תשקיף: אדון כמעט וגברת כבר
הוא לא באמת מסוגל, לה אין באמת סמכות. השילוב של מאיר שמיר וזהבית כהן בתנובה היה שקר גדול
"אני נהנה מכל דקה של עבודה עם זהבית. היא אחת הבחורות הכי מוכשרות שנתקלתי בהן, ואם היא נהנית ממני כמו שאני ממנה, מצבי טוב. הקשר והכימיה כל כך טובים, שאנחנו בודקים יחד השקעה משותפת"
מאיר שמיר בראיון ל"ליידי גלובס", אוקטובר 2009
כך נשמע שקר גמור. כל מי שהיה מצוי בעסקת תנובה ובטיב היחסים בין מאיר שמיר לזהבית כהן יודע שמדובר בזיוף. בעל השליטה במבטח שמיר ומנכ"לית אייפקס ישראל לא סבלו זה את זה מלכתחילה. בטח ובטח שלא סבלו זה את זה כששמיר פלט את המשפטים לעיל באוקטובר 2009, כמעט שנתיים אחרי שכפו זה את זה לתוך עסקת רכישת תנובה ונהפכו לשותפים בעל כורחם.
הזכות לזייף בנוגע לחיבתך לשותף העסקי היא זכות יסוד בעולם העסקי. היא מאפשרת לעתים להמשיך לגלגל עסק מצליח עוד שנים ארוכות. אבל התנאי הוא שלקשר יש יסודות כלשהם, ולו רעועים. במקרה של תנובה, מלכתחילה כל שהיה לשותפים זה ניגוד אינטרסים ועבירה צפויה על החוק. הדבר היחיד שלא היה ברור הוא מי ייחלץ מהקשר בפחות נזק.
תנובה היתה משימת־על של זהבית כהן. תפקידה הערטילאי משהו הוא "ייזום וביצוע השקעות" של אייפקס בישראל, ותנובה סומנה על ידה כיעד. יחד עם אריק רייכמן, אז מנכ"ל תשלובת המזון, כהן חרשה את הארץ במשך חודשים, מקיבוצי הצפון למושבי הדרום, מאסיפת חברים סוערת לדיון לילי עם מגדלי בקר משופמים. חמושה ביכולות שכנוע מרשימות, סבלנות אינסופית וקופת המזומנים הקורצת של אייפקס, המסע שלה הושלם בהצלחה.
אלא שתנובה היתה גם החלום הגדול של שמיר. בעבור מי שגדל בקיבוץ בארות יצחק, נווט פאנטום מלח הארץ שיודע לדקלם את הגבעטרון בעל פה, "העסקה היתה חלק מרומנטיקה. אין הרבה תנובות בישראל", כפי שצוטט ב"ידיעות אחרונות". אבל מעבר לרומנטיקה, תנובה היתה מבחינת שמיר הזדמנות נדירה לקפוץ לליגה של הגדולים באמת. להיות בעליו של אחד הקונצרנים הוותיקים והיציבים כאן, למחוק סוף סוף את תדמית סוכן הביטוח שהוא אמנם מבריק ומצליח, אבל תמיד נשאר קצת סוכן ביטוח וקצת ספקולנט שלא עומד בפיתוי של רווחים מהירים.
נוחי דנקנר, פעם עורך דין, העז ועשה את הקפיצה הגדולה הזו. אילן בן־דב, פעם זכיין של מותג סלולרי, עשה את הקפיצה הזו. שאול אלוביץ, פעם יבואן אלקטרוניקה, עשה אותה גם הוא. שמיר כבר המון זמן רוצה, ועדיין לא הצליח לקפוץ מספיק גבוה. קפיצה כזו דורשת זיהוי של הזדמנות, אבל בעיקר המון אומץ. לקחת סיכון גדול, להתמנף עד הגרוגרת, לכרות בריתות בקריצת עין עם הגופים המממנים, למשכן את נשמתך עד מועד חלוקת הדיבידנדים הנדיבה - ולקוות לטוב. לשמיר, בינתיים, אין את זה.
