צבי ימיני: "בעבודה של אבא בגן החיות למדתי שכשלא צריך, לא טורפים"

צבי ימיני

1955. מאיר ימיני עם צבי בן ה-4 ויורם בן ה-7

מייסד צאג תעשיות, יו"ר היידרו אינדסטרי ופולימר לוג'יסטיק. בן 59, אב לשניים, גר ביפו

"נולדתי בתל אביב ליהודית ומאיר ימיני, שב־1920, כילדים בני 5-4, עלו מצנעא לארץ ישראל. גרנו בגבעת עמל, שכונה פסטורלית ונחמדה, מוקפת פרדסים, עם בריכת שחייה בחצר. זו היתה תל אביב של פעם, היום עומדים שם המגדלים של אקירוב.

"אמי היתה מה שקראו אז תופרת עילית, היום קוראים לזה מעצבת אופנה. היא תפרה לשושנה דמארי, לדיפלומטיות. אבי, שגדלתי על סיפורי הקרב שלו כלוחם אצל אורד וינגייט, היה אחראי על האקווריום בגן החיות של תל אביב. אהבת החיות של אבא באה לידי ביטוי בהערכה לשרידות, לאנושיות, ליופי שלהן. כתעשיין מתחום מוצרי הצריכה ברור לי שספגתי משניהם המון בכל הנוגע ליופי, צבע ואסתטיקה, מהבדים לתפירה ועד הדגים הצבעוניים.

"כילד ביליתי הרבה בקרקסים שהיו בכיכר המדינה, ובעיקר בגן החיות. הייתי שם כל שבוע, בפורים השתתפתי בתחרות התחפושות לחיות, ואפילו בר מצווה חגגתי שם. זו היתה חוויה לשמוע את השאגות ואת קולות החיות, איך בלילה הכל מתערבב. עקבתי אחרי החיות, ולמדתי מההתנהגות שלהן. הן מנצלות הזדמנויות, אבל חיה לא טורפת כשהיא לא צריכה. כשלא צריך לא טורפים. לבני אדם יש תכונות שליליות מאוד - אנחנו הורגים לעתים ללא צורך, ללא קנה מידה ושיעור. החיות לא מתנהגות כך, הן מודל משובב נפש. למדתי לשמור על חוש מידה ופיתחתי חוש ערכי, חשוב להיות אתי בעסקים. 'מותר האדם מן הבהמה'? אני חושב שצריך להפוך את המשפט.

"אבא תמיד אמר שאנחנו לא מספיק עשירים כדי לקנות בזול. המוטו היה לא לקנות דברים שלא מחזיקים מעמד לאורך זמן,

אלא מוצרים איכותיים. זה מוביל את החשיבה שלי עד היום. הוא גם הדגיש מאוד את החינוך, ונהג לומר שזה מה שעושה את ההבדל בין לחיות ברווחה ללחיות לא ברווחה. אמא לימדה אותנו עבודה קשה וחריצות, ולתת לאחרים מכל מה שיש לנו. ראינו איך היא תומכת בבני משפחתה שנזקקו לזה, איך הבית היה תמיד פתוח. היא תרמה בשקט, בצניעות, בכל שבוע היתה מנקה בהתנדבות את הבתים של שתי נשים עיוורות. אנחנו לא ידענו מזה בכלל, רק אחרי מותה אותן נשים סיפרו לנו. זה בא לאמא מהבית - אביה, הרב שלום יצחק הלוי, היה הרב הראשי של התימנים ואב בית דין, איש עניו, ירא שמים, סמכותי אך לא מטיל מורא.

"אמא היתה אשה אופטימית מאוד, והיתה לזה השפעה גדולה עליי. בגיל 4 חליתי בדלקת ריאות; לא היתה אז אנטיביוטיקה ושכבתי בבית, מבודד, כמה חודשים. מאז, בכל מה שקורה לי, אני אופטימי. החוויה היתה קשה, אבל גם העניקה לי ביטחון, גרמה לי לאהוב את מה שיש. הבנתי את זה הכי טוב כשהייתי עצמאי - שלא צריך לחשוש, לא לאבד את הביטחון, להמשיך גם אם נכשלים, לראות את חצי הכוס המלאה ותמיד להסתכל הלאה".