לי כל עסקה נושאת מזכרת

צחי סולטן, יו"ר ומייסד כלל פיננסים חיתום: ספר ותמונה

"לאורך הקריירה שלי עשיתי אלפי הנפקות, ובחרתי דווקא פריט מהנפקה שקשורה לתחום הביומד. היזמים בתחום הזה הם בחלקם אנשים מאוד מיוחדים, שמגיעים אלינו לאחר מחקר של שנים באוניברסיטה. אחד האנשים שיותר הרשימו אותי הוא פרופ' אברהם הוכברג, שעומד עם הצוות שלו מאחורי חברת ביוקנסל.

"הובלנו את ההנפקה של החברה, שמפתחת תרופה לסרטן, והכרתי אדם שמקדיש את חייו לנושא אבל גם עושה הרבה דברים אחרים. התברר לי שהוא במקביל היה מדריך של החברה הגיאוגרפית לטיולים בטורקיה וכתב ספר שנקרא 'מסעותיי עם ילמז'.

"חשבתי לעצמי: 'הנה בן אדם מבריק שהוא גם סופר'. הוא אמר לי שאם תהיה הנפקה מוצלחת הוא עוד יפתיע אותי. כשההנפקה הסתיימה בהצלחה הוא אכן הפתיע אותי והביא לי תמונה שהוא צייר. הוא לא רק מדען וסופר אלא גם צייר, והתמונה תלויה בחדר שלי עד היום. זה ציור של נוף עם בית, והוא מקנה לי תחושה של רוגע. אני כל הזמן פוגש אנשים, וזה מזכיר לי שלכל אחד יש הרבה פנים מעבר למה שרואים".

צחי סולטן. "הציור מקנה לי תחושת רוגע" צילום: אוראל כהן

עו"ד יעקב שטיינמץ, משרד שטיינמץ, הרינג, גורמן ושות': כבשים

"בשנת 1997 זומנתי לישיבה בעיר ציריך שבשוויץ. עניינה של הישיבה היה עסקת רכישת תאגיד בנקאי הונגרי על ידי שותפות בין תאגיד ישראלי (ששמו לא פורסם) לבין תאגיד בנקאי מלוקסמבורג. לרוע המזל, הישיבה התפוצצה בשעות אחר הצהריים, ולפיכך נותרו לי כמה שעות עד טיסת אל על חזרה מציריך לתל אביב, ובחרתי לנצל אותן לשוטטות בעיר העתיקה. באחת החנויות מצא חן בעיניי פסל של כבשה מעץ, שעלה כ־300 פרנק. רכשתי את הפסל, אולם עם שובי ארצה אשתי הבהירה לי כי הכבשה לא תישאר בבית ולפיכך הבאתי אותה למשרד.

"במשך השנים שחלפו מאז התמלא חדרי כבשים מסוגים שונים, כולם מתנה מלקוחות, חברים עסקיים וקולגות. כך, למשל, בכירה במורגן סטנלי בניו יורק, לאחר שביקרה במשרדי שלחה לי כבשה מקסימה ממתכת שמצאה בעיירה נידחת בסין וחשבה שיהיה נחמד לכלול אותה באוסף שנוצר בחדרי.

"בכירים מחברת סינג'נטה שמולם ייצגתי את קרן מרקסטון במכירת חברת זרעים גדרה שלחו לי כבשה כמעט בגודל מלא, עשויה עץ וצמר. כשביקרתי אצל מנכ"ל תפן, אלי ליכטנשטיין, סיפרתי לו על פסלי הכבשים היפים שלי, וכששבתי למשרד חיכה לי זוג כבשים חדש. גם קולגות מצאו לנכון לשלוח פסלי כבשים, למשל עו"ד מישל אוחיון, שזמן מה לאחר עסקה שבה פעלנו יחד שלח לי פסל של כבש שהוא מצא לנכון להוסיף לאוסף שלי.

"כיום יש באוסף שלי יותר מ־110 פסלי כבשים בגדלים שונים מארגנטינה, דרום קוריאה, ניו זילנד, סין, מהודו ומרחבי אירופה וכמובן מישראל".

יעקב שטיינמץ. "אשתי הבהירה לי שהכבשה לא תישאר בבית" צילום: עמית שעל

אריק שטיינברג, יו"ר פסגות: תיק גב של YPO

"לחתימה על עסקאות והשקעות משמעותיות, בתום תהליך המשא ומתן, אני הולך עם תיק גב של YPO (ארגון של מנהלים צעירים) ובו הנוסח הסופי של הסכם הרכישה או הסכם ההשקעה בחברה. קיבלתי את התיק בכנס המנהלים GLC בלונדון לפני כחמש שנים. זהו המפגש השנתי של YPO שבו נפגשים מנכ"לים ויושבי ראש צעירים של חברות מענפים שונים מכל העולם.

"הפעם הראשונה שהלכתי עם התיק לעסקה היתה בהשקעה שעשיתי בחברת Mobileye בתחילת 2004. זו חברה שפיתחה שבב שמושתת על מצלמה בודדת לתעשיית הרכב. גם להשקעה הבאה שלי, בחברת Novatrans, הגעתי עם התיק, ופתאום נוצר אצלי דפוס. אחרי שתי החברות הללו הגיעה עסקת פסגות, שבמסגרתה רכשה קרן יורק מבנק לאומי את השליטה בבית ההשקעות. החתימה היתה בסוף 2005, וגם לשם הלכתי עם התיק. מאז אני ממשיך ללכת איתו לחתימות על עסקאות - ברכישה של פריזמה וגדיש, למשל, הייתי איתו. זה מעין הרגל".

