הרפובליקה העממית של חאן חאן

"בדרך כלל אני לא מאוד כועס. הצנזורה כל כך נפוצה שאני אפילו לא מופתע או נרעש. אבל לעתים קרובות אני עובד על פוסט חצי לילה והולך לישון כשאני מסיים, ואז כשאני קם בבוקר ומגלה שהפוסט נעלם - אני מרגיש שאולי רק חלמתי שכתבתי אותו".

חאן חאן. "פוליטיקה בכלל לא מעניינת אותי" צילום: CC by allogo

תשובות כאלה בדיוק מבהירות למה חאן חאן (27) הוא הבלוגר הפופולרי ביותר בסין והנקרא ביותר בעולם, עם 330 מיליון כניסות עד כה וממוצע של מיליון קוראים ביום בחודשים האחרונים. הכתיבה המושחזת שלו לא ממש מערערת על הסדר הקיים, לא מציעה פתרונות ולא קוראת לפעולה כלשהי. אבל נקודת המבט האירונית־תמיד מאפשרת לחאן חאן לחשוף, טוב יותר מכל אחד אחר כיום, את תחושת האי־מציאות של הצעירים בסין, את ההרגשה שהם חיים בתוך מחזה אבסורד - בחברה דינמית ומפתיעה, מעוז של חדשנות וקידמה שחנוק בידי תרבות מיושנת ומערכת שלטונית משובשת כל כך, כזו שהחלקים המעטים שלה שאינם מאובנים פשוט רקובים עד היסוד.

הבלוגוספירה היא המקום הטוב ביותר לעמוד על הסתירות הללו, וחאן חאן הוא האדם המתאים ביותר לעשות זאת, בהיותו פרדוקס מהלך בעצמו: איש שכותב נגד המשטר, אבל במקום להגיע לתא המעצר מככב בטורי הרכילות. סופר אינדיבידואל ושונא עדריוּת שגורר לכל מקום עדרי ילדות מצווחות, ונהנה מכל רגע. ילד שנשר מהתיכון ועולה היום על הבמות באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר במדינה, רק כדי להגיד דברים שאף אחד אחר אינו מעז לומר. לפני כחודשיים, למשל, הוא ניצב בפני סטודנטים ומרצים באוניברסיטת שיאמן, ואמר: "מנהיגים יקרים, מורים, תלמידים.

אתם יודעים למה סין אינה יכולה להיהפך לתרבות גדולה? מפני שלעתים קרובות מדי אנחנו פותחים את דברינו ב'מנהיגים יקרים', והמנהיגים עצמם כל כך נטולי תרבות שהם מצנזרים יצירות. זו הסיבה לכך שסין לא יכולה להיהפך למובילה תרבותית. מה אתם אומרים, מנהיגים יקרים?".

במקרה אחר, הוא אמר דברים דומים, ללא מילים: הוא ניצח במירוץ מכוניות, ירד מהמסלול, ולעיני מצלמות הטלוויזיה הניף אצבע משולשת מול שלושה פקידי מפלגה בכירים שהגיעו לעודד אותו מיציע הכבוד.

כל הזמן הולך על הגבול

כן, חאן חאן הוא גם נהג מירוצים, לצד היותו מחבר רבי־מכר, רוקר, עורך של מגזין לא־קיים, אייקון תרבותי וסופרסטאר בכללי. הוא אמור לדעת, טוב מכולם, מה צריך לקרות כדי שסין בכל זאת תיהפך לתרבות גדולה. "צריך קודם כל להקל מאוד, או לבטל לגמרי, את הצנזורה ואת כל המגבלות על יצירה תרבותית", הוא אומר ל"מוסף כלכליסט" בראיון ראשון אי פעם לכלי תקשורת ישראלי. "היום כל אמן וסופר צריך, לפני שהוא אוחז בעט, לעבור תהליך של צנזורה עצמית וביקורת עצמית. יש המון תחומים שאסור לגעת בהם. איך סביבה כזו יכולה ליצור תרבות אמיתית?".

גם אתה מצנזר את עצמך?

"בטח. אחרת לא הייתי יכול להתכתב איתך עכשיו".

הצנזורה נוגעת בו, אבל רוב הזמן חאן חאן כמו מרחף בבועה מוגנת, שבה הוא יכול לומר דברים שהיו גורמים לאחרים להסתבך. חלק מההגנה הוא יוצר לעצמו, בהליכה זהירה על גבול הכללים החמקמקים, כשהוא מתעקש להתנער מפוליטיקה ובעיקר מכל התארגנות, תנועה או אידאולוגיה. חלק משמעותי לא פחות מהשריון מספקת הפופולריות העצומה שלו בקרב הדור שמכונה בסין - בזלזול, לעתים קרובות - "בה־לינג חואו", "פוסט אייטיז". הילדים שנולדו אחרי 1980 מרגישים שחאן חאן, יליד 1982, הוא הקול שלהם.

