הכלכלה הפלסטינית: חומר לפיגוע

צו שעליו חתום שר הביטחון אהוד ברק שכותרתו "פיקוח על יצוא ביטחוני, של ציוד דו־שימושי המועבר לשטחי האחריות הפלסטינית", גורם נזקים גדולים לתעשייה ולחקלאות בגדה המערבית. הצו כולל רשימה ארוכה של ציוד וחומרים המוגדרים "דו־שימושיים", כלומר הם משמשים לצרכים אזרחיים - אבל אפשר לעשות בהם גם שימוש צבאי. למשל, חומרי הדברה לחקלאות שאפשר להכין מהם חומרי נפץ, או צינורות השקיה שאפשר להופכם למשגרי רקטות קסאם. הרשימה מכילה 56 פריטים (אפשר למצוא אותה באינטרנט) שחלקם מפורטים כמו "מי חמצן בריכוז של 18%" (בתוספת הנוסחה הכימית), וחלקם כלליים מאוד כמו "ציוד תשתית לרשתות תקשורת". לצו התווסף בזמן האחרון פריט נוסף (מספר 56) והוא "מדים, סמלים ותגים". מדוע הללו דו־שימושיים? מפני שמחבלים עלולים ללבוש מדים וסמלים של צה"ל ולהשתמש בהם כדי להתחזות לחיילים ישראלים ולבצע פיגועי חטיפה.

כל פלסטיני שרוצה להכניס לשטחים הפלסטיניים אחד מהפריטים הללו צריך רישיון מיוחד. אנשי תעשייה וחקלאות בגדה אומרים שקשה, ולפעמים ממש בלתי אפשרי, לקבל עבורם רישיון. קיומו של הצו הכרחי ומוצדק, בעיקר לגבי עזה, שם שימשו חומרים וציוד אזרחי כמו מחרטות, צינורות וחומרי הדברה, להקמתה של תעשייה שלמה של שיגור רקטות לעבר ישראל. בשנתיים האחרונות הצו לא רלבנטי לעזה משום שבמנהרות רפיח מבריחים פצצות, נשק, וציוד צבאי של ממש - ואין כמעט צורך בחומרים האזרחיים. הצו מופעל אפוא בעיקר בגדה המערבית ושם הוא משבש את הייצור בשורה של ענפים.

מחסום של צה"ל בגדה. "לא להכניס ציוד דו-שימושי" צילום: דני סולומון

לגבי החקלאות אוסר הצו על העברת דשנים לרשות הפלסטינית, למעשה כל דשן. אחרי משא ומתן ובדיקות הוחלט במשרד הביטחון לאפשר להכניס לגדה דשנים בעלי ריכוז כימי נמוך שכמעט בלתי אפשרי להרכיב מהם חומרי נפץ. נעשה גם הסדר עם מפעל הדשנים בחיפה לייצר דשן "נחות" כזה במיוחד לפלסטינים. הבעיה שהדשן הזה פחות יעיל. הנזק הוא בעיקר לחברות חקלאיות גדולות בגדה. חקלאי קטן, לעומת זאת, יכול לקנות כמויות קטנות יחסית של דשן מחקלאים ישראלים, או ממתנחלים. הגבלה זו היא בין הגורמים שהביאו לירידה של כ־50% בתפוקה החקלאית של הגדה בעשר השנים האחרונות.

את עיקר התלונות שמעתי מענאן ענבתאווי, מנכ"ל מפעל האלומיניום הגדול ממערב לשכם. לא נותנים לו להכניס למפעל חומצה גופריתנית, ההכרחית לייצור, ובמקום זה הוא נאלץ להשתמש בחומר אחר שההוצאות עליו יקרות. הוא ציפה להזמנות גדולות בגלל הרחבת הבנייה בגדה (ייסוד העיר החדשה רוואבי מצפון לרמאללה), אבל מתקשה להתחרות במפעלי אלומיניום מירדן, ישראל וסין. עכשיו פיטר עובדים, ובקושי שורד. בעלי חברת קוקה־קולה ברמאללה שהקימו מפעל למיצים בעלות של עשרות מיליוני שקלים, לא יכולים להתחיל בייצור מפני שאינם יכולים להשתמש בקו הייצור הממלא מיץ באריזות קרטון. הסיבה: בקרטונים הללו מצוי חומר כימי שאסור להכניס לגדה. עוד ניזוקים יצרני התרופות שאסור להם להביא כימיקלים מסוימים, וכן אסור להם להכניס ציוד שיש לו פונקציה של אנליזה כימית.

אין ספק שלאיסורים הללו יש הגיון ביטחוני אבל, לדברי כלכלנים פלסטינים, משרד הביטחון הישראלי צריך למצוא את האיזון הנכון בין הכלכלה לביטחון. מה שקורה בינתיים הוא שהאיסורים הם גורפים ודרקוניים, והם פוגעים בענפים שלמים שמתקשים לתפקד. לעומת זאת, מחבל שרוצה להרכיב חגורת נפץ לא צריך מחרטות וטונות של כימיקלים - די לו לקנות מעט חומרים מתאימים במרכולים של ההתנחלויות. יישום הצווים הללו לא עוזר, אפוא, הרבה לביטחון בגדה, אבל הורס ענפי ייצור שלמים.