אבא תמיד אמר: "הפתרון נולד לפני הבעיה. תאמיני בזה, ועכשיו תמצאי אותו"
יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, מספרת שמאמא היא לקחה את הפן הרגשי ומאבא את השכלתני. "אני זוכרת את האהבה הגדולה של ההורים כלפיי, את האמונה בי, אני אפילו לא זוכרת שצעקו עליי", היא מספרת
אם לשלושה וסבתא לשניים, גרה בהרצליה
"כשהייתי בת 9 חיינו שנה באיסטנבול. אבא שלי הקים שם בית חרושת למכונות תפירה, ואני למדתי במנזר נוטרדם דה ציון וחוויתי אנטישמיות. אני זוכרת שהאשימו אותי שרצחתי את ישו. רצתי לאם המנזר בבכי והסברתי לה שאני לא יודעת מה רוצים ממני. היא ניסתה להרגיע את הילדים אבל זה לא עזר, הם היו ממש אנטישמים. שם צמחה הפטריוטיות שלי, הקשבתי לקול ציון לגולה, חיכיתי שישמיעו את 'התקווה' ועמדתי דום על המיטה. התגעגעתי מאוד לישראל, והיתה בי אהבה שלא נגמרה עד היום.
"הוריי, בנימין ואדלה ארנר, עלו לישראל בשנות השלושים, אבי מהונגריה ואמי מרומניה. גדלתי בחיפה בשנות החמישים, בבית תרבותי מאוד. אמא למדה שירה, מגיל קטן שמעתי מוזיקה קלאסית ואופרות, וזמרי האופרה הישראלית נהגו להתארח אצלנו בחיפה. אמא היתה מבשלת להם, פותחת שולחן, ואז הם היו פוצחים בשיר ובנגינה. אבא, שהיה איש עסקים, ידע שבע שפות, קרא פילוסופיה יוונית וגם למד קבלה, את ספר הזוהר, תלמוד ומשנה. הוא היה ממש איש אשכולות, אבל מעולם לא רכש השכלה פורמלית אלא למד לבד. אני זוכרת איך כל החיים הוא היה קם בשלוש לפנות בוקר ולומד. הערצתי את זה, זה נראה לי אדיר. בעקבותיו קראתי פילוסופיה והלכתי ללמוד היסטוריה כללית.
1950. בנימין ואדלה ארנר עם הבנות יעל בת השלוש וזהבה בת ה-13, חיפה "גדלתי בים של אהבה, אני זוכרת את האהבה הגדולה של ההורים כלפיי, את האמונה בי, אני אפילו לא זוכרת שצעקו עליי. תמיד אמרו לי: 'ילדי'לה כמה את חכמה'. אבל לא הייתי תלמידה מצטיינת, הייתי תלמידה בינונית והייתי וכחנית גדולה, תמיד התווכחתי עם המורים. זה עדיין ככה - עד היום אני לא מוכנה לקבל 'לא' כתשובה.
"הבית היה רוויזיוניסטי, אבל בשנים האחרונות אמא הושפעה ממני ומחזיקה בעמדות של השמאל הסוציאליסטי. מאמא למדתי לתת, ממנה לקחתי את הפן הרגשי ומאבא את השכלתני, ובניהול צריך את שניהם, גם את הראש וגם את הלב.
"הקשר שלי עם ההורים חזק גם בשנים האחרונות. אחרי שהתמניתי לראש העירייה ראיתי שקשה לי להגיע אליהם לביקורים, וביקשתי מהם לעבור לגור איתי. הם עשו זאת, אבא הספיק לגור איתי שש שנים עד שנפטר ואמא עדיין איתי. זמן איכות עם ההורים בגיל מבוגר זאת זכות, וזאת היתה אחת ההחלטות הנכונות והחשובות שעשיתי בחיי".
לכתבות נוספות במוסף "כלכליסט" לחצו כאן