שוטרים בהפגנה בעיר אורומוצ'י צילום: בלומברג

הוא נולד בפרבר של שנגחאי למשפחה מהמעמד הבינוני. בתחילת שנות העשרה לחייו סיפור קצר שכתב זכה בתחרות ארצית, ובהמשך קיבל מלגה לאחד התיכונים היוקרתיים במדינה, שבו למד עם הילדים של עשירי שנגחאי ובכירי המפלגה הקומוניסטית. הוא סומן כהבטחה גדולה, אבל נכשל פעמיים בבחינות הכניסה לאוניברסיטה ונשר מבית הספר. המורים הזהירו אותו מההידרדרות הצפויה לו. חאן חאן לא נבהל, והודיע להם שיתפרנס מהתמלוגים לספר שיכתוב. המורים פרצו בצחוק: "הם חשבו שזה רעיון מגוחך ושאין סיכוי שאצליח", הוא מספר. בגיל 17 וחצי חאן חאן צחק אחרון, כשהרומן הראשון שלו, "שלוש דלתות", נהפך לספר הנמכר ביותר בסין זה 20 שנה. חומר הגלם להצלחה, אגב, היה אותם מורים עצמם - הרומן מתרחש בבית ספר תיכון ומשתלח בלי חשבון במערכת החינוך, שמדכאת כל דחף יצירתי וניצוץ עצמאי של התלמידים.

מאז הוציא עוד שישה רומנים וספרי פנטזיה, והקים עליו את דור הסופרים הוותיקים. הוא שטחי, הם טוענים, מכור לשורות מחץ מצחיקות ולתרבות הפופ, בלי עומק ובלי סגנון. כשכמה אנשי ספרות השמיעו טענות כאלה ב־2006, מעריציו של חאן חאן יצאו למתקפה אינטרנטית רחבה - ואילצו את המבקרים לסגור את הבלוגים שלהם. חאן חאן צפה במהומה מהצד, פיזר כמה הערות סרקסטיות וגזר את הקופון בדמות פופולריות גואה.

פוסטר בוי של הצלחה

ברקע, כל הזמן, עומדת מלחמת הדורות. לעתים היא מתנהלת באופן ישיר, כשחאן חאן תוקף את האייקונים התרבותיים הוותיקים, הקשורים בחבל הטבור לממסד המיושן ולפרופגנדה הקומוניסטית. לכל מתקפה כזו מתלווה שובל של מצהלות מעריצים, אלה שנולדו אחרי הרעב של תחילת שנות השישים, אחרי הכאוס של מהפכת התרבות, אחרי העוני והבידוד והטירוף האידאולוגי של מאו, ואחרי פתיחתו של עידן "הרפורמה והפתיחות", שהוביל לשגשוג הכלכלי הנוכחי. רובם ילדים יחידים להוריהם, שגדלו במשפחות שמצבן הכלכלי השתפר דרמטית עם השנים והתבגרו מוגנים יחסית, בעולם בטוח ויציב.

חאן חאן במירוץ צילום: CC by FCACA

חאן חאן הוא הקול שלהם: פוסט מודרני, פוסט קומוניסטי, פוסט פוליטי, פוסטר בוי של סיפור ההצלחה הסיני, שמתעקש, בסדרה של פוסטים שנונים, לנעוץ סיכות באותו ממסד שהפך את בני דורו לשבעים ומצליחים. אבל הוא גם מתעקש להתנער מתפקיד דובר הדור.

יש לך השפעה גדולה על הקוראים. למה אתה חושב שהדור שלך אוהב אותך כל כך?

"זאת שאלה שצריך לשאול את הקוראים. אני לא יודע אם יש לי השפעה. אני כותב בשביל עצמי, לא בשביל הקוראים, לא אכפת לי מי הקוראים שלי, ואל תשכחי שיש גם המון אנשים שמתעבים אותי. יש בסין כל כך הרבה קבוצות אינטרסים שונות, ובלתי אפשרי שבן אדם אחד יהיה הדובר של דור שלם".

אומרים על ילדי שנות השמונים בסין שאתם אפאתיים פוליטית ומכורים לצרכנות. זה נכון?

