"זה נורא מפחיד להתחיל סיבוב שני"

האצבע המדממת של מרגלית

צהריים. מסעדת Feature בהרצליה פיתוח. מין סלון מולטימדיה לאירוח אירועים. על ספות רחבות ידיים, מופרדות על ידי שולחנות קטנים שעליהם נרות ריחניים, יושבים כמה עשרות אנשי הייטק. הם באו לכנס שעורכים לוצאטו, BDO ומשרד יגאל ארנון, ונראים די מפוהקים. הנוכחות דלילה. עד שינקי מרגלית (47), מייסד אלדין והמנכ"ל שלה לשעבר, עולה לבמה.

"פוטרתי מהעבודה שלי לפני כמה חודשים, אני מובטל, וכמובטל שאין לו עבודה יש לי זמן לחשוב", הוא פותח, ובקהל פושטת דממה. כולם מופתעים מהכנות שבה הוא מציג את עצמו. מרגלית מזהה את הקשב וממשיך. "אני מסתכל על המסלול שעברתי, שבסופו לצערי מכרתי את החברה שהקמתי, ומנסה לראות את עצמי בקונטקסט של התמונה היותר גדולה". הקהל בכיס שלו.

כעבור שבוע אנחנו נפגשים בבית קפה שכונתי ברמת חן, אזור מגוריו. קנית את הקהל כשדיברת בכנות כזאת, אני אומרת. מרגלית מחייך. "כל סטנדאפיסט, שחקן או אדם שעומד מול קהל, צריך קצת לדמם כדי להראות את הכנות וההתמסרות שלו. זה מין טקס של לחתוך את קצה האצבע, ולהציג אותה מדממת לקהל. אם אתה עושה את זה בצורה כנה ואמיתית, אז הקהל מחזיר".

קשה לחתוך את קצה האצבע ולדבר על עצמך בכנות עם הקהל?

"לא, זה לא קשה. אתה צריך את זה כמו הקהל".

אתה מסוגל לחתוך את האצבע, אבל לא לספר איך איבדת את אלדין.

מרגלית עוצר. על פניו, ללא מילים, מתחלפות שתי תשובות שונות. "התשובה היא נכון", הוא אומר לבסוף.

לא מדגדג לך לחזור לעשות עסקים, טכנולוגיה?

"אני אגיד לך מה בטוח אני לא רוצה לעשות: אלדין 2. בזה אני משוכנע. האם אעסוק בתחומים עסקיים? בוודאי. בתחומים טכנולוגיים? בוודאי. באיזה אופן אני עוד לא יודע. אולי הדבר הכי משמעותי שאני יכול לעשות ב־20 השנים הקרובות זה לכתוב מאמר אחד מעניין? יכול להיות.

"אני גם מאוד מוטרד ממה שקורה היום בארץ. המדע, החשיבה הרציונלית, תעשיית ההייטק, האיום על הדמוקרטיה, הגלובליות, הרציונליות - הם כבר לא מובנים מאליהם. יש פה איזושהי מלחמה תרבותית, מאבק על אופי של מקום. אני לא משוכנע לאן זה הולך".

זאת אומרת שאולי נמצא אותך בפוליטיקה בעתיד?

"אני לא חושב שאני מתאים למגרש הפוליטי. אבל אני כן מוטרד ממנו ומהעתיד של המדינה. באופן כללי, אני אשתדל למצוא דבר אחד שאני טוב בו ואעשה אותו".

מרגלית. "אני מדבר עכשיו הרבה מול קהל. יש לי כנראה התמכרות לסם הזה של הקהל. זה כיף" צילום: אוראל כהן

תהיה שם חברה טכנולוגית רב־לאומית שלא קוראים לה אלדין?

