וויקאנד עם שצר

נמל תל אביב, רחבת הדק הגדולה מול הים. עשרות צעירים לבושי בגדי יציאה דוחפים זה את זה מול כניסה לחצר מגודרת. זהו המגה־בר גלינה. הגברים לובשים חולצות מכופתרות ומכנסי ג'ינס, הנשים הצעירות במכנסונים קצרים ובחצאיות מיני צמודות החושפות את ירכיהן. כולן עם נעלי עקב, למרות שמאוד לא נוח לצעוד בהן על רצפת דק. אחת מהבחורות מביטה בסלקטורית שיושבת על הברזלים החוצצים בין ההמון לכניסה. "תכניסי אותי", אומרת הבחורה לסלקטורית שמביטה בה בזלזול. "מצטערת, את לא מופיעה ברשימות שלי. היום זו מסיבה ואירוע פרטי".

הבחורה המסורבת יודעת שלא מדובר באירוע פרטי. היא אומרת: "אבל אני מוזמנת. לא נכנסתי לרשימות אבל הוזמנתי". "נראה מה אפשר לעשות", אומרת הסלקטורית. מאחורי הסלקטורית עומד בחור נאה בעל שיער קצוץ ובהיר. יציבתו שחצנית, ונראה שהוא נהנה מאוד מהמעמד. זה בטח נדב שנצר, חשבתי. קראתי לעברו. "אני לא שצר", הוא אמר. אמרתי לו ששצר הזמין אותי, והוא אמר שהוא לא יקרא לו כך סתם לחצר, ושעליי לחכות עד שהוא יגיע. הסברתי לו שאני עיתונאי. "אוקיי", אמר הבחור, "למה לא אמרת קודם?".

הוא הורה לשתי הגורילות בכניסה להכניס אותי אל החצר הנכספת של הגלינה. פנים החצר דומה לכל החצרות של המסעדות ובתי הקפה האחרים בנמל: בר גדול במרכז, כיסאות סביב, כורסאות סלון. השעה היתה עשר בערב. אלה השעות שבהן נהוג היום לצאת לבלות, כך אמר לי שצר בטלפון. המקום היה מלא אך לא עמוס מדי. האנשים לא רקדו, הם פשוט עמדו ודיברו זה עם זה כשכוס משקה בידם. אני חיפשתי את נדב שצר, מי שמוגדר כמלך חיי הלילה של תל אביב.

נדב שצר ושירז טל. "לא מלך ולא עניינים, אני רק מתפרנס מזה בכבוד" צילום :עמית שעל

שצר הוא היום האיש הכי חזק בתחום הבליינות. הוא מנהיג קבוצה של שותפים שבבעלותה ארבעה מגה־ברים מובילים: הגוסיפ, הדיסקוטק, ארתור - בר אירי בנמל, והגלינה, שאליו הגעתי. לפני שהתייאשתי וחייגתי אליו, שאלתי את אחד הצעירים שעבדו בכניסה כסלקטורים איפה שצר. הוא הצביע על בחור שחלפתי על פניו כמה פעמים, אך נראה לי כעובד התחזוקה של המקום. מבנה גופו עבה ומוצק, עורו שחום, ופניו מלאים ובעלי מראה תינוקי. הוא לבש חולצת פסים מקומטת שנראתה כאילו לפני רגע פלטה אותה פרה במהלך העלאת גירה. אני לא הייתי משתמש בה אפילו כפיג'מה.

"אתה הוא מלך חיי הלילה?", שאלתי אותו מופתע, ושצר הצטנע: "לא מלך ולא עניינים, אני רק מתפרנס מזה בכבוד".

אתה תמיד מגיע לבוש ככה לעבודה?

"כן, אני תמיד לבוש בטי־שירט ובסנדלי שורש", ענה שצר, "נולדתי מושבניק וכך גם אשאר".

33 אלף שקל בערב, בייבי

ביומיים שבהם התלוויתי אליו אל מאחורי הקלעים של הברים שברשותו, נדמה היה ששצר מתייחס אל בליינות הלילה כאל ענף הלול. הוא התנהל בדיוק כמו מושבניק שעושה את המשמרת היומית שלו: מעין אדישות, כשכל שפת גופו אומרת "תנו לי כבר לגמור עם זה, ללכת הביתה ולהקשיב בחדרי לתקליט הכי ישן של שלמה ארצי". אלא שבמקום חדר עלוב וקטן שצר (29) כבר קנה דירה כתוצאה מעבודה אינטנסיבית בענף.

