ברלין, אתונה, גיהינום

מוחמד רוצה להיות אירופי. הוא בן עשר, מאפגניסטן, ובארבעת החודשים האחרונים עבר אלפי קילומטרים במסע שהתפתל דרך אפגניסטן, פקיסטן, איראן וטורקיה, והסתיים בשטחו של האיחוד האירופי. יחד איתו נדדו אחותו הקטנה תאמיה ושני הוריו. הם עשו את הדרך ברגל, האפשרות הזולה ביותר בתפריט שמציעים מבריחי האדם. פעם אחת, בחציית הגבול לאיראן, מוחמד נפל מצלע הר, והוריו ירדו לחלץ אותו. זה היה הדבר המפחיד ביותר שקרה לו בדרך לאירופה, הוא אומר. החלק האחרון במסע, שבו שט עם משפחתו בסירת גומי מחופי טורקיה לחופים התיירותיים של יוון, היה פחות מאיים בעיניו, אף שנעשה בלילה ובקור.

פליטים שנעצרו בים על חוף כרתים. אלף בני אדם עוברים מדי שנה דרך איי יוון לאיחוד האירופי צילום: אי פי אי

מוחמד יושב על האספלט של הנמל באי היווני לסבוס, וקורן מאושר. הוא עצור, מוקף שוטרים יוונים, ממתין למסור את טביעות האצבעות שעשויות לחרוץ את גורלו באיחוד האירופי, אבל מתקשה להסתיר עד כמה הוא מרוצה. מבחינתו, המסע הסתיים. ארבעה חודשים של צעידה ברגל, רוב הימים במחבוא, והמשפחה כולה עדיין יחד. מוחמד לובש כובע מצחייה, אחותו יושבת לידו עם קוקייה סגולה, אביו משמאלו, אמו מימינו - והוא לא מפסיק לחייך. "מה הבטחתם לו באירופה שהוא כל כך מאושר?", אני שואל את אביו. "הבטחנו לו את העתיד שלו", הוא אומר.

כמו מוחמד ומשפחתו, גם רוב העצורים האחרים שישבו בסוף השבוע שעבר בנמל של לסבוס - 22 אפגנים ושני גברים פקיסטנים שטענו כי הם פלסטינים כדי להתחמק מגירוש - נראו מרוצים ממצבם. בלילה הקודם הם הצליחו להיכנס לאיחוד האירופי, לאחר שעלו על סירות גומי מתנפחות שסיפקו להם מבריחים בחופי טורקיה. בעזרת כמה משוטים ורוחות צפוניות, לפנות בוקר הם כבר נחתו בחופים הריקים־עדיין־מתיירים של האי היווני לסבוס. האודיסיאה הפרטית שלהם, שעלתה כסף רב, הסתיימה במעצר ידוע מראש, וכל שנותר להם הוא לחכות שיועברו לאתונה ושם ישוחררו לגורלם, עם צו המורה להם לעזוב את יוון בתוך 30 יום.

רבבות פליטים עושים מדי שנה דרך דומה מהמזרח או מאפריקה לאיי יוון, ספרד, איטליה ומלטה. חלקם מוצאים את מותם, חלקם נעצרים בדרך, אחרים מגורשים בחזרה לארצות מוצאם, אבל הרוב מצליחים לנחות בשלום ולהיכנס אל המדינות הדרומיות של האיחוד האירופי. משם הם מנסים להתפזר ברחבי היבשת, רק כדי להיתקל בחוקי ההגירה הקשוחים של האיחוד ולהישלח בחזרה אל מדינות הדרום. היבשת המזדקנת אמנם זקוקה למהגרים ככוח עבודה שיציל את הכלכלה שלה, אבל היא ממשיכה לברור אותם בקפידה. בשנים האחרונות האיחוד הופך אותה, במקום ליבשת האפשרויות הבלתי מוגבלות שהיא יכלה להיות, ל"מבצר אירופה".

בשבועות האחרונים המצב הורע. הפליטים בנמל עדיין לא חשים זאת, אבל האיחוד האירופי שבחופיו נחתו אינו האיחוד האירופי המשגשג שאליו שאפו להגיע, ויוון שאליה נכנסו אינה אותה מדינה שהיתה כשיצאו לדרך מאפגניסטן. כשהם צעדו בהרים שבין אסיה לאירופה והתחבאו בבתי המסתור שסיפקו להם המבריחים, דירוגי אג"ח נחתכו, חבילות מימון בשווי עשרות מיליארדים גובשו, והכאוס גלש אל רחובות יוון, מביא לשריפת סניף בנק שבסופה נמנו גם שלושה הרוגים.