"אני לא חושב שהצעירים כאן אדישים לפוליטיקה. אני חושב שהם חיים תחת לחצים גדולים, ויודעים שהסיכונים שיש במעורבות פוליטית גדולים עוד יותר. אין להם דרך לדון בעמדות פוליטיות או לבטא את דעתם. מי שיש להם כסף וכוח בסין הם לא הצעירים אלא הזקנים, אז הצעירים לא מביעים דעה ורק נצמדים לחלום: לקנות דירה יפה. אני עצמי, כמובן, לא מתעניין בכלל בפוליטיקה".

גם זה חלק מהמשחק שלו, לומר שוב ושוב שהוא לא איש פוליטי, ואפילו לא איש רוח, או אינטלקטואל ציבורי כפי שקוראים לזה בסינית ("אינטלקטואלים ציבוריים", כתב פעם, "הם כמו שירותים ציבוריים. אנשים הולכים אליהם כדי לשחרר לחצים, משאירים את הסירחון אצלם ועוזבים. אם הם לא היו, כולם היו מחרבנים ברחוב"). ואמנם חאן חאן אינו עוסק בפוליטיקה במובן המצומצם של המילה, אבל מתעמק בה במובן הרחב - זה שבוחן את יחסי הכוחות ואת המנגנונים שמניעים מדינות, תרבויות ואנשים. כמו הילד הקטן שמכריז שהמלך עירום.

וכיאה לעולם החדש, הוא עושה את זה בגלובלית. אחרי צפייה ב"אווטאר" כתב: "את המציאות שבה חברות נדל"ן מפנות אנשים בכוח ממקום הולדתם יכול להבין רק מי שחי בחלל החיצון. או בסין". כשהצנזורה הודקה ומשחק הרשת הפופולרי ביותר בסין, "World of Warcraft", הוצא אל מחוץ לחוק, הסביר למעריציו שמשחקי מלחמה זה וולגרי, אבל שוטר שיורה למוות בשני עוברי אורח (כפי שקרה השנה בעיירה פוגונג) זה מאוד תרבותי.

גלישה באינטרנט קפה בסין צילום: בלומברג

באמצע מרץ, בפוסט לרגל סיכום מושב הקונגרס, הכריז כי הממשלה הסינית ("הדגולה"!) בת מזל באופן מיוחד: "היא שולטת באנשים כל כך ישרים, פשוטים וטובים, שקל כל כך להשביע את רצונם, הציפיות שלהם נמוכות והאמון כל כך גדול (...) כל מה שאתם (הממשלה) צריכים לעשות הוא לשלוף כמה פירורי בשר מבין השיניים ולתת להם, והם יהיו מרוצים וילכו הביתה (...) אם תגרמו לעם כה טוב לרעוב למוות, או למות ממחלות או מעוני או מלחץ, מרעלים, מהרעלות מזון, מזיהום אוויר ומים, ממשפטים לא צודקים, או שפשוט תשעממו אותם למוות, איפה תמצאו אחר כך אנשים טובים יותר מאלה?".

באורח פלא, הפוסט עדיין לא נמחק, אבל מאמרים אחרים שלו בהחלט עוברים הירמון - מילת סלנג שחאן המציא וצובעת את הצנזורה הסינית הגסה בצבעים הרכים של ההרמוניה, שבשמה משתיק המשטר כל ביקורת. ההירמון הזה לא תמיד עוזר: לא מעט מהטקסטים האבודים של חאן חאן מוצאים את דרכם, באדיבות מעריצים זריזים, לאתרים אחרים ברשת שאליהם המחק של הצנזור ההרמוני אינו מצליח להגיע.

בעצם האקט הזה יש מעשה חתרני, אבל חאן חאן ממשיך במשחק. "אני לא מתנגד משטר", הוא אומר, "אני גם לא תומך משטר. אני סופר, זה הכל. כשהממשלה עושה דברים טובים אני משבח אותה, כשהיא עושה דברים רעים אני מבקר אותה. הבעיה היא שעד כה הממשלה לא נתנה לי סיבה לשבח אותה".

חלק מתומכי השלטון טוענים שהשיטה שאתה מבקר היא זו שמאפשרת לך ולבני דורך להתקדם, להצליח, להתעשר.

"ההכנסות שלי מהספרים ומזכייה במירוצים מאפשרות לי רווחה כלכלית, אבל לא הייתי אומר שאני עשיר (בבלוג שלו, לעומת זאת, הצהיר לאחרונה כי ב־2009 הרוויח כ־17 מיליון דולר, אך השקיע את רובם במגזין שהוא מתכנן להוציא). בכל אופן, אני לא מסכים עם הטיעון הזה כי אני חושב שסין יכולה להיהפך לטובה יותר מכפי שהיא כיום. אם החברה היא חברה לא צודקת, הטיעון שיש הרבה אנשים שהצליחו להתעשר לא משכנע".