בסוף שנות התשעים הוא רכש נתח ממניות בנק לאומי - וכעבור זמן מכר. עשה רווח יפה, אבל לא נשאר עם בנק ביד. גם הפועלים עמד לרגע על הפרק, כאשר ב־2006 חתם שמיר עם משפחת דנקנר על הסכם לרכישת שליש ממניותיהם בתעשיות מלח, שהיתה אז שותפה בגרעין השליטה בבנק. עיכוב במתן האישור לעסקה גרם לדנקנרים לסגת ממנה. באותה שנה שמיר גם הפסיד לדוד עזריאלי במכרז על גרנית הכרמל.
הניסיונות הללו התבססו בין היתר על הון עתק - 100 מיליון דולר - שזרמו לשמיר ב־2006 מאקזיט בליפמן, חברת המסופים לסליקת אשראי. כך ששמיר יודע גם להרוויח בהשקעות. אלא שהוא רצה להפסיק להיות סתם משקיע. הוא רצה להיות טייקון. תנובה היתה המקפצה, והוא לא הצליח להתאפק.
שמיר וכהן הובלו לחופה המשותפת מחוסר ברירה, ורק אחרי שניהלו מאבק קשה ביניהם. הוא ניסה לקנות את תנובה בלעדיה, וכשל. היא נאלצה להכניס אותו כשותף מיעוט כדי שיפסיק לתקוע עוד ועוד מקלות בגלגלי המכירה. הוא לא יכול היה לראות את תנובה מתרחקת ממנו, היא הצטמררה מהמחשבה על עוד חיבוק שכנוע שתעניק לרפתן מיוזע. כששני הצדדים כל כך רוצים ובו בזמן כל כך לא מתאימים, אין ברירה אלא להגמיש את הסטנדרטים. אז השדכן הקיבוצי אמר שאין ברירה, ועם כל הפגמים, זאת הכלה הכי יפה שתוכלו לקבל. קדימה, נשיקה.
התוצאה היתה שותפות שנולדה בחטא. זה שרצה לשלוט בתנובה הגדולה קיבל רק חמישית ממנה ועוד ויתר על נציג בדירקטוריון. זאת שרצתה מִקסום רווחים מהיר בדרך לאקזיט קיבלה שותף דומיננטי שלגבו מוצמד מוקש גדול בדמות החובה לפרסם את דו"חות החברה. כולם כבר יודעים היום איך "הקשר והכימיה הכל כך טובים" הסתיימו.
ניתן לשער ששמיר הימר על הסחבת הישראלית ועל שיטת ה"יהיה בסדר" כשהתחייב שלא לפרסם את הדו"חות של תנובה, חרף דרישות החוק. כשעו"ד רם כספי בצד שלך, ה"יהיה בסדר" נשמע כמו בסיס די יציב לתכנון עסקי. זה אפילו הוכיח את עצמו לפרק זמן מסוים, עד שזוהר גושן, יו"ר רשות ניירות ערך, החליט לחרוג ממנהגם של הרגולטורים המקומיים ולחשוף שיניים. שמיר הצליח להוציא כמה קריאות קרב, עד שנאלץ להתקפל בקול ענות חלושה. כבונוס, גושן השעה את המסחר במניות של החברה שלו.
גם כהן לא יצאה ממש גדולה. למנהלת העסקים של אייפקס יש כאן שני עסקים שהיא מנהלת - ושניהם תקועים כהוגן. 3.2 מיליארד שקל שהסכימה לשלם עבור פסגות נהפכו לעסקה בהקפאה עמוקה, עד שיתברר מה יעלה בגורל החקירות שאליהן נקלע בית ההשקעות. ובתנובה, כדי לצאת בשלום, בהחלט ייתכן שהיא תצטרך לחזור ולהכניס את היד לכיס.
ושמיר? הוא שוב לא יותר מאחד שעשה סיבוב בתנובה. אם יצליח להיפטר בהצלחה מההשקעה, זה אפילו יהיה סיבוב רווחי. אבל ההזדמנות לקפיצה הגדולה שוב הוחמצה.