האושר נמצא במקום שבו אנו עומדים
גרטשן רובין הקדישה שנה מחייה לנסות את כל ההמלצות המעשיות לשיפור מצב הרוח ורמת האושר. בסוף יצא מזה ספר הדרכה, שהפך לרב־מכר היסטרי בארצות הברית. וכן, היא אומרת בראיון למוסף "כלכליסט",
אדם קם בבוקר, מחליט שמשהו לא בסדר עם החיים שלו, ויוצא לחפש אחר האושר. מאז שעמד ההומו סאפיינס על דעתו זכה הסיפור הזה לאין ספור גרסאות כיסוי: הנרי ת'ורו עשה את זה במשך שנתיים על שפת אגם וולדן, ג'ואן אנדרסון עשתה את זה במשך שנה בקייפ קוד (“שנה ליד הים"), הבודהה עשה את זה בהודו, לאונרד כהן עשה את זה במנזר זן בקליפורניה בשעה שהמנהלת שלו רוקנה לו את חשבון הבנק, וג'וליה רוברטס תעשה את זה בסרט ההוליוודי שייצא באוגוסט הקרוב לאקרנים: "לאכול, להתפלל, לאהוב".
הסיפור של גרטשן רובין דומה אך שונה. בבוקר גשום אחד היא הביטה אל הרחוב הפקוק מחלון אוטובוס, ולפתע היכתה בה ההכרה: החיים עומדים לזלוג לה מבין הידיים. היא ניסתה לחשוב מה היא בכלל רוצה מהחיים והבינה שמה שחשוב לה הוא להיות מאושרת. אלא שהיתה בעיה מרכזית אחת: היא כבר היתה מאושרת.
היא היתה בריאה, היא לא היתה מדוכאת, היה לה בעל אהוב ונאה (“אהבת חיי”) , שתי ילדות מקסימות, חברים, קשר טוב עם בני משפחתה, עבודה שהיא נהנית ממנה ודירה תלת־מפלסית בעיר האהובה עליה, ניו יורק. נכון, קרה שסבלה מרגשות אשם, תשישות, התקפי זעם או התקפי מלנכוליה קלים, אבל בסך הכל היו לה חיים לא רעים. היא היתה בת מזל. הצרה העיקרית היתה, לדבריה, שהיא לא ידעה להעריך את האושר שלה. רדפו אותה מילותיה של הסופרת הצרפתייה קולט: “אילו חיים נפלאים היו לי! אילו רק הבנתי זאת קודם".
אז היא החליטה לצאת למסע, מסע שיעזור לה להכיר במזל הגדול שנפל בחיקה וישפר את הפגמים הקטנים של חייה. ובניגוד לג'ואן אנדרסון, הבודהה, לאונרד כהן ורבים אחרים - לגרטשן רובין לא היתה שום כוונה לנדוד בין ארצות, להתגרש, להתבודד או למכור את הפרארי. את האודיסאה שלה היא החליטה לנהל מדירתה המרווחת באפר איסט סייד במנהטן, בין ערמות של ספרים, טבלאות, תרגילים, משימות והחלטות. הציפיות שלה היו ריאליסטיות, השינויים הדרגתיים, המשימות פרקטיות, יומיומיות, אולי בורגניות. היא קראה לזה "פרויקט האושר".
אבל האם טיפוסים פחות בני מזל ממנה (כלומר - רוב האנושות) יכולים ללמוד מהפרויקט שלה וליישם אותו על חייהם? היא בטוחה שכן. "הרבה אנשים שחוו אתגרי אושר גדולים כתבו לי כמה הם אהבו את הפרויקט וכמה הוא רלבנטי עבורם", היא מספרת למוסף "כלכליסט", בראיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי, "למשל הורים לילדים עם צרכים מיוחדים, אנשים שפוטרו מהעבודה, אנשים שעובדים בהוספיסים של חולי סרטן וכאלה שעוברים כימותרפיה. כך שאף על פי שאני כותבת מתוך חוויות מאוד יומיומיות, של אנשים שאצלם הכל בעיקרון בסדר, זו גישה שרלבנטית גם לאנשים שחוו קשיים גדולים יותר.