אריק שטיינברג. "פתאום נוצר אצלי דפוס" צילום: עמית שעל

ברונו לנדסברג, יו"ר תשלובת סנו: הבקבוק הראשון

"בחרתי בבקבוק הראשון שיוצר במפעלי סנו בשנת 1959. אף על פי שהבקבוק, שמכיל חומר לניקוי אסלות, נראה היום משונה, הוא קיבל פרס על האריזה בשנות השישים. בזמנו חומרי הניקוי היו בבקבוקי מתכת וזה היה רעיון שלי לייצר בפעם הראשונה בקבוק מפלסטיק. עוד חידוש היה לתת למוצרים גם את השם סנו, מה שהפך להיות מדיניות החברה. אפשר להגיד שזו היתה החלטה גורלית, כי בסופו של דבר דבקנו בשיטה הזאת, שנהוגה בכל העולם, ואנחנו קוראים למוצרים על שם החברה.

"כל אחד שמגיע אליי למשרד זוכה להכיר את הבקבוק הזה באופן אישי. כשבא מישהו אני מראה לו את המוצר הראשון שבו התחלנו ומסביבו צמח כל הסיפור של סנו. אנחנו כבר לא מייצרים את הבקבוקים האלה כי אין לנו ליין מוצרים שפונים לחובבי הנוסטלגיה. אנחנו עם הפנים קדימה תמיד".

ברונו לנדסברג. "הסיפור של סנו צמח מסביב לבקבוק" צילום: אוראל כהן

ד"ר ליפא מאיר, עו"ד, משרד ליפא מאיר ושות': פסלון של סוס

"מאוגוסט 2000 ליוויתי את תהליך הבנייה והתאמת החנות הראשונה של איקאה בישראל, כחבר בוועד הממונה של הקו־אופ. לאחר מכן, כשהייתי דירקטור בחברה, איקאה החליטה לחפש זכיין אחר, מישהו מהשוק הפרטי ומתחום הקמעונאות, ואני הייתי זה שהמליץ על קבוצת ברונפמן, שבאמת קיבלה את הזיכיון בשנת 2005.

"עם פתיחת החנות הראשונה של איקאה בישראל, באפריל 2001, קיבלתי פסלון של סוס כהוקרה למי שהשתתף בהשקה. מאז אני מבקר בחנות בתור קונה בלבד. הפריט הזה מלווה אותי מאז, ונמצא בחדרי במשרד. הוא מסמל עבורי את הריצה של המקצוע. אנחנו כל הזמן רצים, מלקוח ללקוח, מנושא לנושא, מעסקה לעסקה, וזו ריצה שנמשכת כל הזמן".

ליפא מאיר. "הוא מסמל עבורי את הריצה של המקצוע" צילום: עמית שעל

אלי פפושדו, יו"ר פארק פלזה הוטל: אבן

"בדצמבר 82', כשגמרתי לבנות את מלון אביה סונסטה בטאבה, כתבתי את השם שלי על אבן שהוצבה בחזית המלון. כשעזבנו את המלון בסוף 89', והוא עבר למצרים, האבן נשארה תלויה בכניסה למלון, שנהפך להילטון טאבה. האבן נשארה במקומה עד לפיגוע שאירע במלון בשנת 2004. כתוצאה מהפיצוץ המחריד האבן עפה, וראש הצוות הישראלי שהגיע לעזור בפינוי הנפגעים מצא את האבן והעביר אותה לבני יואב, כמזכרת. מאז אני שומר אותה בבית שלי בכפר שמריהו. יש לה עבורי ערך סנטימנטלי רב, מכיוון שהיסטוריה לא עושים פעמיים.

"מלון אביה סונסטה היה בזמנו המלון הכי חשוב במדינה. רבים משועי עולם התארחו בו, היה בו מועדון חברים שנקרא 'דקל הזהב' וכל אחד רצה להחזיק כרטיס חבר בארנק. כל המלונות שהוקמו באילת רצו את הקליינטים שלי. מאז שעזבנו ביקרתי שם פעם אחת. אני חושב שאסור לערוג בנוסטלגיה. אני אמנם אוהב להיזכר, אבל לא להתרפק. הרי רוב האנשים בגילי מה שיש להם זה לקום בבוקר, לשבת בבתי קפה עם חברים ולדבר על העבר. אני כבר מרוכז בעולם אחר".

אלי פפושדו. "היסטוריה לא עושים פעמיים" צילום: אוראל כהן

מירב כהן, ממייסדות ללין: שידה

"אחותי מיכל, מעצבת רהיטים, יצרה את השידה בניו יורק בעבודת יד. כשהיא חזרה מניו יורק ב־1999 היא הביאה לנו אותה כמתנה לחנות הראשונה של ללין בכיכר המדינה בתל אביב. השידה עמדה בחלון הראווה בכיכר ונהפכה לסמל מובהק של החנות. לאחר שבע שנים, עם התרחבות הרשת וחתימת הסכם המכירה ל־FOX, שותפתי רויטל נאלצה להיפרד ממנה כי העברנו אותה לביתי ברמת השרון, שם היא עומדת עד היום במקום של כבוד בסלון.

"השידה עשויה ממיליון חתיכות של צלחות אנגליות, שאחותי שברה והדביקה אחת אחת. במשך השנים נפלו כמה חתיכות ומדי פעם אחותי מגיעה ומשפצת אותה. מאז השידה נהפכה אחותי למעצבת רהיטים ידועה, כך שמבחינתנו השידה נתנה לנו את ברכת הדרך ומבחינתה היא השיקה את דרכה המקצועית".

מירב כהן. "השידה נתנה לנו את ברכת הדרך" צילום: עמית שעל