שצר לא הרבה במילים, ומיד הראה לי את המקום. אנחנו נכנסים אל תוך החלל הגדול של המגה־בר. שצר אומר: "היום יש בעיה. אורות הלדים" - מעין רצועת אורות שמזכירה תאורת סבנטיז - "לא עובדים". המקום מפוצץ. שצר מפלס את דרכו באלגנטיות במסה האנושית הצפופה, ואני מתקשה להדביק את צעדיו. למזלי, מדי פעם הוא נעצר ליד אחד מלקוחותיו ומחליף איתו כמה המהומים, נהימות וחיבוק חברי. את אלה שהוא מצליח לזהות הוא שואל אם הוא כבר הזמין אותם לצ'ייסר.

אנחנו נעצרים ליד הבר והוא מארגן כמה צ'ייסרים לחברים. "זה חלק מהעניין", הוא אומר, "אנשים צריכים יחס אישי. אנחנו לא משקיעים בדי.ג'יי מחו"ל או בתוכנית אמנותית. את זה אני משאיר לסצנה האלטרנטיבית. אנחנו מיינסטרים פה, מנגנים רק מה ששכולם מכירים. ישראלית, ליידי גאגא וכאלה. אין מצב שתגיע לפה ולא תכיר כל שיר".

שצר ועומר דנקנר. "נולדתי מושבניק וכך גם אשאר" צילום :עמית שעל

אנו ממשיכים לפלס את דרכנו בין האנשים. אני שם לב לדרך האנמית משהו שבה הנוכחים כביכול רוקדים. הם לא ממש זזים, כי אין אפשרות כזאת. הם פשוט עומדים בצפיפות זה ליד זה עם המשקה ומניעים את מה שנותר. מבט חטוף לעמדת הדי.ג'יי, שפעם, במקומות כמו האומן, היתה ממוקמת במרכז העניינים, מבהיר את התמונה. בחור שקורא לעצמו די.ג'יי יושב מול מחשב ומנגן ממנו מוזיקה שהיתה יכולה להתנגן גם ברדיו המקומי בשעות הצהריים.

אנחנו נמלטים מההמון אל המסדרון המוביל אל השירותים וממנו אל כביש חיצוני. דלת נפתחת ואנחנו נכנסים אל מאחורי הקלעים, שם נמצאים מחסני האלכוהול והמטבח, שגם בו נמצא בר ענק. שצר מסביר שחלק מהשירות במגה־ברים נעשה על ידי מלצריות. "זה לא בדיוק איך שזה נראה. אתה חושב שאנשים סתם עומדים, רוקדים והולכים לבר, אבל לכל קבוצה של אנשים יש מלצרית שיושבת עליהם ודואגת לכך שהם יזמינו שתייה. יש גם את המלצריות של השולחנות מסביב. שם יושבות בדרך כלל קבוצות שהזמינו מקום מראש, בדרך כלל לימי הולדת. פעם אנשים היו באים בגלל המוזיקה, היום הם באים בשביל ימי הולדת".

באותו לילה התרחש אירוע מיוחד: שצר הסביר כי החלה עונת הקיץ של הגלינה, והחצר שהיתה סגורה כל החורף נפתחה. במקרה או שלא במקרה, נחגגו באותו ערב שני ימי הולדת חשובים מאוד: אחד, של הבן של הטייקון נוחי דנקנר, עומר, שאליו הגיעו כל הבנים של האלפיון העליון שבמוקדם או במאוחר ינהלו את המדינה; יום ההולדת השני היה של המגה־בייב אגם רודברג, שהזמינה את חבריה הסלבס, כמו יהודה לוי ושלום מיכאלשווילי.

שצר מסב את תשומת לבי לאחת המלצריות, שמרימה בקושי דלי מלא קרח ובו בקבוק וודקה ענק בנפח של ארבעה ליטרים. "מי מסוגל לשתות דבר כזה?", שאלתי, ושצר ענה שיש שולחנות שמשאירים גם 10,000 שקל בערב אחד. "לפני כמה ימים היה לנו שולחן של שבעה אנשים שהשאיר בערך 33 אלף שקל".