מרגלית מחייך. "את רוצה שאחתוך את האצבע? אז אני אחתוך את האצבע ואגיד שזה נורא מפחיד להתחיל סיבוב שני. אני מעריץ אנשים כמו אפי ארזי, שהתחיל שלושה סיבובים. מה אם זה עניין של מזל יותר מכישרון? לבחון את עצמך פעם נוספת זה קצת מפחיד. בואי נדבר על רעיון. נגיד, משהו שמגן על תוכנה באינטרנט (תחום העיסוק של אלדין - קצ"ה)? נראה לי נורא משעמם", הוא צוחק. "משהו שמייצר מי שתייה נקיים לאפריקה? וואלה. צ'יפ שמתחבר לעצבים של האוזן והפה? וואלה".

בשלב הזה העיניים של מרגלית נוצצות מהתרגשות.

2. זה ינקי מרגלית החדש

בזמן הפנוי שנוצר אחרי שנאלץ למכור את מפעל חייו לקרן הפרייבט אקוויטי וקטור קפיטל האמריקאית, מרגלית מקדיש את רוב מרצו לקריאה וללימוד עצמאי, בעיקר על ידי שיטוט במאגרי הידע העצומים ברשת האינטרנט. הוא יושב בבית ומתעמק בעתידנות, במהפכות טכנולוגיות ובאזורים שבהם הפילוסופיה והטכנולוגיה נפגשות ויוצרות מרקם חיים כמעט בלתי נתפס. כמה מדבריו - כמו דבריהם של רוב העתידנים - עשויים להישמע תמוהים, שלא לומר תמהוניים. אבל רק על זה מרגלית הסכים לדבר בראיון הזה, הראשון שהוא מעניק מאז מכירת אלדין.

הוא לא אומר זאת במפורש, וכהרגלו הוא משדר הרבה מאוד כריזמה וביטחון, אבל ברור שהוא כואב. שהוא עדיין מעכל. הראיון שלנו מתקיים בדיוק שנה וארבעה ימים אחרי שאלדין מוזגה עם וקטור, ומרגלית נהפך למובטל מאונס. אמנם החברה נמכרה תמורת 160 מיליון דולר ומרגלית לקח הביתה כ־20 מיליון דולר - אבל המהלך היה מנוגד ל"אני מאמין" שלו, שמתנגד לאקזיטים.

הנה ראשי הפרקים של הפצע ששמו אלדין. מרגלית הצעיר הקים אותה ב־1985, כשהיה רק בן 23. היא היתה אחת החברות הראשונות שזיהתה בשלבים כל כך מוקדמים את הצורך באבטחת מידע בתוכנות, במחשבים, ובהמשך גם באינטרנט ותוכן דיגיטלי. אלדין היתה גאווה ישראלית - חברה מרוויחה שמוכרת ללקוחות עם פרופיל גבוה כמו יבמ, מיקרוסופט ו־HP, שגם נסחרה בשלב מוקדם למדי (1993) בנאסד"ק. ב־2004 היא הונפקה גם בתל אביב - והשוק אהב אותה. כבר ביום ההנפקה נסגר שווי החברה על 985 מיליון שקל, ובנובמבר 2004 היא נסחרה בשווי שיא: 1.58 מיליארד שקל.

מאבק השליטה החל בדיווח לקוני לבורסה בראשית אוגוסט 2008, שבמילים פשוטות סיפר שבשבועות הקודמים החלה וקטור לאסוף מניות אלדין בשוק, והגיעה להחזקה של 9%. בחדשות האלה אפשר היה לראות מחמאה. וקטור לא היתה גוף ההשקעות הראשון שהשקיע באלדין. קדמו לה גופים כמו בלאקרוק ופידליטי. פעמוני האזהרה לא היו חייבים לצלצל. אבל שבועיים מאוחר יותר הם עשו זאת: וקטור הגישה לאלדין הצעה לרכישתה.