"חשוב להדגיש את ההבדל בין חוסר אושר לדיכאון", היא מוסיפה הסתייגות, "דיכאון זו בעיה רצינית שדורשת עזרה של מומחים. אני לא רוצה שאנשים יחשבו שאני כותבת על דיכאון. זה הרבה מעבר לתחום ההתמחות שלי".
“תיהנו מהתהליך" - דיבר 6 מתוך 12 הדיברות של רובין
התחנה הראשונה במסעה של רובין (44) היתה קריאה אינטנסיבית של ספרים ומאמרים שנכתבו על אושר -
מפילוסופיה יוונית, דרך פסיכולוגיה ומדע עכשוויים ועד עצות מהתרבות הפופולרית. בשלב השני היא ארזה את התובנות מהקריאה הזו, ויצאה למבחן טעימות של שנה. בכל חודש, החליטה, תשים דגש על ערך מרכזי אחר (הורות, כסף, משמעות, נצח ועוד), תבחן על בשרה את ההמלצות המעשיות לשיפור מצב הרוח ותגלה אם יש בהן אמת. היא פתחה בלוג שבו החלה לספר לקוראים על ניסיונותיה ונתנה טיפים שונים ברוח דומה. היא המליצה לעצמה ולאחרים לשיר בבקרים, לנהל יומן של משפט ביום, להתנדב, להיות פחות נודניקים, לסדר את המיטה בבוקר ולכתוב לעצמך דיברות אישיות.
הבלוג שלה, שעלה לאוויר ב־2006 (happiness-project.com), הלך וצבר פופולריות. היא יצרה ארגז כלים עבור אנשים שמעוניינים לפצוח במהלך דומה, וקבוצות "פרויקט אושר" החלו לצוץ ברחבי ארצות הברית. בינואר 2009 החל הפרויקט להופיע גם במגזין האינטרנט הנחשב "סלייט", ובתחילת 2010 התפרסם בארצות הברית הספר "פרויקט האושר - או למה ביליתי שנה בניסיון לשיר בבוקר, לנקות את הארון, לריב נכון, לקרוא אריסטו ובגדול ליהנות יותר".
הספר, בהוצאת הארפר קולינס, היה ללהיט מיידי, ובפברואר הגיע למקום הראשון ברשימת רבי־המכר של "הניו יורק טיימס" בקטגוריית ספרי העזרה העצמית. זה עשה אותה מאושרת מאוד.
ספרה של רובין, הכלאה בין ספר עצות פסיאודו־מדעי לרומן זיכרונות, מגבה את חווייתה האישית בציטוטים ובסימוכים מדעיים. בחודש פברואר, למשל, שבו ניסתה לשפר את חיי הנישואים שלה, היא למדה להיות סלחנית יותר כלפי בעלה אחרי שקראה מחקרים שמראים שעבור גברים גם צפייה משותפת בטלוויזיה נתפסת כפעילות אינטימית. אבל למרות הגיבוי הלכאורה אובייקטיבי, היא חושבת שכל פרויקט אושר צריך להיות אישי, אידיוסינקרטי, תפור למידותיו של המשתמש. הפרויקט שלה צריך להיות רק סמן דרך, השראה עבור אחרים.
מה היתה ההחלטה שהתבררה כטובה ביותר עבורך?
"הדיבר הראשון שלי, 'להיות גרטשן'. הדבר הכי משמעותי שהבנתי בפרויקט הוא שככל שהחיים שלי שיקפו את הטבע האמיתי שלי, כך הייתי מאושרת יותר".
ומה לא עבד?
"יוגה צחוק לא עשתה לי את זה. אמרו לי ש־50 מיליון אנשים ברחבי העולם עושים יוגה צחוק, אז אמרתי 'טוב, אני אנסה', אבל זה לא עבד. גם היפנוזה, שקיוויתי שתהיה קיצור דרך, לא עבדה. מדיטציה היתה משהו שאפילו לא יכולתי לגרום לעצמי לנסות, אף שהרבה אנשים אמרו לי: 'אלוהים, איך את יכולה לא לעשות מדיטציה?'. אולי אני אנסה את זה בפרויקט האושר הבא".
