוליטיקה, טכנולוגיה ומטוסים. הפער בין איך שהוא מתגלה בשיחה עם אנשים לאיך שהתקשורת מציירת אותו די גדול".

מכונית שרופה בבגדד לאחר תקרית במהלכה הרגו אנשי בלקווטר 9 אזרחים צילום: MCT

התקשורת, מצדה, מתארת איש עם עיני קרח, אדם תאב כוח מושחת, קיצוני וקנאי לפרטיותו. כבר בתיכון הוא הוציא רישיון טיס, ואחריו התגייס לאקדמיה הצבאיתNaval שבמרילנד. אחרי שלושה סמסטרים עזב, ולמד תואר ראשון בכלכלה בהילסדייל, קולג' ימני־נצי במישיגן. כבן למשפחה רפובליקנית, כבר כסטודנט תרם פרינס 15 אלף דולר למפלגה, ואף עבד בעבור הפוליטקאי השמרן פט ביוקנן. כן, דווקא ביוקנן שהתנגד כל השנים למעורבות אמריקאית מעבר לים.

אחר כך המשיך פרינס להתמחות של חצי שנה בבית הלבן, בימי ג'ורג' בוש האב. לאחר סיום לימודיו התמחה פרינס במשך שישה חודשים בבית הלבן, תחת ג'ורג' בוש האב. אחר כך הודה ש"בתקופת ההתמחות שלי ראיתי הרבה דברים שלא אהבתי, למשל קבוצות הומסקסואליות שהוזמנו לבית הלבן והעברת חוק התקציב (הסוציאליסטי במהותו)".

ב־1992 קלינטון נבחר, פרינס סיים את ההתמחות והתגייס ל־Navy Seals, יחידת העילית של חיל הים האמריקאי. הוא הוצב למשימות שונות בים הקריבי, ולאחר מכן בים התיכון. אחרי שלוש שנים בצי, פרינס ביקש להשתחרר: אביו מת מהתקף לב, והיורש שב הביתה, להולנד, מישיגן. המשפחה החליטה שלא להמשיך את העסק המשפחתי, ומכרה את המפעל לג'ונסון קונטרולס, תאגיד ענק הפועל בתעשיית הרכב, תמורת 1.35 מיליארד דולר.

פרינס, שאהב את האקשן שבחיי הצבא, ידע מה הוא רוצה לעשות עם חלקו בירושה: להקים מרכז אימונים לחיל הים, שעד אז השתמש במתקני אימון של כוחות היבשה. הוא השקיע 900 אלף דולר ברכישת 30 דונם באדמת ביצות בצפון קרוליינה, ועוד 45 מיליון דולר בהקמת מתקני אימון - ספינת קרב באורך 60 מטר, 50 מסוקים ומטוסים, מאות רכבים, מטווח ענק. ב־1997 נחנך מרכז האימונים "בלקווטר ארצות הברית".

רכב שרוף כתוצאה מפעילות של אנשי בלקווטר צילום: אי פי אי

ההקמה: הממשל נבהל, הקשרים עזרו, החוזים זרמו

ההתחלה היתה קשה. פרינס הצליח להפעיל את קשריו ולהביא את ה־Navy Seals להתאמן בבלקווטר, אבל זו היתה יחידת עילית עם לוחמים מעטים. רק כמה עשרות התאמנו במתקן מדי יום, במקרה הטוב. שלוש שנים הוא משך כך, עד 12 באוקטובר 2000. באותו יום ספג הצי האמריקאי מתקפה על משחתת שעגנה מול חופי תימן. 17 מלחים נהרגו, ומפקדי הצי נבהלו. פרינס התבקש לאמן, מעתה והלאה, את כל אנשי חיל הים, לא רק את יחידת העילית. הכדור התחיל להתגלגל, והבאז נבנה לאט. בוגרי חיל הים ואנשי צבא אחרים פנו לבלקווטר וביקשו להצטרף לשורותיה כלוחמים, ופרינס הבין שהוא יכול לבנות כוח שישמש למשימות נוספות, לצד אימון.