דירקטוריון אלדין התייעץ והחליט לדחות את ההצעה, אולם וקטור לא ויתרה, והשתמשה בארסנל המקובל במאבקי שליטה, כולל מאמצים לכנס אסיפת בעלי מניות, ללחוץ על בעלי מניות נוספים לאשר את העסקה, לשנות את מחירה - ותוך כדי כך גם לאסוף עוד מניות בשוק. בסופו של דבר למרגלית לא היתה ברירה, ומאבק שליטה בן כמה חודשים הסתיים במכירת מפעל חייו לוקטור תמורת 160 מיליון דולר - מחיר הנמוך, אגב, מהצעתה המקורית. ב־24 במרץ 2009 המיזוג הושלם. אלדין נמחקה מהמסחר ובהמשך מוזגה עם סייפנט, שוקטור רכשה שנתיים קודם. ינקי מרגלית ארז את 24 שנותיו בחברה, ופרש.

3. מותר האדם על המכונה?

"אני מדבר עכשיו הרבה מול קהל, והקהל מאוד חשוב לי. אני מחפש 20% מהקהל שהעיניים שלהם נדלקות ברגעים הנכונים. אם זה קורה, זה אומר שאני לא מדבר אל עצמי. יש לי כנראה התמכרות לסם הזה של הקהל, זה כיף.

"לפני כמה חודשים ביקשו ממני להרצות על יזמות, ואמרתי, מעניין ממה היזמות התחילה. פתאום יצא לי לראות את כל התהליך האנושי, תהליך החיים, כיזמי. כלומר לפני ארבעה וחצי מיליארד שנה התחילה האבולוציה, וזו אחת המהפכות הכי מדהימות. מאז, המהפכות הולכות ומתקצרות בזמן. בבית שבו גדלתי כילד היה רק רדיו. לא טלוויזיה, לא טלפון, לא די.וי.די, וידיאו, מחשב, אינטרנט, סלולרי, מדיח כלים. כלום. מתי זה היה? לפני 30–40 שנה? כל כך התרגלנו לזה שהעולם ממציא את עצמו מחדש, שאנחנו לא מרגישים את המהפכה שסביבנו.

מרגלית. "יבוא שלב אבולוציוני נוסף, שהיחס בינינו לבינו יהיה דומה ליחס בין הסנאי לבינינו" צילום: עמית שעל

"המהפכה הנוכחית תביא למשהו שונה לחלוטין, לחיבור אינטימי בין טכנולוגיה לאנשים, בין הסיליקון לפחמן. אנחנו יצורים פחמניים עם מודעות, ופיתחנו יצורים סיליקוניים, שכרגע אנחנו מגדירים כחסרי מודעות. אבל זה ברור לי לחלוטין: כן, מחשב יהיה פעם יותר חכם מבן אדם. אנחנו ניצור מכונות סיליקוניות או סיליקוניות־פחמניות חכמות יותר מאנשים. ואז נשאלת השאלה, באיזה פרמטר מותר האדם על המכונה? לדעתי הפרמטר היחיד שנשאר הוא של מודעות.

"היצור שאנחנו מכירים היום כבן אדם יוחלף וייעלם באבולוציה. ברור שיבוא שלב אבולוציוני נוסף, שהיחס בינינו לבינו יהיה דומה מאוד ליחס בין הסנאי לבינינו. לפעמים אני שואל אנשים, 'תגיד לי, אתה מרגיש שבמקום כלשהו במשפחה שלך, לפני המון שנים, היית סנאי?'. הם מסתכלים עליי במבט קצת מוזר, אבל יהיה דור אבולוציוני בעתיד שאנחנו נהיה הסנאים שלו.

"יש שתי תחזיות שמהדהדות אצלי בראש. ריי קורצווייל צופה ב־2045 את מה שהוא מכנה נקודת הסינגולריות, כלומר שהמחשב יהיה יותר אינטליגנטי וחכם מהבן אדם. דיוויד לוי אומר שב־2050 סקס ונישואים עם מחשבים יהיו מעוגנים ומקובלים בחברה. איך זה יקרה טכנית? את יכולה לדמיין הכלאה של בובה מתנפחת עם מחשב, נכון? אז תשכללי את הבובה, ותשכללי את המחשב. כבר למדנו שדברים שקל לדמיין גם מתגשמים, וזה קורה בקצב הולך וגדל".