"זהו את הבעיה" - דיבר 8 מתוך 12 הדיברות של רובין
כפי שכבר אפשר להבין, רובין לא מגלמת את הסטריאוטיפ הרוחני־קלאסי של הנוהה אחר האושר. בילדותה בקנזס סיטי היא מספרת שהיתה "חביבת המורים". באוניברסיטה היא למדה משפטים בייל, ולאחר מכן התמחתה אצל שופטת בית המשפט העליון האמריקאי סנדרה דיי אוקונור. אבל אחרי ההתמחות היא הבינה שמשפטים הוא לא התחום המועדף עליה, עשתה הסבה מקצועית לכתיבה ופרסמה ביוגרפיות שהיו לרבי־מכר: "40 דרכים להבין את צ'רצ'יל" ו"40 דרכים להבין את קנדי". בעלה, ג'יימס רובין, הוא שותף בכיר בקרן הגידור BC Partnetrs ובנו של רוברט רובין, לשעבר שר האוצר של ארצות הברית, ויועץ בכיר בסיטיגרופ, שנאלץ להתפטר מתפקידו לאחר קריסת הבנק.
אחת המסקנות שלך היא שכסף, בניגוד לטענה הרווחת, יכול לקנות אושר.
"כסף יכול להביא אושר אם משתמשים בו בצורה נבונה. הוא אולי לא יכול לקנות אושר, אבל הוא יכול לקנות דברים שמביאים אושר. הרבה מהדברים הטובים בחיים הם חינם, אבל יש דרכים להוציא כסף כדי לחזק את הדברים האלה. מערכות יחסים, למשל, הן משהו שעושה אנשים מאושרים. אם אתה נוסע רחוק כדי לראות חבר או קונה מתנה לחבר, זה עושה אותך מאושר. מינוי לחדר כושר יוכל לעשות אותך מאושר, בעלי חיים משמחים אנשים, ולגדל בעל חיים זה עסק יקר. אז זה לא סתם העניין של להוציא כסף, אלא איך אתה מוציא אותו. אנשים אומרים שקניית דברים לא תעשה אותך מאושר יותר, וגם זה לא נכון. אם אתה בשלן ואתה קונה סט סכינים יקר, בכל פעם שתשתמש בהם זה יעשה אותך מאושר. אם אתה קונה את סט הסכינים הזה רק כי הם מפוארים ויקרים ואתה רוצה להרשים את השכנים שלך זה באמת לא יעשה אותך מאושר".
"אנשים אומרים שקניית חפצים לא תעשה אותך מאושר. זה לא נכון. כסף אולי לא קונה אושר, אבל יכול לקנות דברים שמביאים אושר" | צילום: shutterstock |
לה עצמה, סיפרה לא מזמן בהרצאה בפני עובדי גוגל, יש בלנדר "יקר בצורה לא שפויה", שבעזרתו היא מכינה משקאות מדי ערב, ושהיא אוהבת אהבת אמת.
"נקודה נוספת בשאלת האושר/כסף היא שמחסור בכסף יכול להביא לך הרבה חוסר אושר", היא ממשיכה. “מצד שני, זה שיש לך כסף לא בהכרח ישפר את מצב רוחך. זה כמו בריאות - אם אתה חולה זה יכול לגרום לך הרבה צער, אבל להיות בריא לא בהכרח מוסיף לך אושר ברמה זהה, כי ברגע שאתה בריא או שיש לך מספיק כסף אתה מתחיל לקחת את זה כמובן מאליו. אתה מפסיק לחשוב על כמה אתה שמח שאתה יכול לשלם שכר דירה או לרכוש מינוי למגזין שאתה אוהב".
"עשו את זה עכשיו" - דיבר 4 מתוך 12 הדיברות של רובין
עוד תובנה מרכזית עבור רובין היתה שסדר חיצוני יכול ליצור שקט פנימי. אחת המשימות הראשונות שנתנה לעצמה היתה "לזרוק, לתקן ולארגן". היא השתמשה בין היתר ב"שיטת הדקה", שגורסת שכל דבר שאתה יכול לעשות בדקה או פחות (לתלות מעיל, לשים צלחת במדיח) יש לעשות מיד, ללא מחשבה. היא מספרת שהיא מקבלת סיפוק אדיר מסידור ארונות.