כעבור שנה רשמה בלקווטר קפיצה נוספת, בעקבות מתקפת הטרור של 11 בספטמבר. "בממשל חיפשו דרך להגיב מהר. הם ידעו שעם הצבא זה לא ילך, ופנו ל־CIA - שפנה לבלקווטר", מספר קולטון. סוכנות הביון הבינלאומית של ארצות הברית ביקשה מהלוחמים של פרינס שילוו את אנשיה במשימות מיוחדות באפגניסטן. פרינס ידע שמדובר בהזדמנות שאסור להחמיץ, ובספטמבר 2002 חתם עם הממשל על חוזה של 46 מיליון דולר, שבו התחייב לאמן חיילים וסוכנים פדרליים ולאבטח את אנשי ה־CIA באפגניסטן. חצי שנה אחר כך נחתם חוזה נוסף, של 21 מיליון דולר, לאבטחת הנציב האמריקאי בעיראק ודיפלומטים נוספים. עוד ועוד בקשות הגיעו מהממשל - למשימות בעיראק, שם נהפכה החברה לקבלן הביטחוני המוביל, באפגניסטן, אזרבייג'ן, קניה, איחוד האמירויות. מרכז האימונים בלקווטר ארצות הברית נהפך לחברה הבינלאומית בלקווטר וורלדווייד. במשך שמונה שנים החוזים זרמו. חלקם במכרזים פתוחים, חלקם ב"נו ביד", מכרזים שנתפרו במיוחד כדי שבלקווטר תזכה בהם.

הקשרים לממשל בוודאי לא הזיקו. פרינס גייס לבלקווטר בכירים רבים שצמחו במנגנוני הביטחון הפדרליים או מקורבים מאוד לצמרת הפוליטית - ג'וזף שמיץ, לשעבר המפקח הכללי במשרד ההגנה, נוצרי אדוק ומקורבו של דונלד רמספלד; א.ב. ("באזי") קרונגרד, לשעבר מנהל ה־CIA ואחיו של הווארד ("קוקי") קרונגרד, שגם הוא שימש המפקח הכללי של משרד ההגנה; קופר בלאק, אחד המרגלים המעוטרים בהיסטוריה של ה־CIA ומי שהוביל ללכידתו של הטרוריסט קרלוס ("התן").

בלקווטר נהפכה לחברת הביטחון הפרטית של הממשל האמריקאי. הוא הפעיל אותה אפילו בענייני פנים, כמו באזור האסון של ניו אורלינס בהוריקן קתרינה, ובוודאי בכל אזור שבו פעל מעבר לים. וממשל בוש לא בחל בפעילות מעבר לים. פרינס, מצדו, לא בחל בשום חוזה. זה היה זיווג מושלם. "הוושינגטון פוסט", בתחקיר המקיף שפרסם לפני שבועיים על סוכנויות הביון של ארצות הברית והחברות הפרטיות הפועלות בתחום, כתב כי בלקווטר היא הגוף שמסמל יותר מכל את "אמריקה שנתקפה אמוק". אבל אחרי כמה שנים, דברים החלו לחרוק.

הנפילה: לוחמים שיכורים, טבח באזרחים ומלחמה תדמיתית

לקשר ההדוק בין ממשל מחרחר מלחמה לחברה תאבת כסף יש כמה צדדים. בלקווטר לא נשכרה רק כדי לאמן 30 אלף חיילים בשנה ולאבטח מתקנים ואישים. הפניות של לוחמים שביקשו להצטרף אליה יצרו מאגר של 40 אלף אנשי ביטחון מיומנים - כוח זמין שאפשר לקנות די בקלות. כרבע מהלוחמים, אגב, אינם אזרחים אמריקאים - אלא קולומביאנים, צ'יליאנים, בולגרים ואחרים, ועולים הרבה פחות מהאמריקאים.