אווירת משבר השתלטה על היבשת, ובסוף השבוע האחרון היא כבר גלשה אל שאר העולם. גם אם האירועים האחרונים לא יובילו בהכרח לפירוק האיחוד, משבר האמון בעתיד הגוש ובעיקר במטבע המשותף, היורו, ודאי ימנע אינטגרציה עמוקה יותר בין מדינות האיחוד ויוביל לשמירה מוגברת על אינטרסים לאומיים. אלה חדשות רעות למהגרים הלא חוקיים. סיכוייהם להשיג עבודה ביוון, אפילו שחורה, שואפים לאפס, וכך גם סיכוייהם לעזוב את יוון. אבל הפליטים הללו הם כמעט האחרונים שעדיין מחזיקים בחלום האירופי של תנועה חופשית, עבודה לכל וזכויות אדם. הם, וכמה ביורוקרטים בהנהגת האיחוד. שאר אירופה מתעוררת ממנו בימים אלה ממש.

מגרמניה ליוון: הצפונים נגד הדרומים

טיסת אגיאן איירליינס מברלין לאתונה לפני כשבועיים חיברה את שני הקצוות הסוערים של אירופה המטולטלת. הנוסעים העמיק בכותרות העיתונים, שסיפרו סיפור אחד בלבד: את זה של המשבר הכלכלי ביוון. אחת החברות הראשונות באיחוד, הצליחה לערער את הבסיס הכלכלי של הפרויקט האירופי כולו, מטבע היורו, ולהציב את האיחוד על מסלול משבר חריף, אולי החמור בתולדותיו.

זהו משבר שהתבשל במשך זמן רב. בבריסל תמיד דיברו על ה"דרומים" לעומת ה"צפונים". הגרמנים, ההולנדים והסקנדינבים, אמרה הדעה המקובלת, עובדים קשה וביושר; האיטלקים, הספרדים ובוודאי היוונים מחפפים, נהנים ממנעמי השלטון ומהכסף הזורם מבריסל. במשרדי האיחוד מספרים שהחלוקה הגסה ניכרה גם באופן הניהול של המשרדים האירופיים שקיבלו הנציבים ממדינות הדרום לעומת ניהול המשרדים של הנציבים ממדינות הצפון.

הגישה הגרמנית למשבר כפולה. הציבור עצמו כועס על היוונים הבזבזנים. ה"בילד" - הצהובון הנפוץ באירופה, שיודע לזהות טוב יותר מכל עיתון אחר את רגשי ההמונים - יצא בשורת כתבות אנטי־יווניות. כתב אחד אפילו נשלח לקזינו לוטרקי כדי לדבר עם זקנה שהימרה במאות יורו ברולטה. "הפנסיונרים של יוון משחקים עם הכסף שלכם", דיווח משם. יום לאחר מכן הוא חילק דרכמות לציבור היווני המבולבל.

הפגנה באתונה, לפני כשבוע. משבר האמון בגוש היורו הוא חדשות רעות לפליטים צילום: בלומברג

המסר ברור: תושבי גרמניה מעודדים את היוונים לפרוש מהאיחוד, לחזור לדרכמה ולהפסיק להפריע להתקדמות האיחוד האירופי. יותר מ־50% מהם, לפי סקרים שונים, היו מעוניינים לחזור בעצמם למארק הגרמני. העיתון אפילו הציע ליוון לשלם ישירות בחזרה לגרמניה באמצעות חופשות מסובסדות לאזרחים גרמנים באיי יוון. נדמה שיותר מכל, הגרמנים כועסים על כך שהיוונים נהנים מתנאי חיים סבירים במזג אוויר חם, בעוד הם עובדים וחוסכים בחורף הקשה.

מצד שני, עיתונים רציניים יותר הצביעו על החשיבות שבקבלת החלטה מהירה על סיוע, כדי למנוע קריסה של הגוש כולו. במידה רבה, הגרמנים רגילים לסבסד את האיחוד האירופי: קרוב ל־6 מיליארד יורו מכספי המסים הגרמניים בעצם "מופסדים" מדי שנה על הפרויקט האירופי. האחריות ההיסטורית של גרמניה לחורבן אירופה במלחמת העולם השנייה, בשילוב ההבנה העסקית הברורה שכיצואנית הגדולה בעולם (עד השנה שעברה) גרמניה צריכה שכנות עשירות ויציבות ולא עניות ומסוכסכות — הפכו את גרמניה לבנק של האיחוד האירופי. ובמדינה שבה לאומנות גרמנית היא עדיין טאבו, לפחות ברמה השלטונית, הזהות שמספק האיחוד האירופי מסמלת את העתיד.

