מיוחד ל"כלכליסט" - בחזרה לתהום

משברים כלכליים יכולים להתפרש כאירועי "ברבור שחור", אם לשאול את המונח שטבע נסים טאלב: אירועים לא מתוכננים ובלתי צפויים, המשנים את מהלכה של ההיסטוריה. עם זאת, בספרי החדש על משברים כלכליים, "כלכלת משבר", העוסק בעשרות משברים כלכליים לאורך ההיסטוריה בשווקים מתעוררים כמו גם

משברים הם תוצאה בלתי נמנעת הנובעת מהצטברות גורמים מאקרו־כלכליים, פיננסיים ופוליטיים: בועות נכסים, נטילת סיכונים ומינוף הון מוגזמים, בועות אשראי, נזילות נגישה, היעדר הכוונה ופיקוח נאותים של המערכת הפיננסית, תאוות בצע והשקעות מסוכנות שביצעו בנקים ומוסדות פיננסיים אחרים.

ההיסטוריה גם מלמדת כי משברים פיננסיים נוטים להשתנות לאורך השנים. משברים מסוג זה שחווינו לאחרונה הוזנו בתחילה בידי חובות ומינוף הון מוגזמים שצברו סוכנים של המגזר הפרטי - משקי בית, בנקים, מוסדות פיננסיים ותאגידים. הדבר הוביל לבסוף למינוף מחודש של הון המגזר הציבורי בצורת תמריצים פיסקאליים והלאמה של הפסדים פרטיים (תוכניות חילוץ), מה שגרם לעלייה מסוכנת בגירעונות הממשלתיים ולהצטברות חובות עתק ציבוריים.

אינפלציה או חדלות פירעון

עד כמה שתמריצים פיסקאליים ותוכניות חילוץ מסוג זה היו נחוצים כדי למנוע מהמיתון הגדול להיהפך לשחזור של השפל הגדול של המאה הקודמת, צבירת חובות ציבוריים על גבי חובות פרטיים טומנת בחובה מחיר יקר מאוד. הדרך היחידה לצמצם את כל אותם גירעונות וחובות היא באמצעות העלאת המסים וצמצום ההוצאות הציבוריות. צעדי צנע אלה - ההכרחיים כל כך למניעת משבר פיסקאלי - נוטים להאט את הפעילות הכלכלית בטווח הקצר. אם חוסר איזון פיסקאלי אינו מטופל באמצעות צמצום ההוצאות והעלאת ההכנסות, נותרות רק שתי אפשרויות: אינפלציה עבור מדינות הלוות כספים במטבע שלהן וממלאות את מצבוריהן, או חדלות פירעון עבור מדינות הלוות כספים במט"ח או שאין באפשרותן להדפיס כסף בעצמן.

לפיכך, האירועים האחרונים ביוון, פורטוגל, אירלנד, איטליה וספרד אינם אלא השלב השני במשבר הפיננסי הגלובלי. הלאמת הפסדים פרטיים וגמישות פיסקאלית לצורך המרצת הכלכלות בעת שפל הובילו להצטברות מסוכנת של גירעונות וחובות של תקציבים ציבוריים. בעקבות זאת, נראה שהמשבר הגלובלי עוד לא הסתיים, אלא הגיע לשלב מחדש ומסוכן אף יותר.

האיחוד האירופי ומדינות גוש היורו העבירו סוף שבוע ארוך בניסיון נואש לגבש חבילת סיוע לא רק עבור יוון, כי אם עבור כל החברות החלשות באיחוד המוניטרי של היורו. אפשר לראות את ההתקדמות בבירור: קודם כל הצילו את החברות הפרטיות, ועכשיו צריך להציל את המצילים - הממשלות.

מי יציל את המציל?

היקף תוכניות חילוץ אלה גדל בקצב מדהים. בעת המשבר הפיננסי של אסיה בסוף שנות התשעים קיבלה קוריאה הדרומית חבילת סיוע של 10 מיליארד דולר מקרן המטבע הבינלאומית, חבילה שנחשבה אז גדולה במיוחד. במשבר האחרון הועברו יותר מטריליון דולר לבר סטרנס, לסוכנויות המשכנתאות פאני מיי ופרדי מאק, ל־AIG ולקרן להצלת עסקים במצוקה. כעת אנו ניצבים בפני תוכנית החילוץ הגדולה מכולן: קרן בגובה של כטריליון דולר מטעם האיחוד האירופי וקרן המטבע הבינלאומית המיועדת להצלת גוש היורו. טריליון דולר נהפכו ל־10 מיליארד החדשים!

ממשלות שבעבר חילצו חברות פרטיות זקוקות היום לחילוץ משלהן. אך מה קורה כשהמוכנות הפוליטית של מדינות כגרמניה ושל נושים ממושמעים אחרים - שרבים מהם נמצאים כיום בשווקים המתעוררים - נאלצת לממש "מסיבות חילוץ" שכאלה? מי ייחלץ אז את הממשלות שחילצו את הבנקים והמוסדות הפיננסיים במגזר הפרטי? מנגנון החוב הגלובלי שלנו מתחיל להיראות יותר ויותר כהונאת פונזי אחת גדולה.

אף שידוע היטב מהי התרופה שיש להקדים לתאונת רכבות כלכלית, המגבלה המשמעותית העומדת בדרך להאחדה ולמשמעת פיסקאלית היא היעדר הכוח והרצון של ממשלות ברחבי העולם ליישם צעדי צנע. בארה"ב אין הסכמה גורפת הנדרשת כדי להתמודד עם הבעיות הפיסקאליות, והקואליציה בבריטניה תתקשה מאוד להעביר צעדים להקשחת המשמעת הפיסקאלית בממלכה. הקנצלרית אנגלה מרקל הפסידה בבחירות מקומיות חשובות בגרמניה כי הבטיחה לעזור ליוון, והממשלה היפנית חלשה וחסרת השפעה.

התוצאה היא ש"כלכלת משבר" עתידה ללוות אותנו עוד זמן רב. המשבר הכלכלי האחרון טרם הסתיים, ונראה כי התרופות שהוצעו עבורו רק החלישו את החולה עוד יותר וגרמו לו להתמכר לתרופות מסוכנות, ולהיחשף למוטציות עתידיות של הווירוס הנוכחי, שבמקרים מסוימים אף עלולות להתברר כקטלניות.

נוריאל רוביני הוא פרופ' לכלכלה באוניברסיטת ניו יורק ויו"ר חברת RGE

Project Syndicate 2010, מיוחד ל"כלכליסט"