שצר. "האמנות שלי היא עבודת היחצנות" צילום: עמית שעל

די, אני לא מאמין. מה הם שתו, יהלומים?

"הם הזמינו כמה בקבוקים של האלכוהול היקר ביותר שלנו, וגם כמה בחורות לשתות איתם, אתה יודע..."

אני לא יודע, כי אני מזמין רק עראק שעולה 30 שקל, וגם זה יקר לי.

מזמין סלבס, חי מאנשים רגילים

שצר מכיר ביני לבין נערה נאה אך לא מרשימה במיוחד, שאחראית לטיפול בוי.אי.פי. היא מובילה אותי אל כניסה צדדית ונחבאת, ומסבירה: "הסלבס, לא מתאים להם להיתקל בהמון בכניסה הראשית, איפה שיש סלקציה. לכן הקמנו מערך מיוחד לוי.אי.פי. יש לנו מועדון חברים אקסקלוסיבי. הם מקבלים כרטיס מגנטי ואותו הם צריכים להעביר במצלמה לזיהוי תווי פנים".

אנחנו מגיעים לכניסה הצדדית, שבה אורבים לסלבס צלמי הפפרצי. לצד גורילות השמירה אני מבחין בסורק מלבני בגודל מסך מחשב, המזהה את פניהם של הסלבס, כאילו קשה לזהות אותם גם ככה. האם מישהו יעמיד פנים שהוא יהודה לוי או ההוא מעספור? "כיצד מתקבלים לחבורה האקסקלוסיבית?", אני שואל את הבחורה, והיא אומרת: "אתה צריך להיות סוג של סלב או מקורב, משהו בסדר גודל כזה, כדי להיכנס מכאן". בהמשך אראה אותה פונה לכל מיני דמויות שאני לא מכיר, שכנראה ראויים בעיניה להיות חלק מהמועדון.

אחד ממכובדי המועדון האקסקלוסיבי הוא עומר דנקנר. שצר מזמין אותי אל השולחנות שסביבם יושבים המוזמנים - גם של רודברג וגם של דנקנר - במעין שילוב לא ברור, או בעצם ברור מאוד. על השולחן של דנקנר מוצב הדלי עם בקבוק הארבעה ליטרים מקודם. שצר מציג לי את דנקנר, וזה מסגיר כי הוא אחד הבליינים הכי מסורים של כל המקומות בבעלותו של שצר. נראה שבין השניים שוררת אידיליה לא ברורה: "מה שמדהים אצלו", אומר דנקנר, "זה הניגודיות שבו. לא היית מאמין שהוא איש לילה. והסנדלים האלה שלו זה משהו".

שצר וחברה. "אנחנו מיינסטרים, מנגנים רק מה שכולם מכירים" צילום: עמית שעל

אחר כך יספר שצר שהוא למד עם דנקנר בבינתחומי, אבל את החבורה של הבנים של האלפיון הוא מכיר עוד מהתקופה של המסיבות שהוא ארגן בשרון, שעליהן נספר בהמשך. בינתיים מכיר לי שצר חבר אמיד נוסף שלו, המיליונר טדי שגיא.

אתה מכיר את כל מי שצריך להכיר.

"קשרים זה חלק מהעבודה וגם היתרון שלה. יש לי 5,000 חברים בפייסבוק, וקצת יותר מזה זיכרונות בטלפון", הוא אומר במעין טון עצוב. "בערב אחד אני מקבל בממוצע 200 SMS, רובם מאנשים שרוצים שאני אכניס אותם לפה".

ואתה מכניס רק סלבס או בנים של עשירים?

"לא, לחלוטין לא. אני לא חי מהסלבס האלה אלא מהאנשים הרגילים. סלבס צריך להזמין, זה הנוהל. אבל זה שאני לא מכניס אנשים רגילים זה לא בגלל שאני לא מעוניין להכניס אותם, אלא בגלל שהמקומות שלי לא מותאמים להכיל כמות גדולה של אנשים. הנה עכשיו, אתה רואה, יש כמות גדולה של אנשים בכניסה ואנחנו לא מכניסים כי המקום מפוצץ. המשטרה פשוט לא מרשה".

כמה אנשים יש פה עכשיו?