על חופה של היבשת: המהגרים עוד חולמים

המטוס נחת בשדה התעופה של אתונה, שאותו משכנה הממשלה היוונית הקודמת תמורת הלוואה חשאית מבנק גולדמן זאקס. היוונים הבטיחו את כל ההכנסות שיזרמו משדות התעופה של יוון ב־50 השנים הבאות לבנק, בתמורה לכמה עשרות מיליארד יורו. זו היתה רק אחת משורת הלוואות שנועדו להסתיר את מצבה החמור של יוון ואת הגירעון המשתולל בתקציבה. גם ההכנסות העתידיות מהגרלות הלוטו הובטחו לאותו הבנק. בצורה זו, הכספים מהאיחוד האירופי המשיכו להגיע. זה היה רק אחד הגילויים שגרמו למשקיעים לאבד את האמון ביכולתה של ממשלת יוון לשקם את מצבה הכלכלי של המדינה בכוחות עצמה.

טיסת ההמשך למיטיליני, בירת האי לסבוס, כבר נעשתה במטוס קטן יותר. לקראת הנחיתה, מצדו הימני של המטוס, ניבט קו החוף הטורקי, שבחלקים מסוימים נמצא רק במרחק 10 ק"מ מהחוף היווני. באמצע הים עובר קו הגבול בין יוון לטורקיה, שמפריד גם בין האיחוד האירופי לבין העולם השלישי. זו הסיבה שלסבוס, כמו איים נוספים בים האגאי, נהפך בשנים האחרונות לדלת הכניסה של עשרות אלפי פליטים ומהגרים לא חוקיים שחולמים על אירופה.

הם מגיעים אל חופי טורקיה, מובלים על ידי רשת המבריחים שליוותה אותם מארצות המוצא שלהם. על החוף מוכרים להם המבריחים סירות גומי מנופחות במחירים אסטרונומיים כדי לשוט ליוון, ומסבירים מה הרוחות הרצויות ולאילו אורות חוף לכוון את סירת המשוטים הקטנה. מכאן עזובים המהגרים לנפשם, חוצים את הרצועה הצרה של הים האגאי על כל הסיכון הרב. החצייה יכולה להימשך שעתיים בלבד, אם הרוח צפונית או צפון־מזרחית, אבל יכולה להסתיים גם בטביעה. בעשור האחרון טבעו למוות עשרות בני אדם רק בדרך ללסבוס. לפני כחצי שנה, למשל, היו אלה עשרה אפגנים, ובהם חמישה ילדים, שהסירה שלהם התהפכה ממש מול חופי האי. האפגנים לא ידעו לשחות, והמבריחים לא סיפקו להם חגורות הצלה - כדי לחסוך בכסף ובמקום שהן תופסות על הסירה.

ספינת מהגרים טרופה ליד חופי כרתים צילום: אי פי אי

אפגנים הם הרוב המכריע של המהגרים בנתיב הזה, קורבנות של המצב הקשה במדינה למודת הקרבות; השאלה אם הם מהגרי עבודה לא חוקיים או פליטי חרב נתונה לפרשנות, מה שבטוח הוא שהתנאים חסרי התקווה באפגניסטן הם אלה שמאלצים אותם לעשות את המסע המסוכן מערבה. אחרים מגיעים מעיראק ומפקיסטן, ויש גם אפריקאים רבים שמקבלים ויזה לטורקיה, טסים אליה, משליכים את הדרכון ואז מנסים להיכנס לאיחוד כשהם מתחזים לסומלים.

דרך לסבוס, האי שבו נחתתי לפני כשבועיים, עברו בשנה שעברה15 אלף פליטים רשומים. אלפים נוספים הצליחו להיכנס בלי שנתפסו על ידי הרשויות, ולכן אינם חלק מהסטטיסטיקה. לפי הערכות הנציבות האירופית, כ־400 אלף מהגרים לא חוקיים נכנסים לאיחוד האירופי מדי שנה. חמישית - 80 אלף איש בשנה - עושים זאת בשיט המסוכן לאיי יוון, ועוד מעטים שטים לאיים הקנריים, לאיים איטלקיים או למלטה; אחרים מבריחים את הגבולות היבשתיים במזרח אירופה; השאר מגיעים כחוק, אבל נשארים ביבשת גם אחרי שהאשרה שלהם פגה. כ־40% מהם מגורשים בחזרה למדינות המוצא שלהם, והאיחוד מעריך כי כיום 4.5 מיליון בני אדם חיים בשטחו באופן לא חוקי.

