בוררות סוררת

בית המשפט העליון נתן לאחרונה פסק דין תקדימי ויוצא דופן, שבו בוטל באופן חלקי פסק בוררות בגלל היותו סותר את תקנת הציבור (רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' זוהר חי). בפסק הדין נכתב כי זוהי הפעם הראשונה בתולדות המשפט הישראלי שבה נקבע בביהמ"ש העליון שפסק

הסוגיה לקוחה מהתחום הרגיש והאקטואלי של אישורי בנייה. עמידר, חברה ממשלתית, התקשרה עם מר חי (המשיב בערעור) בהסכם, שלפיו האחרון יבנה יחידות דיור לעולים חדשים וישיג את האישורים הדרושים לכך. לאחר שהוועדה המחוזית סירבה לאשר את מספר יחידות הדיור שעליו הסכימו הצדדים, ניסה המשיב על פי פסק הדין לעקוף את החלטת הוועדה על ידי הוספת דלת חיצונית אחת לכל שתי יחידות דיור. כך, למראית עין, עמד מספר יחידות הדיור גם בתנאי האישור וגם בהסכמות עם עמידר לכמות כפולה של דירות.

כשנודע דבר התרגיל שעשה מר חי דרשה הוועדה המחוזית וקיבלה מבית משפט השלום צו מניעה האוסר על אכלוס המבנה. עמידר, מצדה, הודיעה למשיב על ביטול ההסכם, והלה פתח בהליכים משפטיים נגד עמידר שהסתיימו בפסק בוררות. בבוררות נקבע שעמידר פעלה בחוסר תום לב בביטול ההסכם, והיא חויבה לפצות את המשיב על סמך מספר יחידות הדיור שעליו הוסכם בין הצדדים.

היעדר הביקורת השיפוטית שומר על יעילות הבוררות

האם ראוי בנסיבות כאלה להכריז על בטלות פסק הבוררות? כידוע, התערבות בפסקי בוררות שמורה למקרים חריגים בלבד, בהם סתירה לתקנת הציבור, ואפילו טעות שבדין לא תגרור מאליה את בטלותו של פסק בוררות. כלל זה שומר על אופיו ועצמאותו של מוסד הבוררות ומרתיע צדדים מפני ניסיונות לביטול פסיקות שאינן לרוחם, באמצעות קריאת תיגר על הנמקתו המשפטית של הבורר. כך נשמרת יעילותו של מוסד הבוררות כאלטרנטיבה מהירה להליך המשפטי המסורתי האורך שנים רבות.

למרות שיקולים אלה, שופטי הרוב בבית המשפט העליון סברו כי ראוי להורות על בטלות הפסק או חלקו, אם כי נחלקו בדעותיהם והנמקותיהם. השופט יורם דנציגר קבע שהפיצוי שנפסק בבוררות - להבדיל מקביעת חוסר תום לבה של עמידר - סותר את החלטת בית משפט השלום.

השופטת איילה פרוקצ'יה הרחיבה מעבר לכך, ופסקה כי בעקבות החלטת בית משפט השלום ההסכם שבין עמידר לבין המשיב אינו חוקי ולכן פסול. על כן, לשיטתה, פסק בוררות המותירו על כנו סותר אף הוא את תקנת הציבור.

לעומת שניהם סבר המשנה לנשיאה השופט אליעזר ריבלין, כי אף שפסק הבוררות מעורר קושי, אין בו סתירה להחלטת בית משפט השלום. ריבילן נימק זאת בכך שהפסק עוסק ביחסים החוזיים שבין עמידר למשיב ואינו מתיר את הבנייה שנאסרה.

גם השארת פסק הבוררות נגד עמידר על כנו מעוררת קושי

האין בקביעה כי פסק הבוררות סותר את תקנת הציבור משום פתיחת פתח נרחב להתערבות בפסיקת בורר הנוגדת את הדין? ניתן לטעון כי הבוררת פשוט טעתה ביישום הדין. ככלל, "תקנת הציבור" הוא מושג שסתום שצריך להיות שמור לפסקי בוררות "סוררים" במיוחד, כך שאלה יבוטלו רק אם הם נוגדים את ערכי היסוד של השיטה - דוגמת פסקים מפלים - או פוגעים בעקרונות המוסר של הציבור הישראלי.

חיוב עמידר בפיצוי כספי למשיב במסגרת יחסיהם החוזיים שהיו כשרים כשנערך ההסכם יכול לדור בכפיפה אחת עם החלטת בית משפט השלום המונעת בנייה בלתי חוקית, ושעניינה במישור התכנון והבנייה. שימוש נרחב במושג שסתום כ"תקנת הציבור" כדי לבטל את הפסק או חלקו על רקע החלטת בית משפט השלום עלול לבסס טענה מקיפה יותר לביטול פסקי בוררות, החורגים (בטעות) מהלכות קודמות של בתי המשפט. במובן זה צדק הלורד הנודע דנינג, כשאמר כי השימוש במושג תקנת הציבור כמוהו כרכיבה על "סוס פרוע" שאין יודעים לאן יוביל.

מנגד, פסיקת הבוררת גם היא מעוררת תהיות: האם ראוי שהמשיב, שחטא בניסיונו לעקוף את הוראות ועדת התכנון והבנייה, ייצא נשכר בקבלו פיצוי כאילו ניתן לו היתר בנייה? השארת פסק בוררות מעין זה על כנו מעוררת קושי. עם זאת, גם אם במקרה הקונקרטי הרכיבה על הסוס הפרוע אפשרה להתגבר על מכשולים אלה, חוסר הוודאות שנוצר הוא רב.

האפשרות לתקוף פסקי בוררות על יסוד פסק הדין החדש עשויה בסופו של דבר להתגלות כרחבה מדי; כל אחת מדעות השופטים מאפשרת פיתוח ההלכה בכיוונים שונים ואף מנוגדים.