4. החיים הם שש בש, לא שחמט

זוהי דילמה שהעסיקה לא מעט שנים את מרגלית, ואולי זו הסיבה שהוא אוהב לשאול מונחים מעולם המשחקים. מבחינתו, כל דבר שאנחנו עושים הוא סוג של משחק, והמשחק הנוכחי שלו הוא למידה. "היום אין תירוץ לא ללמוד, זה נורא", הוא צוחק. "הידע כל כך זמין ובכל כך הרבה תחומים, שרק עצלנות נשארה כתירוץ".

מלקולם גלאדוול. "מי הייתי אילו נולדתי בארצות הברית?" צילום: בלומברג

אתה לא עצלן.

"אני מסוגל לבלות לילה בשיטוט בוויקיפדיה, אינטואיטיבי לחלוטין, ולהרגיש שאני לא רוצה ללכת לישון, רק לקרוא וללמוד עוד משהו. זו התמכרות. ואני ההפך ממומחה. אני לא יודע שום דבר לעומק, אלא מפתח ידע מאוד מאוד שטוח בהמון תחומים. ואז המומחיות שלי היא הקישורים הבלתי אפשריים בין דברים".

כמו שמלקולם גלאדוול עושה.

"אני לא עושה את זה ברמה שלו. כשקראתי את ספריו פשוט בכיתי. אחת הדילמות שהכי עניינו אותי לאורך השנים היא האם החיים הם שח או שש בש, ואגב, הגעתי למסקנה ברורה שהחיים הם שש בש. בחיים אתה זורק קוביות כל הזמן, והמזל או ההסתברות - אני מעדיף את המילה הסתברות - משחקים תפקיד. אז התפקיד שלנו הוא לזרוק את הקוביות, ולשחק אותן הכי חכם שאפשר".

איך גלאדוול קשור לשש בש?

"הוא הצליח לפרוט לדוגמאות את התחושה שלי שהחיים הם שש בש ולא שח, וחלק מהדוגמאות שלו נגעו לי באופן אישי. למשל, הוא אומר שמעבר לכישרון המדהים של ביל גייטס, מה ששיחק לטובתו זו העובדה שבשנתון המסוים שלו, בארצות הברית, בבית הספר שבו הוא למד בגיל 14 היה לו מחשב. בגיל המסוים הזה שלי, 14, לא היה לי מחשב בבית ספר בישראל, אבל רציתי, אז התחלתי להתגנב לאוניברסיטה. ואחר כך, כשנורא רציתי מחשב אישי, החלטתי שאבנה לי אחד, והתחלתי לדפוק על דלתות של פרופסורים באוניברסיטה ולבקש את עזרתם. חלק התעלמו ממני, וחלק שאלו: 'בשביל מה? תפקח על רמזורים?'. בכלל לא היתה תפיסה שיש מה לעשות עם מחשב אישי. בסוף הגעתי לבית הספר לחינוך של אוניברסיטת תל אביב, שם מצאתי את מרדכי".

מי זה מרדכי?

"לבית הספר לחינוך לא היה תקציב למחשב מיינפריים, אז לקחו איש בשם מרדכי שיבנה להם מחשבים קטנים. בעזרת מרדכי בניתי את המחשב הראשון שלי. וכשקראתי את הספר של גלאדוול חלפה בי המחשבה, איזה אדם הייתי לו הייתי נולד קודם ובארצות הברית".

היית ביל גייטס?

"זו בדיחה, כמובן".

ריי קורצווייל. "אני לא מאמין שהבלקברי ירצה במקומו ב־2070" צילום: Michael Lutch

5. הרעיון: מושבות על הירח

"זה נורא פשוט. הרי כולנו יודעים שמה שאין לו גיבוי נמחק. לציביליזציה האנושית אין גיבוי, כלומר אם משהו מכדור הארץ יימחק, אז כל הידע, הניסיון והמין האנושי - הכל יימחק. חייבים ואפשר לעשות לזה גיבוי, אם על ידי מושבה על הירח, בחלל, או חלליות שיתחילו לצאת מפה.