רבים מהם חיים במדינות הדרום, אלה ששקועות כיום במשבר העמוק ביותר - יוון, ספרד, איטליה. הן מאשימות את יתר מדינות האיחוד בגלגול בעיית הפליטים לפתחן ומאשימות את הפליטים בהשפעה שלילית על הכלכלה המקומית. במקביל, קרוב לוודאי שפליטים מצליחים להיכנס למדינות הללו ביתר קלות דווקא משום שהשוק השחור והשחיתות נפוצים בהן יותר. אבל גם מדינות הצפון אינן מצליחות להתנער יותר - הפליטים זולגים אל שטחן, והמשבר הכלכלי בדרום הוא כבר בעיה שלהן.

עיר הבירה של לסבוס: הבעיות רק מתחילות עכשיו

עלי (השם האמיתי שמור במערכת) נחת בחופי לסבוס לפני שש שנים, ומאז הצליח לקבל מעמד חוקי של פליט. "עשיתי את זה, הגשמתי את החלום", הוא אומר כשאנחנו נפגשים לקפה קר בבית קפה מול הנמל של מיטיליני. "אולי לא לגמרי, אבל בהשוואה למצב של המהגרים האחרים, בהחלט עשיתי את זה". הוא עובד כנהג בחברה פרטית, ובמקביל עוזר לרשויות האי כמתרגם שמסייע בתחקור העצורים בדרך לאתונה. לדבריו, הוא מנסה לעזור למהגרים עד כמה שניתן, "משום שאני יודע איך זה להיות במצבם, להיות פגיע כל כך". עלי אומר כי אינו מקבל כל תשלום על עבודתו, אבל בכל מקרה מעדיף להסתיר את זהותו. "כאן באי, אם אתה נותן אוכל למהגר שנמצא בדרך למעבורת יכולים לעצור אותך; אסור לך להסיע מהגרים לא חוקיים, אסור לך לתת להם כסף". נהגי מוניות הלוקחים מהגרים מהחופים למיטיליני נענשים בדרך כלל בשלילת רישיון.

"כמו כולם, גם אני הגעתי בסירת גומי", הוא משחזר. "זה היה אחרי חודש וחצי של הליכה מאיראן לאייואליק, על החוף הטורקי. בלילות הלכנו, בימים התחבאנו בבתים בכפרים. בגלל ההליכה המאומצת, כשהגענו לאיסטנבול חליתי. לא יכולתי להתאשפז כי הייתי לא חוקי. שילמתי 150 דולר לרופא על בדיקה, ונשארתי באיסטנבול שבוע כדי להתאושש. אחד החברים שצעדו איתי הכיר את דרכי החצייה לאיחוד, הוא כבר עבר פעם וגירשו אותו בחזרה לאיראן. הוא ידע איך לחצות בכל מקום, ואיך למצוא אוכל ומים בדרך. אחרי שהחלמתי, קנינו סירת גומי בחנות באיסטנבול וסחבנו אותה בתיק גדול עד לאייואליק. הגענו לעיר בערב. נשארנו במעין ג'ונגל ליד החוף, עם מים שהגיעו עד הברכיים. ברבע לאחת בלילה ניפחנו את הסירה ונכנסנו למים. בשבע וחצי בבוקר הגענו לחוף הצפוני של לסבוס. דייג שראה אותנו התקשר למשטרה. הם באו לעצור אותנו, ומאז אני פה, באי".

עלי, בן למיעוט ההאזארה המדוכא באפגניסטן, אומר כי נאלץ לברוח בשל סכסוכי משפחות בעיר שממנה הגיע ו"בעיות אישיות עם המשפחה, שאני לא רוצה לפרט". בקשה שהגיש בעבר למקלט מדיני ביוון נדחתה, והוא חי כלא חוקי עד שתיקון לחוק שעבר ב־2005 אִפשר לו להגיש שוב מועמדות, ולקבל מקלט.

"מהאנשים שבאו איתי על הסירה - אחד באתונה, אחד בצרפת ואחד בשבדיה. חוץ מזה שבאתונה, כולנו מרוצים שהגענו לאירופה. אני מרגיש בטוח כאן, ואין לי בעיות. אני יכול להסתובב חופשי, בלי פחד. זה לא היה כך באפגניסטן". תוך כדי שיחה, עלי עונה לשיחות טלפון מאפגנים ברחבי העולם שמחפשים מידע על יקיריהם. בשנים האחרונות הוא נהפך למוקד מידע ופניות הומניטריות. אחרי שהוא מסיים את אחת השיחות, למשל, הוא מספר: "זו היתה אם של נער אפגני בן 18 שניסה לעבור ב־6 ביוני. החברים שלו הצליחו לעבור אבל אף אחד לא יודע איפה הוא. היא שאלה אם מצאו גופה, אם יש סיכוי שמצאו אותו. אמרתי לה שלא. לפעמים היא מתקשרת אליי פעמיים ביום".