הממשל ופרינס ידעו לנצל את הכוחות הללו גם למשימות מיוחדות, ובלי להכריז על כך החלו להפעיל צבא שכירי חרב בשירות ארצות הברית. פרינס נהפך מאיש עסקים לגורם ביטחוני בכיר ומפוקפק. ב־2004, למשל, ביקש ה־CIA מלוחמי בלקווטר לחפש את בכירי אל־קאעדה באפגניסטן ולהתנקש בהם. זו היתה עסקה חשאית שהוסתרה מהקונגרס, ושבמסגרתה נהפך פרינס לסוכן CIA וקיבל תג ירוק שאפשר לו להיכנס לרוב מתקני הסוכנות (אותה סוכנות, אגב, שאליה לא התקבל כששוחרר מהצי). באפגניסטן עסקו אנשי בלקווטר גם במרדף אחר סוחרי סמים ובאימון חיילים מקומיים.

במקביל למשימות המיוחדות, משימות האבטחה בעיראק ובאפגניסטן התגלגלו לחיכוך יומיומי עם גורמי טרור ומתנגדים בשטח, כמו גם עם האוכלוסייה האזרחית. הכוחות שילמו על כך מחיר - וגם האוכלוסייה שסביבם. ב־31 במרץ 2004 ארבעה מלוחמי החברה עברו לינץ', נשרפו חיים ונתלו בעיר העיראקית פלוג'ה. האירוע נהפך לצלקת המדממת של בלקווטר, שהשפיעה על התנהגות לוחמי החברה מכאן והלאה. התוצאה היתה אחת: יד קלה על ההדק.

בשנים 2007-2005 היו לוחמי בלקווטר מעורבים ב־195 אירועי ירי; ב־163 מהם לוחמי בלקווטר ירו ראשונים. בחלק מהמקרים, כפי שהעלתה חקירת הממשל, הלוחמים ירו תחת השפעת אלכוהול. ב־16 בספטמבר 2007 ההתנהלות הזו התפוצצה: לוחמי בלקווטר אבטחו מתקן אמריקאי רשמי בבגדד, והתמודדו באותו יום עם פיגוע של מכונית ממולכדת במקום. הם הגיבו בירי נרחב, שבו נהרגו 17 עוברי אורח עיראקים, כולם אזרחים.

כתבי אישום הוגשו נגד עובדי בלקווטר (אך לבסוף הם לא הועמדו לדין לאחר שהתברר שנגבו מהם עדויות בדרכים לא חוקיות), ופרינס זומן להעיד בקונגרס וגם חרג ממנהגו ויצא אל התקשורת, כדי להסביר, להתמודד עם הביקורת, להציל את החברה. החליפה היקרה, הדיבור השקט, הפרצוף המסותת וההבעה הנערית לא הועילו: בלקווטר נהפכה לסמן הקיצוני של מדיניות הממשל האמריקאי ולמושא לביקורת ציבורית מתרחבת והולכת. כלי התקשורת החלו לחשוף עוד ועוד פרטים מביכים על פעילות החברה, וכשב־2008 אחד מעובדיו לשעבר של פרינס תיאר אותו כ"צלבן שרואה בטיהור העולם ממוסלמים שליחות, ואמר לנו להרוג כמה מוסלמים שאפשר" - היה ברור שבלקווטר מסומנת.

העובדה הזו התחילה להכות בה. במרץ 2008 ביקשה החברה להקים בסיס אימונים נוסף בסן דייגו; התושבים המקומיים התנגדו נחרצות, פנו לבית משפט, הפסידו והמשיכו למחות. בצד השני של העולם, הממשלה העיראקית הודיעה כי היא מסרבת לאשר את המשך פעילותה של בלקווטר במדינה. בינתיים נבחר אובמה לנשיאות, ובינואר 2009, שמונה ימים בלבד לאחר השבעתו, כבר הודיעה מחלקת המדינה כי החוזה עם בלקווטר, שנועד לפוג במאי, לא יחודש.