"אני יכול להגיד לך במדויק", הוא מוציא את הבלקברי שלו, שם יש אפליקציה שמדווחת לו כמה אנשים יש בכל אחד מארבעת המקומות שלו.

איך אתה עושה את זה?

"אנחנו סופרים עם סטופר כל יוצא וכל נכנס".

כמה כסף אתם עושים בערב בכל מקום?

"זה תלוי, אבל זה נע בדרך כלל בין 100 ל־150 אלף שקל לכל מקום, שישה לילות בשבוע".

לכל אחד מהמקומות שלך ניתן להכניס 700 איש בערך. מאיפה מגיעים כל האנשים האלה?

"פה מדובר באמנות שלי, שהיא עבודת היחצנות. כדי להחזיק מקום כזה אתה חייב מאות יחצנים. לכל יחצן יש את המקומות והאנשים שלו. הסוד הוא היחס האישי. הישראלים הכי רוצים שתיתן להם יחס של כבוד, ואת זה אתה פותר בצ'ייסרים. ככה זה עובד".

שצר וחבריו בנו פירמידה של יחצנים, כשלכל יחצן יש כוורת אנושית שהוא אחראי עליה. היחצנים מגיעים ממקומות אסטרטגיים, כמו המרכז הבינתחומי או מקומות עבודה אטרקטיביים. היחצן יודע מתי יש למי ממכריו יום הולדת או אירוע אחר הראוי לציון, ומשכנע אותו לחגוג באחד המקומות של שצר. ההזמנות נעשות לרוב דרך הפייסבוק, שם שמים תמונה של בעל השמחה עם הלוגו של אחד הברים.

ישנם גם רבי־יחצנים, שאחראים על "ליין" מסוים: בגלינה, למשל, מתרחשים בקייץ בימי שבת שלושה ליינים בזה אחר זה. הראשון מתחיל בשש בערב ומסתיים בסביבות תשע, והשני מתחיל בתשע ומסתיים בסביבות חצות, אז מתחיל הליין השלישי, שנמשך כל הלילה. שצר טוען שלבליין כדאי להיות משוייך ליחצן כיוון שזה מקנה לו כניסה ודאית למקום. "מה שאתה אמור לעשות" מסביר שצר, "הוא להודיע ליחצן שלך שאתה מגיע. ככה תוכל להיכנס לרשימות".

כמה יחצנים יש לך?

"בערך כ־150 בכל המקומות. בסך הכל מועסקים אצלנו כ־450 עובדים".

אתם יותר גדולים משני מפעלי טקסטיל בדימונה.

"אנחנו מפעל לכל דבר. אנחנו מעסיקים מנהל חשבונות וחשב שעובדים רק עלינו. יש לנו מנכ"ל".

יש לכם גם ישיבות דירקטוריון?

"שמע, זה עסק. יש לנו ישיבה כמעט כל יום. בשבוע הבא אנחנו לוקחים את כל העובדים לחופשה מטעם העבודה בבונגלוס בטנטורה. זה חשוב לעסק. יש אצלנו אנשים שנותנים את הנשמה שלהם. בייחוד היחצנים".

שלום אסייג מפריע לשיחתנו. הוא ניגש לשצר ואומר: "אתה רואה את האיש הזה פה?" ומצביע על דמות שחומה וקירחת. "זה רוברטו, סוכן השחקנים, חבר שלי".

שצר מסמן לאחת הברמניות לשאול אותם מה הם ירצו לשתות. מגיעה שיחה מאסי כהן. הוא רוצה להיכנס, אבל הפפרצי עוקבים אחריו לכל מקום, ומייצרים התקהלות. אנחנו מגיעים לכניסת הסלבס, אבל צלם פפרצי מבחין בטעות בצלם שלנו, יוצר התקהלות והורס לכהן את כל הכניסה. הוא נמלט כל עוד נפשו בו.

לבסוף מצליח שצר להכניס את כהן דרך הגדר, אבל אז הוא נתקל בצלם שיורה עליו כמה פלאשים. שצר ניגש אל הצלם ושואל אותו מה הוא עושה. הצלם אומר שהתמונות לא לפרסום. "אני מצלם רק חברים בשביל עצמי", הוא אומר, אך שצר מתעקש לבדוק את המצלמה ולמחוק אותן.