יש מגוון דרכים להגיע לאירופה, הוא אומר. "התפריט שהמבריחים מציעים למהגרים הוא כמו במסעדה: האפשרות הזולה ביותר היא בסביבות 4,000 דולר - הליכה ברגל בלבד, מעבר הגבול בין איראן לטורקיה ברגל, וסירת גומי מטורקיה ליוון, בלי שום מסמכים מזויפים. אם אתה רוצה דרכון איראני מזויף כדי להיכנס לטורקיה, זה יעלה לך יותר. אם אתה מעדיף לא ללכת אלא לנסוע, זה יעלה עוד. אספקת אוכל ומים תעלה לך אקסטרה. אבל המחיר תלוי בעיקר בכמה כסף יש לך בכיס. אני מכיר אנשים ששילמו 12 אלף דולר, ועשו אותו מסלול כמוני.

"קשה לי מאוד לראות את הפליטים החדשים. בכל פעם אני נזכר בתהליך שעברתי, בכל הבעיות שהיו לי, ואני חושב כיצד הם הולכים לעבור את אותו הדבר. הפליטים חושבים שמרגע שנכנסת לאיחוד, כל הבעיות שלך הסתיימו. אבל אני יודע שהבעיות שלהם יתחילו רק עכשיו. באסיה אתה יכול לעבור בין מדינות באוטובוסים, אבל כאן בלסבוס אתה מוקף ים ואתה יכול לעזוב רק בספינה או במטוס. אז אתה בא ולא יכול לעזוב. אתה חייב להיעצר על ידי הרשויות, וזה אומר שייקחו ממך טביעות אצבעות. אנשים מוכנים לשלם הרבה כדי שהמשטרה לא תיקח מהם טביעות אצבעות, ויש כאן מקומיים שעוזרים להם. הם מתואמים עם המבריחים בטורקיה, ומסתירים את המהגרים בביתם עד שיוצאת המעבורת לאתונה. הם קונים בשבילם כרטיס. המהגרים משלמים 300 יורו על כרטיס שעולה 30 יורו, אבל אם הם מצליחים להגיע לאתונה, הם יכולים להסתדר. משם הם ינסו להגיע לאיטליה, גרמניה, צרפת... מי שהצליח להגיע מיוון למקומות אחרים מרוצה. אבל מי שנאלץ להישאר ביוון לתקופה ארוכה מעדיף לחזור לאפגניסטן. לצערי, בשביל האפגנים, המצב ביוון קשה יותר מזה שבאפגניסטן".

למציאות המסובכת הזו אחראים חוקי האיחוד האירופי עצמו. במסגרת תיקון לאמנת דבלין של האיחוד, שהתקבל ב־2003, כל מי שמבקש מקלט מדיני - ורוב הפליטים האפגנים עושים זאת - יכול לעשות זאת רק במדינה האירופית הראשונה שאליה הגיע. מאגר של טביעות אצבעות הנלקחות עם מעצרם של המהגרים מאפשר לשלטונות בריטניה, למשל, לשלוח בחזרה ליוון פליט אפגני שמבקש מקלט מדיני בממלכה המאוחדת. "וביוון אין עבודה, המצב נורא", אומר עלי, "אני מכיר משפחות באתונה שמחפשות מדי יום אוכל באשפה משום שאין להן מה לאכול".

פליטים בלסבוס. "ביוון אין עבודה, המצב נורא" צילום: אסף אוני

התחתית של האיחוד: רוצים לעזוב, אבל אין לאן

לסבוס הוא אחד האיים הגדולים ביוון. 100 אלף תושביו מתפרנסים בעיקר ממטעי הזיתים העצומים שמתפרשים על הגבעות, ומהתיירות, שבחודשי הקיץ מציפה את החופים הסלעיים במאות אלפי תיירים אירופים. רק לעתים נדירות מתערבבים המהגרים עם התיירים הגרמנים והבריטים שעל החוף; לרוב המהגרים נוחתים בלילה, מתחבאים בשיחים עד הבוקר, מחליפים בגדים, הולכים לנמל ומנסים לעלות על המעבורת לאתונה. חופי צפון האי מלאים בשרידיהן של סירות גומי קרועות, ושיחיו מקושטים באפודי ההצלה הכתומים שחלק מהמהגרים מביאים איתם.

גם עם התושבים המקומיים האפגנים לא מתערבבים. למעשה, רוב המקומיים מעדיפים להתעלם מהעובדה שהאי שלהם נהפך לשער הכניסה לרבבות מהגרים. "הם לא נשארים כאן, הם רק רוצים לעבור לאתונה, אז זה לא מפריע לנו", היא התשובה הנפוצה ביותר לשאלה על השפעת ההגירה על החיים באי.