אריק פרינס צילום: אי פי איי

פרינס יצא למלחמה. שם החברה הוחלף ל־Xe Services, לוביסטים דמוקרטים עבדו בעבורה במסדרונות הקונגרס (ובהם השגריר לשעבר סטיוארט אייזנשטט), עורכי דין בכירים (קנת סטאר, למשל) נשלחו לבתי המשפט. "פעם הייתי מוציא את הכסף על מחקר ופיתוח. היום אני מוציא 2 מיליון דולר בחודש על עניינים משפטיים", אמר פרינס ל"ואניטי פייר". הוא עצמו התפטר מתפקיד מנכ"ל בלקווטר בניסיון להרחיק את האש מהחברה, אבל גארי ג'קסון, המנכ"ל שהחליף אותו, הסתבך גם הוא, חטף כתב אישום על שיבוש הליכי חקירה והתפטר גם הוא.

במקביל ניסתה החברה לשנות את הדגשים בפעילותה העסקית - להרחיב את העבודה בתחום מצוד הסמים (בחסות מכרזים שמנים של הממשל שאמורים להכניס לה בשנים הקרובות מיליארדי דולרים), לייצר כלי רכב משוריינים, להתקין ציוד מעקב וציתות, להמשיך באימונים כסדרם ולחזק את פעילות האבטחה המסורתית. ה־CIA עדיין הלך איתה - רק בחודש יוני חתמה בלקווטר על חוזה של 100 מיליון דולר לאבטחת נציגי הסוכנות ברחבי העולם, וגם על חוזה של 120 מיליון דולר לאבטחת הנציגויות האמריקאיות באפגניסטן. עיראק אבדה - והכרזתו של אובמה השבוע על הסגת רוב הכוחות האמריקאיים מהמדינה מוכיחה שהשוק הזה כנראה אבד לכל החברות - אבל פרינס ניסה ליצור שווקים חדשים: במאי האחרון הוא צוטט כמי שמציע לממשל לשלוח את לוחמי בלקווטר לפעול בסומליה, בתימן ובסעודיה נגד גופי טרור הפועלים בחסות איראן, "מרכז הרוע בעולם" כדבריו.

העתיד: החברה תשרוד, המוסר האמריקאי ישתנה

אבל פרינס גם ידע שזה כבר לא יעזור. שהוא צריך להיפרד מבלקווטר, לנסות לחלץ אקזיט מקסימלי במקום לראות אותה מתפוררת תחת ממשל אובמה ודעת הקהל שמחטטת לו בחברה. במרץ הוא כבר מכר את החטיבה האווירית של החברה, שעוסקת בהטסת חיילים ואספקה באפגניסטן ובגואם, ליצרנית המטוסים AAR תמורת 200 מיליון דולר.

כעת הוא מנסה למכור את שאר החטיבות. על פי הערכות התקשורת, המועמדת המובילה לקניית בלקווטר היא קרן הגידור סרברוס. הקרן ניהלה משא ומתן עם פרינס כבר ב־2008, אך נסוגה מהעניין. מאז קנתה את דיין קורפ, חברת ביטחון אחרת, ב־1.5 מיליארד דולר, והפרשנים מעריכים שקניית בלקווטר היא הצעד המתבקש הבא, בזכות מתקן האימונים המשוכלל שלה והחוזים שלה עם הממשל שמשלימים את פעילות דיין קורפ. יצירת קבוצה ביטחונית גדולה כזו יכולה להבטיח את המשך פעילותה הסדירה של בלקווטר על אנשיה, חוזיה ומתקניה - רק ללא המוניטין המפוקפק.