להיות פריס הילטון זה למרוד

ביקורת אירונית וחתרנות שנונה אינן יכולות להסביר את תופעת חאן חאן, האיש שלא שוכח לעקוץ גם את העם שמעריץ אותו. ובכל קנה מידה, מדובר בתופעה. כל פוסט שלו זוכה לאלפי תגובות, רובן בנוסח "חאן חאן שולט!1" ו"אני אוהבת את חאן חאן". כשבסין חסמו את טוויטר והפורטל המארח של חאן חאן, סינה, פתח שירות מיקרובלוגים, חאן חאן זכה ל־30 אלף עוקבים עוד לפני שכתב שם מילה אחת. בציוץ הראשון שלו כתב רק "היי", וזכה מיד לאלפי ציטוטים. לצערן של המעריצות, כמה ימים של מיקרובלוגינג הספיקו לו. "לא התרגלתי למדיום", הוא מסביר. "אני סופר. אם אחלק את הרעיונות ופרצי ההשראה שלי עם הקוראים כל הזמן, יהיה לי קשה לכתוב ספרים".

כרזות "אוואטר" בסין צילום: אי פי אי

חלק מהכוח של חאן חאן נעוץ ביחסיות. בכל חברה מערבית אורח החיים שלו היה מסמן אותו כנהנתני מאוד, פרחי למדי, סוג של פריס הילטון מלוכסן אך מעודן (ועם חיבה עזה לפרטיות שלו - יש לו כלב, יש לו חברה, וזה כל מה שהסינים יודעים על חייו האישיים). אבל בסין החיים האלה הופכים אותו לאייקון של מרדנות והליכה על הקצה. הילד שקיבל הזדמנויות נפלאות ובעט בכל הוא אמן ההעזה. חברים סינים, אנשים שקולים שאינם נמנים עם הגרעין הקשה הענק של מעריצי חאן חאן, מספרים כמה הם אוהבים אותו - כי הוא מעז. מעז להגיד דברים שאחרים לא אומרים. מעז לבחור אחרת, לא ללכת בתלם. מעז לעשות מה שאנחנו - שעובדים קשה ומנסים להתקדם במעלה הסולם וחשופים ללחצים של ההורים והבוס - לא מעזים. אה, והוא גם נורא חתיך. שלא לדבר על המירוצים.

המירוצים מדליקים את הסינים. הם הדליקו את חאן חאן ב־2004, כשקצת נמאס לו להיות רק סופר מצליח. כלי התקשורת הסיניים התייחסו לתחביב החדש שלו כאל עוד גחמה של ילד מפונק שהצליח מהר מדי, אבל עם הזמן התברר שמדובר בכישרון נהיגה אמיתי. הוא התמקד באימונים, התקבל לקבוצה של פולקסווגן, אחר כך לזו של סובארו, והגיע למקומות גבוהים בכמה תחרויות מרכזיות. "אני אוהב מירוצים מגיל צעיר", הוא אומר. "אם כתיבה היא המשך של כוח המחשבה, נהיגה היא המשך של הכוח הגופני".

וגם עם התשובות האלו הוא מלהטט. בראיון אחד אמר בעבר: "לכתוב זה מסוכן יותר, נהיגה לפחות לא תביא אותי לכלא", ובראיון אחר: "אני פשוט אוהב לשבת, אז חיפשתי כל מיני עבודות שאפשר לעשות בישיבה". כן, המבקרים שטענו שהוא מכור לפאנצ'ים ידעו על מה הם מדברים - הוא תמיד ינסה להקסים את הקהל ולסחוט עוד צחוק אחד.

אבל יש מקומות שבהם הוא נופל. בין שלל הפעילויות שלו רשומה גם הקלטת אלבום חובבני, שבלי יחסי ציבור והפצה נכשל לגמרי, והמצאת מגזין ספרותי שעדיין לא קיבל מהשלטון רישיון הוצאה לאור. "אנחנו מתעכבים כבר כמעט שנה ואני לא יודע מתי נתפרסם", הוא מוסיף. "החוקה אמנם מבטיחה לי חופש הוצאה לאור, אבל היא גם מבטיחה להם חופש לאסור עליי לפרסם מה שלא מוצא חן בעיניהם". כיוון שחאן חאן כבר הצהיר שהוא לא מתכוון לשתף פעולה עם הצנזורה ושאם חומר שייעד למגזין ייפסל הוא פשוט יפרסם דפים ריקים, ספק אם הרישיון יינתן אי פעם.