אבל יש גם מי שנשאר באי, קומץ קטן של כמה עשרות עובדים לא חוקיים שמעדיפים את לסבוס על אתונה הקשה מדי. אסף (Assef), אפגני בן 22, הוא אחד מהם. הוא חי בלסבוס קצת יותר משנתיים, ובסוף השבוע שעבר הסתובב עם חבריו בכיכר המרכזית של מיטיליני, בין צעירים יוונים שהתעלמו מקיומם. יד ימין שלו היתה נפוחה וצבה, ואסף סיפר שנפל מפיגום לפני חודש. בית החולים סירב לטפל בו בתחילה, הוא אומר, ואסף נאלץ לשלם במזומן. הוא מרוויח 30 יורו ליום עבודה בבניין, ובדרך כלל מצליח להגיע לארבעה־חמישה ימי עבודה בחודש. כעת, בגלל היד הפצועה, הוא לא יכול לעבוד.

"המצב פה לא טוב בשבילי", הוא אומר באנגלית שלמד במחנות הפליטים בפקיסטן, "אני רוצה לעזוב, אבל אין לי לאן. המצב באתונה קשה וכדי לברוח מיוון צריך כסף". המינימום, הוא אומר, "הוא 1,200 יורו. בשביל סכום כזה אפשר למצוא מבריחים עם קשרים לנהגי המשאיות, שמשאירים את הדלת פתוחה במשאיות שעולות על המעבורות לאיטליה; הסיכון גדול, אם תופסים אותך השוטרים היוונים הם מכים אותך בצורה כזו שאף פעם לא תמצא עבודה. בשביל 3,000 יורו אפשר להשיג באתונה מסמכים מזויפים, ולהגיע איתם לכל מקום באירופה".

באופן אישי, הוא חולם על שבדיה, אבל הוא מכיר גם מישהו בנורבגיה שאומר שהחיים שם טובים. חלק ממדינות סקנדינביה, כמו גם גרמניה, הפסיקו הלכה למעשה את הגירושים בחזרה ליוון המחויבים מתקנת דבלין. הבעיה היא להגיע אליהן. "אחרי שנתיים פה יש לי רק 50 יורו בכיס. לא באתי לאירופה בשביל הכסף, אני רק רוצה חיים טובים, עם אנשים ידידותיים".

בינתיים, אסף חי בשוליים. הוא גר עם שני חברים בחדרון של 10 מ"ר במרתף של בניין דירות, בלי חלון, על הרצפה. המטבח מזוהם, אבל יש טלוויזיה ודי.וי.די עם סרטים אפגניים. שלושת השותפים משלמים 200 יורו לחודש. אחד מהם עובד כמעט מדי יום, אחר לא עבד אפילו יום אחד בשנה האחרונה. אפשר לחוש את הייאוש שלהם, שלא דרוש הרבה עד שייתרגם לאלימות.

"אף אחד לא מדבר איתנו", אסף אומר, "הבחורות אפילו לא מסתכלות עלינו. ניסיתי להתחיל עם כמה, אבל הן רק עושות עם היד תנועה אחת: 'לך מכאן'. גם שאר היוונים באי עוינים. עוד לפני שאני אומר שלום ביוונית, הם שואלים אותי 'מאיפה אתה?'. הם קוראים לי בכינויי גנאי. הם לא מקבלים אותנו.

"האיחוד האירופי הוא לא מה שחשבתי. חשבתי שאני אוכל לעבוד, ושהחיים של יהיו טובים יותר מאשר באפגניסטן, אבל כאן באי זה כמו שם. אנשים סגורים". אתה מתחרט שבאת לאיחוד האירופי? אני שואל אותו, "אני לא חושב על זה", הוא עונה.

מסומליה לפינלנד: בצפון יש אנשים נחמדים

אסף הגיע ללסבוס קצת מבוגר מדי. חלק גדול מהמהגרים הם קטינים, שזוכים למגורים ומזון במרכז פליטים מיוחד שהקימו שלטונות האי. זהו מעין מקלט לנערים, בהרים, שהתנאי היחיד להתקבל אליו הוא שגילך יהיה פחות מ־18. המרכז משמש תחנת מעבר למהגרים הצעירים והטריים שנחתו באי, בדרך לאתונה. יש בו כעת כ־30 נערים — ילדים־ותיקים, כאלה שהגיעו לפני שנתיים, ברחו אל המעבורות בנמל פטראס בניסיון לצאת מיוון, נתפסו, חטפו מכות והוחזרו לכאן, לצד נערים שנחתו על החוף ממש עכשיו, ועדיין מאמינים שיוכלו להסתנן צפונה, למדינות אירופה העשירות.

