הפשפשים שמשגעים את ניו יורק

איב לאריס כהן לא ישכח את הרגע שבו השתלטו הפולשים על חייו. זה היה יום קיץ נעים, עד שאחד משני השותפים שלו לדירה, שהסתובב כבר כמה שבועות עם עקיצות משונות, אמר: "ראיתי בחדר שלי פשפש".

הם התקשרו מיד אל בעל הדירה, ששלח מדבירים, שפקדו עליהם לארוז בניילון את כל חפציהם — ספרים, בגדים, רהיטים, כלי מטבח. המדבירים ריססו את הדירה בחומר כימי מסריח, שהפך אותה ללא ראויה למגורי אדם למשך שבוע. זה לא עזר. כעבור חודש המדבירים ניסו שוב. הפשפשים נשארו אדישים.

אחרי הריסוס השלישי, כשהיה ברור שמוצצי הדם הקטנים לא מתכוונים לעזוב, החליטו איב ושותפיו לעזוב בעצמם. הם זרקו לפח את רוב הרהיטים, רבו עם בעל הדירה כדי לקבל חזרה את הערבון, ובתום חיפושים מתישים מצאו דירה חדשה, יפה ומרווחת. כמה ימים אחרי שהתמקמו בה, התבררה האמת המרה: הפשפשים עברו דירה יחד איתם. שלושה חודשים של עקיצות, ניילונים וריסוסים כימיים - והסיוט לא נגמר.

מנהטן. התושבים מתגרדים צילום: shutterstock

"אתה מפתח נוירוזה, מדמיין דברים זוחלים בכל מקום. הייתי אוכל דגני בוקר עם זרעי פשתן וחושב שאני אוכל פשפשים", מספר כהן, כוריאוגרף ניו־יורקי בן 24. "אתה חי כל הזמן בין שקיות ניילון, צריך לזרוק את הרהיטים שלך, לכבס הכל במים חמים כל הזמן - גם את הבגדים, שנהרסים מזה. יש שלב שבו אתה מפזר סביב המיטה שלך אבקה שהורגת אותם. אתה חייב לישון שם כי אתה הפיתיון — הם אמורים להרגיש אותך, ואז לדרוך על האבקה שחותכת אותם. ישנתי בלי סדין על מזרן מכוסה ניילון, כי הם יכולים לחיות בכל דבר מבד. עכשיו, אחרי חמישה חודשים שחיינו ככה, נראה שנפטרנו מהם - שילמנו מכספנו על ריסוס ב־1,200 דולר של חברת הדברה טובה. אבל הם עלולים לחזור בכל רגע".

לא מבדילים בין עני לעשיר

פשפשי המיטה (Cimex Lectularius) - שנקראים כך על שום נטייתם להתגורר במזרנים ובמיטות - הם ככל הנראה הקאמבק הפופולרי ביותר בניו יורק כרגע. הם חיו במחיצת בני האדם במשך אלפי שנים, ובמלחמת העולם השנייה, בעקבות תנועת מהגרים, חיילים ופליטים, נהפכו ללהיט ענק בכל העולם. הם העניקו את שמם למלונות פשפשים, אבל בשנות החמישים נכחדו כמעט לחלוטין, בזכות השימוש הנרחב בדי.די.טי. 50 שנה הם תכננו את הנקמה, ובתחילת המאה הנוכחית החלו לצוץ שוב מחוריהם. מאז הם מתפשטים בקצב מסחרר בארצות הברית, באירופה, באוסטרליה ובקנדה - הם כבר הרסו לכמה ספורטאים את אולימפיאדת החורף בוונקובר. אפילו לישראל הם עלו בשנתיים האחרונות (ראו תיבה).

התיירות הגלובלית לא מותירה אף מדינה חסינה. הפשפשים נוהגים לנדוד במושבי מטוסים, או על גבי מזוודות, בגדים, נעליים, ספרים, רהיטים וכמעט כל דבר שעשוי מבד, נייר או עץ. הם חיים ברהיטים, רצפות, טאפטים וקירות. הם מתפשטים מחדר אל חדר ומקומה אל קומה דרך מערכת החימום או כבלי הטלפון, החשמל והטלוויזיה. והם מתרבים ללא הפסקה: הנקבה יכולה להטיל עד חמש ביצים ביום; מאות במשך תקופת חייה. למנוע מהם דם אדם לא יעזור — הפשפשים הבוגרים מסוגלים לשרוד יותר משנה בלי לאכול.

בניו יורק תפחה התופעה לממדי מגיפה. ב־2004 הגיעו למוקד העירייה 194 תלונות על פשפשים; ב־2009 נרשם שיא של 10,985 תלונות, וההערכה היא שמספר המקרים הלא מדווחים גבוה בהרבה. בתי עסק ובעלי דירות מעדיפים, מן הסתם, להסתיר את העובדות, ואזרחים טוענים שגם העירייה מטייחת את היקפי האסון.