"דבר ראשון, שהן יישאו אנשים לחלל. את האנשים עצמם צריך לגבות. ואם אפשר, שלא יסתמכו על חיבור לגוגל, ויקיפדיה או פייסבוק על כדור הארץ, כי אני לא יודע כמה זה יעזור. בקלות ניתן להכניס את כל האינטרנט לאותה חללית.

"ריי קורצווייל מדבר על אלמנט אחר של גיבוי: על גיבוי התודעה האנושית על מערכות מחשב, שייתנו לנו חיי נצח. הוא מדבר על זה שהבלקברי שלו ירצה במקומו ב־2070. אני פחות רואה גיבוי מהסוג הזה כמשהו ישים במאה השנים הקרובות, עם כל הרצון הטוב. פה אני מאבד קצת את קורצווייל. עם כל הקידמה אני לא רואה את שיבוט התודעה. אני מבין יותר מדי טוב איך תוכנה עובדת בשביל לטעון שאני מריץ את התודעה שלי על מחשב. מחשבים הם מכונות. נקודה.

"כשאני מדבר על ליצור גיבוי לעולם, אני מתכוון לזה שלאנושות יש אחריות. אם חשוב לנו לשמר את הציביליזציה, אז צריך לעשות לה גיבוי מהר, כי אף פעם לא היינו במצב שבו מצד אחד יש לנו יכולת להרוס את עצמנו כל כך מהר, ומצד שני יש לנו גם יכולת ליצור גיבוי".

6. תחזיקו חזק, זה עומד להישמע כמו קטע מסרט מדע בדיוני

זה קרה כשהשיחה גלשה לרשתות חברתיות. "רשתות חברתיות הן הרבה יותר ממה שאנחנו רואים כרגע. תראי, יש משהו נורא פרימיטיבי בשיחה כרגע בינינו. אני חושב כרגע מחשבות בראש - חכמות יותר, חכמות פחות - ואני רוצה להעביר לך אותן. אז אני עושה דבר מטורף לחלוטין: אני מתרגם אותן לגלי אוויר. את לוקחת את גלי האוויר האלה, מתרגמת אותם חזרה, מבינה את המחשבות שלי וחושבת את שלך, והתהליך הזה חוזר בינינו בצורה פרימיטיבית כזו כל הזמן. זה שייך לקופים. מזמן היה צריך להיפטר מזה".

ואיך זה קשור לרשתות חברתיות?

"הן הצעד הראשון להעלמת האוויר הזה. כשאנחנו מדברים באמצעות מחשב כבר לא צריך להניע אוויר בדרך. עכשיו אנחנו עושים תרגומים אלקטרוניים לאותות אלקטרוניים. ויום אחד גם לחיצות המקשים ייעלמו. הרשת החברתית היא האוויר החדש, והתקשורת תהיה ישירה יותר. מחשבה למחשבה, אלקטרונים לאלקטרונים".

כלומר תעביר את המחשבות שלך מהמוח שלך למוח שלי?

"באופן מסוים אני כבר עושה את זה. למשל, כשאנחנו מדברים בצ'ט יש מתווכים באמצע, אבל הם הרבה יותר אינטליגנטיים מגלי קול, ובעתיד זה יהיה אלקטרוני לחלוטין. בצ'ט כזה באינטרנט אני יכול להיות נורא אינטליגנטי. נניח שאת מספרת שאת הולכת להרצאה של דיוויד לוי בניו יורק בשבוע הבא, ולי יש בראש רק את דוד לוי מבית שאן. באותו רגע אני יכול לעשות חיפוש בגוגל, ולענות לך, 'אה, כן, אני מאוד אוהב את התיאוריה שלו', ולצאת אינטליגנטי. אני מאוד צריך היום בשיחה עם אנשים את ה־cut and paste הזה מגוגל. אני נעשה נכה בשיחה שבה גוגל לא לידי".

איך זה ייראה תכלס?