לוחמי בלקווטר בעיראק צילום: אי פי אי

"אני חושב שכל עשר חברות הביטחון הגדולות בארצות הברית מביעות עניין כזה או אחר בבלקווטר, וגם קרנות גידור כגון סרברוס שיש להן אחזקות ביטחוניות", מעריך פרופ' סקוט הורטון מבית הספר למשפטים באוניברסיטת קולומביה בשיחה עם "מוסף כלכליסט". הורטון, שעוקב כבר תקופה ארוכה אחרי בלקווטר ונחשב לאחד המבקרים החריפים שלה, מוסיף: "העתיד של התעשייה נראה טוב, וכך גם העתיד של בלקווטר, שהיא חלק מרכזי בתעשייה. החברה מחזיקה חוזים מרכזיים ויוקרתיים שהעניק לה הממשל. גם אובמה וגם הילארי קלינטון הבטיחו בבחירות 2008 לסיים את ההתקשרות איתה אם ייבחרו, אך מה שקרה הוא ההפך. הם העניקו עוד חוזים לבלקווטר".

ומה יעלה בגורלו של פרינס? בראיון ל"ואניטי פייר" אמר בעבר שחלומו הוא ללמד היסטוריה וכלכלה. ספק אם יעשה זאת עכשיו. מנגד, בחודשים האחרונים נשמעו כמה דיווחים על כוונתו לעבור לאיחוד האמירויות; לא בלתי סביר להניח שיחפש מדינה ללא הסכם הסגרה עם ארצות הברית, לנוכח החשש שיוגש נגדו כתב אישום על אחריותו למעשים פליליים שונים של עובדי בלקווטר, כגון רצח אזרחים ששיתפו פעולה עם חקירות הממשל נגד החברה. "נראה כי כמה מנהלים בחברה יעמדו בפני האשמות פליליות", סבור הורטון.

אבל גם כתבי אישום כאלה לא ישפיעו על הקשר המתהדק בין הממשל לקבלנים הביטחוניים, חרף הביקורת הציבורית וההתנהלות הבעייתית. "הבעיה המרכזית שעולה מצמיחתם של הצבאות הפרטיים היא שאלת האחריות", מסביר הורטון. "הצבאות הפרטיים נגסו בחלקים גדולים מתקציב הביטחון בלי שהיו כפופים למנגנונים שמטילים עליהם אחריות. להבדיל מחיילי הצבא, שכפופים לחוק הבינלאומי ועומדים בפני סנקציות פליליות במקרים של עבירות, חיילי הצבאות הפרטיים לא פועלים לפי הקודים הבינלאומיים. רבים מאנשי בלקווטר היו מעורבים בפעילויות פליליות, אבל המנהלים שלה כנראה חושבים שמשום שהם ביצעו עבודות בעבור משרד ההגנה האמריקאי, הם נמצאים מעל החוק. פרינס כל הזמן איים שהכפפת החברה לחקירות ומשפטים תאלץ אותה לחשוף סודות צבאיים ומדיניים שאליהם נחשפו אנשיה במסגרת עבודתם".

במילים אחרות, כשהביטחון עובר לידיים פרטיות - החוק הבינלאומי נשאר בחוץ. בלקווטר היא בעצם רק סיפור אחד על האופן שבו הכלכלה משנה ותמשיך לשנות את האופן שבו מדינה יכולה להפעיל כוח, כמו גם האתיקה המלחמתית והמוסר האנושי. "אם אוהבים אותם או לא, הצבא האמריקאי צריך כוח אדם", אומר ל"מוסף כלכליסט" גורם בכיר בתעשיית הצבאות הפרטיים בארצות הברית. "השיטה האמריקאית נשענת על גורמים פרטיים, וכיוון שבלקווטר כבר נמצאת בתוך הקלחת, היא מספקת כוח משמעותי לגורמים מדיניים. יהיה קשה מאוד להחליף אותה".