אחד מהם הוא חוסיין, סומלי דק וגבוה בן 16, שהגיע ללסבוס לפני עשרה ימים. הוא התחבא עם אחיו וקרוב משפחה נוסף באוניית סוחר שיצאה ממוגדישו. "18 ימים היינו מתחת לסיפון, עברנו אולי 20 ארצות", הוא אומר באנגלית שוטפת ובחיוך, "אבל המבריחים לא נתנו לנו אוכל, רק מים פעם בכמה זמן". זה היה מסע קשה מאוד, הוא אומר, ומקפל את הבטן כדי להדגים את הרעב שהיה מנת חלקו בשלושת השבועות האחרונים. תמורת הסיכוי שלו להיכנס לאירופה שילמה המשפחה 2,000 דולר. עכשיו הוא ואחיו מיואשים. משום שהם קטינים, הם נשארו במרכז בלסבוס בהמתנה לצווי הגירוש שלהם. קרוב המשפחה הבוגר  שהם לא יודעים אם הוא "בן אדם טוב או לא" - נמצא באתונה עם כל כספם ובגדיהם. צמד הנערים חוששים שהוא יברח להם למדינה סקנדינבית, והם ייתקעו ביוון בלי כלום.

חוסיין מסביר שלא היה יכול להישאר במוגדישו. "אל־שבאב (תנועה אסלאמית קיצונית) שולטת עכשיו ברוב עיר הבירה. אם אתה בגיל שלי, הם באים הביתה ואומרים: 'תצטרף אלינו או שניקח אותך למשפט'. לפעמים הם מורים על קטיעת ידיים למי שמסרב להילחם. לפעמים...", הוא מדגים עם יד ימין, "השופט נוקש בשתי האצבעות. תנועה של שנייה וחצי. וזה אומר שיוציאו את הנאשם להורג".

חוסיין רוצה להגיע לפינלנד, ניזון משמועות שמשם לא מגרשים סומלים. "אני רואה את העתיד שלי שם. אומרים שהאנשים נחמדים וידידותיים, לא כמו ביוון. אבל לקחו לי את טביעות האצבעות. אתה יודע אם הפינים מגרשים בחזרה לכאן?".

הפחד להיות מגורש בחזרה ליוון הוביל את הפליטים לפתח שיטות התחמקות כואבות. הטרנד החדש בקרב הנוחתים בלסבוס הוא לשייף בכאב את כל כריות האצבעות או לשרוף אותן עם סיגריה, כדי לא לאפשר לשלטונות לקחת טביעות. לפעמים צריך לחכות חודשים עד שהן יופיעו מחדש, ובינתיים המהגרים מצליחים לחמוק מהתהליך ולהשתחרר.

על הגבול הימי: צפים, מחכים לחילוץ

טביעות האצבעות הן רק הליך פרוצדורלי. הכלי העיקרי למניעת הגירה הלא חוקית הוא סיורים ומבצעים נגד מהגרים בגבולות האיחוד. לפני כחמש שנים הוקמה פרונטקס, הסוכנות שמחלקת בין מדינות האיחוד משאבים ומשימות למאבק בהגירה לא חוקית. כך כאן, בגבול הדרומי של האיחוד, חגים מסוקים איטלקים וגרמניים וספינות מלטזיות ובולגריות. היעד המרכזי אינו לכידת מהגרים, אלא מעצר מבריחים.

שרידי סירת גומי שהתפוצצה בחוף בלסבוס צילום: אסף אוני

אבל עיקר העבודה מוטל על משמר החופים היווני. באחד מימי השבוע שעבר, בחמש בבוקר, אני מצטרף לפטרול הבוקר של משמר החופים היווני. קפטן קיריליקוס הוא אחד האחראים על סיורי הבוקר האלה, שמגיחים אל המים בדיוק בסוף המסע של המהגרים, ועוצרים רבים מהם. עוד לפני שהשמש זורחת הספינה שטה במהירות אל עבר קו הגבול הימי עם טורקיה. אחרי חצי שעה, השמש עולה ממזרח ומאירה על ים חלק. זהו מזג אוויר טוב לניסיונות הסתננות, קיריליקוס אומר. מי שיצא הלילה מחופי טורקיה הצליח להגיע לחופי יוון בקלות. אנשי הספינה נותרו הבוקר נטולי עבודה.

בעשרות בקרים אחרים זה נגמר אחרת. "כשהם עדיין במים טורקיים, אבל קרוב לגבול, הם מפוצצים את הסירות ברגע שהם רואים אותנו, כדי שנבוא לחלץ אותם. ממילא הם מוכנים להיעצר", אומר אחד מאנשי הצוות. רוטינת הבוקר הזו סיזיפית. מתי זה ייגמר? אני שואל, מתי ייפסק זרם המסתננים. "זה ייגמר רק כשייגמרו הצרות באפגניסטן", הוא אומר, "כשלא תהיה להם סיבה לבוא. אחרת זה ימשיך הלאה והלאה, ותמיד הם ימצאו דרכים לעבור את הגבול, במיוחד אם הם מוכנים לקחת סיכונים".