כששצר פגש את מזרחי

אחר כך יספר שצר שהוא הגיע לתחום חיי הלילה במקרה, אחרי הצבא. אביו עובד בבנק דיסקונט ואמו היא מזכירת הכפר בית יצחק, ויש לו שתי אחיות צעירות ממנו. הוא מעיד על עצמו שבגיל ההתבגרות היה ילד כאפות שמן ולא מקובל שחלם להיות טייס. חלומו כמעט התגשם כשהתקבל לקורס טיס, אך הוא לא הצליח לסיים אותו. אחרי הצבא רצה לארגן עם כמה חברים מסיבה לחבר'ה: "זה היה מין צורך בסיסי", הוא נזכר, "היינו צריכים לאגד את כולם".

החבר'ה מצאו מקום מקורה ששימש לאחסון תוצרת חקלאית. במקום קירות הם השתמשו בחבילות חציר. את הבר הם הקימו מכמה דיקטים שהונחו על חמורי ברזל חלודים. "לא היו לנו שום כוונות להרוויח כסף, אלא רק לכסות הוצאות. המסיבה הראשונה היתה הצלחה עצומה. הגיעו אלף איש. החבר'ה ראו כי טוב והתחילו לארגן עוד מסיבה, ואחרי זה עוד אחת, ובסוף זה התחיל להיות לא רק לחברים. התחלנו לעשות כסף, והרבה", מספר שצר בחיוך.

השמועה על המסיבות המוצלחות התפשטה כאש בשדה קוצים, בתקופה שבה כל הארץ היתה על חגיגת. חבר'ה מכל קצוות הארץ התחילו לזרום בכל יום שישי אל אסם הבילויים של שצר וחבורתו. כך הם יצרו את קונגלומרט חיי הלילה של אזור השרון, התאחדו עם עוד שני מקומות בילוי, ולאט לאט הסיפור החל לתפוס ממדי ענק.

"כל הצפונים מתל אביב הגיעו בהמוניהם", הוא אומר. כדי להגיע לאסמים שלו היה צריך לנסוע בדרכי עפר ואחר כך ללכת עליהן ברגל. הוא נזכר שבחורף הבנות הצפוניות היו נתקעות עם העקבים בבוץ. היום נשאר שצר עם הצפוניות, ואת העפר והבוץ ניקה מסנדליו, כך נראה לפחות ממבט חטוף על האוכלוסייה שהצליחה לעבור את הסלקציה הקפדנית.

את הקריירה התל אביבית שלו הוא החל בגלינה, שהיתה בבעלותו של אסף מזרחי, איש חיי לילה ותיק אך נחבא אל הכלים. "לפני שאני הגעתי לגלינה המקום היה חצי בר חצי מסעדה, ובמשך שנה ארגנתי במקום מסיבות בימי שישי. באותו זמן המשכתי להיות מעורב בארגון המסיבות באזור השרון", הוא אומר.

בהמשך הערב יכיר לי שצר את מזרחי המזוקן, שנראה כלא שייך למקום וכאילו הסתנן דרך הגדרות. סלקציה הוא לא היה עובר. מזרחי מספר כי הוא לא נוהג לבלות בכלל בלילה, וכי הוא יוצא בערך חמש פעמים בשנה. "אתה רואה כמה אני לא נראה שייך למקום", אומר מזרחי. "אני את שלי עשיתי כשהיינו צעירים. כשפתחתי את הגלינה סיפרו שיש איזה ילד ששולט באזור השרון. אמרתי תביאו אותו. אמרו, עזוב, לא תתחברו אחד עם השני בחיים. פגשתי אותו והבנתי שמדובר באדם בעל איכויות".

החיבור בין שצר למזרחי הצליח מעבר לצפוי. כעבור שנה נוצרה השותפות ביניהם, שתצעיד את המגה־ברים הגדולים ביותר במדינה לעידן חדש של בליינות ותייבש את סצנת המועדונים כמעט לחלוטין. אל השניים הצטרפו עוד שני שותפים: ניסן לרידו ואורן חזן.

שצר ושלום מיכאלשווילי. "לפני כמה ימים היה לנו שולחן של שבעה אנשים שהשאיר בערך 33 אלף שקל" צילום :עמית שעל

המקום הבא שאותו פתחו חברי הקבוצה היה הלנדן, שמוקם בלונדון מיניסטור ונחשב למגה־בר הגדול ביותר בישראל. אחר כך הקימה הקבוצה את הגוסיפ, גם הוא במקום מפתיע - ברחוב דפנה, קרוב לבית המשפט המחוזי.