ואולי המסר כבר נשחק עד דק

תומכי חאן חאן שאינם נערות הטוקבקים משווים אותו ללו שון, סופר ומסאי סיני שכתב תחת המשטר הלאומני של תחילת המאה ה־20, לפני המהפכה הקומוניסטית, ונחשב לאבי הספרות הסינית המודרנית ולמי שניתץ את דפוסי החשיבה הישנים של ממלכת המרכז. ההשוואה הזאת דרמטית, ונראית מעט מופרכת כשמדובר בכותב צעיר כל כך, ובעצם בנוגע לכל כותב. אבל לו ג'ינבו, מבקר ספרות ידוע והמו"ל של חאן חאן, מתעקש שהיא מדויקת ומסביר: "זה מתבטא בביקורת שהוא מביע כלפי החברה וכלפי השלטון, בהשפעה שלו על הדור הצעיר, בסגנון שלו - תמציתי, מרוכז ומלא תנופה - ובכך שיצירות הבדיון והמאמרים שלו יפים באותה מידה". גם האמן הסיני הבולט איי ווי ווי רואה בחאן חאן אינטלקטואל חשוב. איי, מעצב האצטדיון האולימפי ומתנגד משטר מוצהר, טוען שנהג המירוצים הצבעוני הוא דיסידנט מן השורה ש"עוד יקבור את הדור הישן של אמנים וסופרים".

הדור הזה, מן הסתם, שונא את חאן חאן ותוקף את הכישרון, ההצלחה והאישיות המוחצנת שלו, כמו גם את הפוזה של המורד, כפי שהמבקרים תופסים אותה. בחודשים האחרונים לובתה האש גם בהקשר פוליטי גלובלי, כשהסלבריטאות של חאן חאן החלה לגלוש לכלי התקשורת הבינלאומיים. עיתונאי סיני בכיר טוען כעת, למשל, שחאן חאן "נופל למלכודת" שטמנה לו התקשורת המערבית המרושעת ושונאת הסינים. המלכודת הזו מובילה לעתים לפגיעה בכבוד הסיני; בפרופיל עליו ב"טיים" תואר חאן חאן כ"מטופח באופן א־מיני ומטרוסקסואלי", והגברים הסינים הזדעזעו. אולי משום כך כוכב־העל מתראיין כיום רק בכתב, באימייל.

גם אם הביקורת עליו מוגזמת, אין ספק שהצבע של חאן חאן מסיט לעתים את הדיון אל השטוח. הדיסידנטים האמיתיים של סין הרי משלמים בחייהם, נמקים בכלא או נרדפים ברחבי האימפריה. הם אינם זוכים לראיונות ב"טיים" - הם יודעים מה יקרה להם אם יתראיינו, ובעיקר יודעים שדעת הקהל העולמית כבר מזמן לא מתעניינת בהם. חאן חאן, בסופו של דבר, הוא מתנגד משטר שאינו מאיים על המשטר באופן ישיר. האם באופן מצטבר הוא מרעיד את השלטון בבייג'ינג? קשה לדעת, פשוט משום שבזמן הווה קשה להעריך אם הצעקות החוזרות ונשנות שהמלך עירום מדליקות את המהפכה או רק שוחקות את הקריאה.

אם כך, מה יעלה בגורלה של התופעה? האם הקסם יעבוד גם אחרי גיל 30? האם חאן חאן יחרוג מגבולות סין וימצא דרך להיהפך לכוכב־על גם במערב? האם הממסד יאבד את הסבלנות? האם המעריצות יתבגרו, וכמו מעריציו של הולדן קולפילד ייהפכו לכל מה שלפני רגע תיעבו, או שמא יפתיעו וייצאו לרחובות? עד שמשהו מכל זה יקרה, חאן חאן החליט על דמוקרטיה. לפני שבועות אחדים הוא הוסיף לבלוג שלו אפשרות הצבעה, "כדי לפצות את הציבור על כך שמעולם לא ראינו תא הצבעה, ובכל זאת אנחנו רואים בבייג'ינג כל כך הרבה נציגים נבחרים". הוא הכריז על עצמו באופן חד־צדדי כשותף אסטרטגי של אתרי האינטרנט הממשלתיים, כך ש"בכל פעם שהם יבקשו הצבעה אונליין לגבי אירוע או עניין שבכותרות, אני אערוך הצבעה מקבילה ונוכל להשוות תוצאות". ושהטוב מבין השניים ינצח.