אבל להפתעתה, בעוד התרבות הפופולרית והמגזינים מלאים בהתייחסויות לרצון של אנשים להיפטר מעודף השטויות שמתגלגלות בביתם כדי להשיג אושר, במדע ובפסיכולוגיה החיובית היא מצאה התעלמות מוחלטת מהנושא. "הרבה אנשים חושבים שלמדע יש תשובה לכל", היא אומרת, "אבל אני חושבת שכאשר זה נוגע לאושר זה לא נכון. לעתים קרובות מצאתי תובנות עמוקות יותר בפילוסופיה או ברומנים ספרותיים מאשר במאמרים על פסיכולוגיה חיובית".
הפרויקט של רובין לא הסתיים כשהסתיימה השנה. למעשה, היא היתה כל כך מרוצה עד שהחליטה להמשיך בו כל חייה, והיא ממשיכה להוסיף לעצמה עוד ועוד משימות. כיום, היא מספרת, יש לה כבר קרוב למאה.
"אחת המשימות החדשות החביבות עליי היא לקפוץ. פשוט לקפוץ במקום כמה פעמים ביום. זה נותן לך זריקת שמחה, זה מצחיק, זה אפקטיבי וקל ליישום. כדאי לך לנסות. עוד דבר שהתחדד אצלי מאוד לאחרונה זה לנשק יותר, לחבק יותר ולגעת יותר. זו כרגע ההחלטה החביבה עליי".
אין סכנה שפרויקט כזה יהפוך לאובססיה, או יעורר רגשות אשם במי שלא מצליח לעמוד בכל המשימות?
"כן, ולכן אני אומרת שצריך להתחיל בקטן ובאופן שיהיה לך קל לנהל. אם אתה עובד במשרה מלאה ויש לך שלושה ילדים לא תלך למכון הכושר לשעה ביום, זה פשוט לא אפשרי. עדיף שתגיד לעצמך - אני אצא להליכה של עשר דקות ביום. המפתח הוא להיות ריאליסטי. תנקה מגירה אחת במטבח, תכתוב יומן של משפט ביום, אל תרגיש שאתה צריך לעשות הכל. אל תעמיס על עצמך ציפיות אושר שרק יגרמו לך להרגיש פחות מאושר".
האושר הפרקטי הזה של רובין אינו זר בנוף האמריקאי. מספיק להעביר מבט חטוף ברשימת הספרים שיוצאים שם כדי לראות שמדובר במגמה שלמה: “תשעה חדרים של אושר", “הציפור הכחולה: נשים ופסיכולוגיית האושר החדשה" ו"התעוררות השמחה: עשרה צעדים שיובילו אותך לדרך האושר האמיתי" הם רק חלק קטן מהכותרים שהתרבות האמריקאית מנפקת.
אבל לצד השטף הזה וז'אנר הפסיכולוגיה החיובית, שאחד ממוביליו הוא הישראלי טל בן שחר, צומחת גם מגמת נגד, של אלה הסבורים שמדובר במגמה שטחית, מעוורת, מטופשת ומרגיזה (ראו ספריהם של ברברה ארנרייך "Bright Sided” ושל אריק ג'יי. ווילסון "Against Happiness: In Praise of Melancholy”). אנשי מגמת הנגד סבורים שהאמריקאים פיתחו אובססיה לאושר כפוי, או אושר מדומה.
רובין, מן הסתם, לא מסכימה: “נכון שאמריקאים נוטים להיות אופטימיים מאוד, יש פה אמונה חזקה בשיפור עצמי, אבל אין בזה שום דבר רע. אושר מאוד נוכח בתרבות האמריקאית, אבל גם ההפך. יש הרבה תשומת לב בחברה האמריקאית לתפקוד לקוי, למאבק ולאנשים לא שמחים שנקלעים לצרות. אני דווקא חושבת שאנשים לא חושבים מספיק על אושר, ומחשבה על אושר היא כשלעצמה דבר חיובי".
למה לדעתך אנשים חושבים שיש קשר בין אושר לטיפשות?
"אני לא יודעת, זה באמת קישור מוזר שאני נתקלת בו שוב ושוב. אנשים סבורים שאם אתה לא מאושר זה אומר שאתה עמוק יותר. בעצם זה הרבה יותר מאתגר להיות מאושר, חיובי ונלהב. יש גם מיתוס שטיפוסים מאושרים מעצבנים הרבה אנשים, אבל המדע והחיים מראים שמאושרים דווקא מושכים אליהם אנשים. יותר כיף להיות ליד מישהו חיוני ושמח מאשר ליד מישהו שמבקר כל דבר".