אחד המהלכים היותר עוצמתיים של הקבוצה היה כשהם הריצו מטעמם את אסף זמיר ואת סיעת "רוב העיר" למועצת עיריית תל אביב יפו. כיום מכהן זמיר כסגן ראש העיר. "זמיר הוא ילד שמנמן ונחמד, שעזרנו לו הרבה", מספר מזרחי. "לקראת הבחירות הפעלנו חמ"ל והורינו לכל היחצנים להתחיל לשלוח SMS ולעשות טלפונים, והנה אתה רואה את התוצאה".

ומה יצא לכם מזה?

"זה נותן לנו יותר כוח והשפעה בעירייה, לגבי כל העניינים שהפריעו לנו בהפעלה של המקומות שלנו, הוא עוזר לכל חיי הלילה", עונה שצר.

השעה כבר מאוחרת. שצר ואני יושבים ליד הבר כשהוא מקבל SMS וקם ממקומו. "דנקנר רוצה ללכת, אז אני הולך אליו כדי לפנק אותו בחשבון".

הבן של נוחי דנקנר מבקש הנחה?

"תתפלא".

הקהל של ימי שישי

למחרת היום התקשרתי לשצר כדי להמשיך במעקב. "אני אצל ההורים בימי שישי", הוא אמר, "אבל בשבילך אני אחרוג ממנהגי ואצא לעבוד".

אנחנו נפגשים מול פתח הגוסיפ. הוא מפוצץ, ואנחנו נכנסים דרך כניסת הוי.אי.פי. המקום דומה מאוד לגלינה, עשוי בדיוק לפי אותו קונספט. בר גדול באמצע ועל הקיר שורה של אורות מרצדים כמו בקליפ של מדונה. "ביום שישי מגיע הקהל הפרובינציאלי", מסביר שצר, "לא החבר'ה מתל אביב. ביום הזה לא עובד הייחצון. עכשיו חשוב לי להסביר שאני לא מזלזל בכל הקהל הזה. אלה אנשים שגרים רחוק ויכולים להגיע לפה רק בסוף שבוע. אני הייתי אחד כזה".

כשאנחנו יוצאים מהגוסיפ יש קרוב ל־200 איש ליד הפתח. "אתה היית בפנים", אומר שצר, "המקום מפוצץ, אי אפשר להכניס סיכה. זה כבר לא נעים, נכון? אבל מה, האנשים האלה חושבים שאני לא רוצה להכניס אותם למקום".

משם המשכנו בג'יפ של שצר אל המגה־בר שנקרא כיום הדיסקוטק, לשעבר הלנדן. לפני שנכנסנו פנימה הסביר שצר שפה מפתחים את דור העתיד של הבליינים, ממש כמו בקבוצות כדורגל. "לכאן מגיעים הגילאים של אחרי הצבא, אלה אנשים שילכו איתך לאורך כל הדרך אם תשקיע בהם". לא התפלאתי לגלות שהמקום מזכיר את שני המקומות הקודמים שהייתי בהם, שוב אותה תאורת לדים משמימה.

כל אותו ערב נאלץ שצר לכבות שריפות. הטלפון שלו לא הפסיק לצפצף, מאות SMS נשלחו אליו. בדרכנו חזרה לגלינה, שנראה שהוא המקום ששצר הכי אוהב ומרגיש בו בבית, הוא עצר ברחוב אבן גבירול ליד הבראסרי, להראות לי את המיזם הבא של הקבוצה, פאב שכונתי בשם האוטו.

"זה פורמט שאנחנו רוצים לפתח לרשת ארצית של ברים שכונתיים זהים, בעלי אותו קונספט, לבליינים מעל גיל 30 שעוזבים את תל אביב ואין להם כוח לצאת מהאזור שלהם בלילה", הוא מספר, "אני אתן להם את האופציה להרגיש כאילו הם בעיר הגדולה. בגלל זה אנחנו מתחילים פה בתל אביב".

אני מבין שאתה מכוון לנקודת ההתחלה שלך. אתה רוצה להביא את תל אביב אל המושב שבו גדלת.

"יכול להיות שאתה צודק".