"נתקין לנו בגוף מחשב קטן, עם גוגל וויקיפדיה נגישים כל הזמן. או נתקין באזור האוזן מכשיר WiFi קטן, שכשאני מדבר ייקח את הוויברציות, יתרגם אותן לאלקטרונים, וישדר אותן ב־WiFi כך שנדבר בינינו ב־WiFi. אני אוכל להביא דברים אלקטרוניים נוספים פנימה, ואם נורא תשעממי אותי, אוכל לעבור ערוץ - אולי רק בכוח המחשבה - ולשוחח עם מישהו אחר. ויש עצבים שמגיעים לאוזן ולפה, מה אם נתחבר לעצבים האלה?

"הרשת החברתית פלוס WiFi, פלוס גוגל, ויקיפדיה, והעובדה שיום אחד אתחבר לעצבים ואחסוך את האוויר - זה העניין. עכשיו קחי את זה עוד שלב: אולי ברשתות האלה יהיו גם יצורים לא־פחמניים, מחשבים או רובוטים?".

תגיד, כשאתה מגיע למחשבות האלה, לא בא לך לכבות את המוח ולשלוח אותו לנוח?

"קורה לי משהו הפוך לגמרי: בא לי לקבל זריקת איי.קיו ממישהו שתיתן לי את האפשרות לעבור עוד שלב, כדי באמת להבין. אני רוצה לנסות להבין עוד משהו".

ומה עם להיות חלק מהדברים האלה? לעשות משהו?

"יש משהו מפחיד ביומרה להבין מה טוב, ולקחת את הטכנולוגיה לשלב הבא", הוא משיב, לאחר פסק זמן למחשבה. "ואגב, אני מדבר על דברים שאני לא בטוח שאני רוצה שכולם יקרו. אני חושב שאנחנו הולכים לשם, אבל אני לא יודע אם זה טוב או לא, אם אני רוצה את זה או לא".

7. מרגלית ביום אופטימי

ולכן הוא לא מפחד מהכוח הרב שטמון בידיים של שחקנים כמו גוגל וויקיפדיה, שמרבים לככב כהערות שוליים בשיחה איתו. "הם לא מושלמים", הוא מסכים. "יש שם הרבה טעויות, אבל כשאני מסתכל על המערכות שהם החליפו, אני מודה לאל כל יום". "לאל?", אני תוהה. "בחירה מוזרה של מילים". "כן", הוא מחייך. "אבל מה היה לי קודם? את הנזירים בכנסייה שישבו והעתיקו ספרים. סמכתי עליהם? אהבתי וקיבלתי את מה שהם אמרו? אבל היתה מערכת ששימרה את הידע האנושי. היום גוגל וויקיפדיה הם הכנסייה המודרנית. אני מקווה שאני מודע לכל החוליים והאי־דיוקים, אבל אני מעדיף את הכנסייה הזו. על כל חסרונותיה, זו כנסייה מדהימה.

"אני רואה את ויקיפדיה כתוצאה של עבודה גלובלית עם טעויות ובעיות, אבל אין פה יד מכוונת. אני חושב שמהבחינה הזו, גוגל וויקיפדיה הם שתי קטגוריות שונות, כי עם כל האהדה שלי לגוגל, הוא יותר מונחה־אינטרס. ובכל זאת, גוגל מאפשר לאנשים לא משכילים, כמוני, להגיע לכל מקום".

מאחר שהיום הוא ביום אופטימי, מרגלית דווקא מרוצה מפוטנציאל הדמוקרטיה בטכנולוגיות החדשות. "אנחנו הולכים מעולם שבו הכוח היה מרוכז בידי מעטים בצורה אבסולוטית לעולם יותר ויותר דמוקרטי, אבל לא לגמרי דמוקרטי. יש לו את המחלות והבעיות שלו", הוא מסביר. "אני יותר מפחד מהכוח של שליטי סין מאשר מהכוח של שליטי גוגל", הוא מוסיף. "כשאני קם בבוקר ושואל את עצמי, הכוח הסיני או הכוח של גוגל - אני מעדיף את הכוח של גוגל, על כל מגבלותיו. בדיקטטורות אני חושש משחיתות, מרוע. צריך גיבוי לעולם גם בגלל דברים כאלה".