והדרך הזאת אכן מסוכנת. בבית הקברות של מיטיליני, בפינה מוזנחת שבה גולגולות ועצמות ירך מבצבצות מתוך האדמה, קוברות הרשויות את הגופות המנופחות שנמשות מהים. הקורבנות הטריים ביותר הם מאותה תקרית לפני כחצי שנה, בסוף אוקטובר. עלי מספר כי כש־20 נוסעי הספינה הגיעו לחוף בלילה, הם חששו מהמים העמוקים וניסו להסתובב ולנחות בחוף אחר. אז נתקלה הסירה באבן חדה שפוצצה את הגומי הדק. למרות המרחק הקטן מהחוף, עומקם של המים היה יותר מ־20 מטר. האפגנים לא ידעו לשחות, אמהות ניסו להציל את ילדיהן. בלי חגורות הצלה, עשרה טבעו. עלי אומר כי בעבור מוסלמים, צורת הקבורה הזו, בחלק של בית הקברות שאליו מפנים עצמות ישנות, מחפירה. "אני לא מעז לשלוח למשפחות תמונות של הקברים". על הקברים המוזנחים מוצבים שלטים ביוונית, המציינים את הקורבנות בשמותיהם החדשים: "אפגני מספר אחת", "אפגני מספר שתיים" וכן הלאה.

מטורקיה בחזרה לאירופה: לא משנה איפה, רק לעבוד

את הגבול הימי בין יוון לטורקיה אני נאלץ, למחרת, לעבור בעצמי. לצד המהומות שהלהיטו את יוון נקטו ועדי העובדים גם בשביתות נרחבות, שהשעו את כל תנועת המטוסים מלסבוס ואליו למשך יומיים. החלטתי לעזוב את האי דרך הים, מזרחה, לטורקיה, ומשם לאיזמיר ובטיסה בחזרה לברלין. 25 יורו בלבד ושעה של נסיעה קלילה בשמש הנעימה היו כל שהיה נחוץ לי כדי לעשות את המסע שלוקח למהגרים שעות, מאות יורו ואין ספור סכנות. קו החוף הטורקי הנטוש נראה כמקום שממנו אפשר להמשיך לשגר פליטים לעבר אירופה באין מפריע.

המעבורת יצאה בדיוק מהרציף שבו נעצרו הילד מוחמד ומשפחתו שלושה ימים קודם לכן. הם השתרעו שם על מעילים שהביאו עמם, או ישבו בישיבה מזרחית והמתינו בשקט. שוטרים יוונים שדיברו מעט אנגלית הבהירו להם כי הם צריכים לחכות עד שיקראו בשמם וייקחו את טביעות האצבעות שלהם. גם את אלה של מוחמד. הם המתינו שעות, וברקע עברו תיירים ותושבי האי שעלו על המעבורות השונות, נמנעים מלהסתכל על חבורת המהגרים שהוסתרה בין המשאיות. אתם שמחים שהגעתם לאיחוד האירופי? שאלתי את הוריו של מוחמד. "אנחנו שמחים מאוד", הם הדגישו. ומה החלום האירופי שלכם? לאיזו מדינה אתם רוצים לעבור? "לא משנה לנו באיזו מדינה נהיה, אנחנו רק רוצים לעבוד ולהבטיח את העתיד של הילדים שלנו. באנו בשבילם".

מוחמד המשיך לחייך. אולי ימשיך כך עד שיקבל אזרחות אירופית כלשהי, כשילמד שבדית או הולנדית, יעבוד, ישלם מסים ויהיה חלק מגוש אירופי משגשג. אולי אפילו ייזכר בסיפורי ההגירה שלו ללסבוס כפי שדור שלם של אמריקאים זוכר את סיפורי אליס איילנד. ואולי יפסיק לחייך כשיגיע לאתונה, ייקלט בקהילות המהגרים הגדלות והאומללות שבה, יחווה את החיים הקשים במדינה במשבר כלכלי ובחוסר שקט שמידרדר פעם בכמה זמן לאלימות. אולי יחוש את חוסר האונים של הוריו, שינסו לצאת מיוון הנחשלת וייתכן שייאלצו לחזור בחוסר כל לאפגניסטן אחרי שמכרו את כל רכושם כדי לממן את המסע. בכל מקרה, הסיפור של אירופה, מסוף השבוע שעבר, הוא גם הסיפור שלו.