ביבי, אולי תחליט כבר
היעדרה של החלטה ושל מדיניות ברורה מפנה עוד ועוד מקום ליוזמות פרטיות של חברי כנסת חרוצים או סתם תאבי פרסום
מי שנכח באותו מעמד זוכר כיצד דאגלס דיבר ונתניהו חייך בסיפוק, דאגלס הסביר מה עשה ואיך הצליח ונתניהו סיפק את הפרשנות המתאימה ואת הזווית הישראלית. ובין הקפה לסנדביץ' גילה האורח את המתכון שלו לקדנציה מוצלחת ולביצוע שינויים משמעותיים במשק: לעשות הרבה רפורמות ביחד ולעשות אותן מהר, בלי להמתין להסכמה גורפת מקיר לקיר.
קיצוץ? תבואו מחר, אולי
שר האוצר נתניהו אימץ את המתכון הניו זילנדי וחתך מהר. הוא קיצץ פה, הפריט שם, שינה סדרי עולם במקום אחר והכל תחת ביקורת קשה (ולא פעם גם נמוכה ונבזית), בעיקר במהירות חסרת תקדים במונחים ישראליים.
אבל שר האוצר נתניהו הוא לא ראש הממשלה נתניהו. המהירות פינתה את מקומה לגרירת רגליים, היכולת לעמוד מול ביקורת ציבורית פינתה את מקומה לחשש מתמיד ממנה. וכך כל החלטה שאפשר לקבל מחר מתקבלת מחרתיים, ואם אפשר אז בעוד חודש או חודשיים. להעלות את שכר המינימום? לא עכשיו, לא כרגע, בקרוב נציג פתרון משלנו. להגביל את שכר הבכירים? לא עכשיו, אני צריך לחשוב, אולי בעוד חודשיים או שלושה תהיה לי מסקנה נחרצת. לקצץ את תקציב הביטחון? אולי, צריך לבחון את כל ההשלכות, אולי להקים ועדה מיוחדת בראשות איל גבאי, נראה.
עלייתה של האזוטריה
אפשר לתמוך בכל היוזמות הפסאודו־חברתיות שצצות תחת כל עץ רענן. אפשר בהחלט גם להתנגד להן (אפילו כשבשיח הציבורי הנהוג בימים אלה זה לא ממש אופנתי). אבל מישהו חייב לסמן את הדרך ולהגיד כן או לא. היעדרה של החלטה ושל מדיניות ברורה מפנה עוד ועוד מקום ליוזמות פרטיות של חברי כנסת חרוצים או סתם תאבי פרסום, כשבאין מבוגר אחראי לוקחים את ההגה.
בנימין נתניהו ואנחנו איתו עוד עלולים להתעורר בוקר אחד ולגלות שאנחנו עטופי חקיקה יקרה ומיותרת שנעשתה בלי מחשבה מעמיקה, חקיקה שאפילו יוזמיה לא פיללו שתגיע כל כך רחוק.