"שמענו על זה לראשונה לפני שלוש־ארבע שנים", מספרת חברת מועצת העירייה גייל ברואר, מנושאות דגל המאבק בפשפשים. "בהתחלה לא האמנו, אבל אז אנשים הראו לנו את הידיים העקוצות שלהם. היו אז אולי שתי חברות הדברה בעיר שידעו איך להילחם בפשפשים. לא היתה מודעות, אנשים ריססו אותם בספריי מקקים". בשנה שעברה ניסתה חברת המועצה להעביר חוק שיקנוס אנשים שמשאירים ברחוב רהיטים נגועים. החוק לא עבר, אבל לאחרונה העירייה הבינה סוף סוף שהעיר נמצאת תחת מתקפה, והקימה כוח מייעץ למלחמה בנגע. עשרת חברי הכוח - מדבירים וחוקרים, מקצוענים בתחום הפשפשים - אמורים להגיש בקרוב לראש העירייה מייקל בלומברג את המלצותיהם.

עד שזה יקרה, הפשפשים חוגגים בדירות, בתי מלון, בנקים, מרפאות, ספריות, תיאטראות, בתי קולנוע, משרדים, בתוך ספסלים ברכבת התחתית, איפה לא. "לא אכפת להם אם אתה עשיר או עני, אם אתה נקי או מלוכלך. הם רק רוצים לשתות לך את הדם", אומרת ברואר, "גם לחברים של בלומברג יש פשפשי מיטה". ואמנם, התקשורת מיהרה לנחם את ההמונים בדיווחים על פשפשים בדירות יוקרה של מנכ"לים, במשכנות פאר של כוכבי טלוויזיה, באוניברסיטאות מהשורה הראשונה, במלונות יקרים כגון הגראנד האייט וההילטון מילניום. כל ניו יורק מדברת על המכה, ואפילו הקומדיה "רוק 30" של טינה פיי הקדישה לאחרונה פרק לנושא, כשפשפשים מיררו את חייו של המנהל הנהנתן ג'ק דונגי (אלק בולדווין).

קרבות של מיליוני דולרים

חוץ מלקטר על זה ולצחוק על זה, ניו־יורקים רבים סוף סוף מפתחים מודעות ועושים מעשה. הם לא מעזים היום להכניס חפצים זרים הביתה; כל רהיט משומש - מהרחוב, מחנות או מאדם פרטי - עלול לשמש בית חם לפשפש. גם בגדים משומשים הם מטרה קלה.

הפשפש המדובר. "הייתי אוכל דגני בוקר עם זרעי פשתן וחושב שאני אוכל פשפשים" צילום: MCT

ובזמן ששוק המשומשים סופג מכה, שוק המלחמה בנגעים משגשג. עוד ועוד חברות עם שמות כמו "מלך פשפשי המיטה" או "קסם פשפשי המיטה" מציעות שיטות הדברה שונות ומשונות: מריסוס אורגני דרך כימיקלים קטלניים ועד הקפאה או חימום הבית כולו לטמפרטורות רוצחות פשפשים, במחירים של 900-250 דולר לחדר. לצד המדבירים נולדו גם לא מעט גאדג'טים לשימוש עצמי. האתר usbedbugs.com מציע עשרות מוצרים למלחמה בתחום: תמורת 289 דולר תוכלו לרכוש שם, למשל, תנור שמחמם את הבגדים ל־48 מעלות - טמפרטורה שבה הפשפשים כבר לא יכולים לחיות.

לפי ד"ר ג'ודי גנגלוף קאופמן, מומחית למזיקים מאוניברסיטת קורנל, משפחה ממוצעת שנתונה למתקפת פשפשים מוציאה כ־5,000 דולר כדי להילחם בנגע; בעל בניין אומלל נדרש בדרך כלל להיפרד מ־80 אלף דולר. במילים אחרות - מדובר בשוק שמגלגל יותר מ־100 מיליון דולר בשנה בניו יורק בלבד.

אחד המרוויחים מהעניין הוא מייק מורין, נשיא בד באגס פיינדרס LLC, חברה בת כמה חודשים שמעסיקה שלושה כלבים, המאומנים לרחרח פשפשי מיטה תמורת 5,000 דולר לבניין של 100 דירות. "אנחנו גדלים ככל שהשוק גדל", הוא מספר. "הדחיפה הגדולה הגיעה אחרי שהדולר צנח והאירופאים התחילו לבוא", הוא מפנה אצבע מאשימה לתיירים.

הכלבים יצליחו לנצח את הפשפשים?

"אנחנו לא מדבירים, רק מזהים אם יש פשפשים ואיפה, אם חושדים שהם שם או שבעל הבניין מצא פשפשים בדירה אחת ורוצה לבדוק את השאר. הכלב יושב או עוצר במקום שבו הוא מזהה פשפשים - ואז מקבל פרס. לכלבים יש 94%-96% הצלחה במציאת הפשפשים, לעומת מדביר שצודק רק ב־12%-18% מהמקרים. ואז מספיק להדביר את האזור שעליו הכלב הצביע. לא הגיוני לארוז את כל הבית ולחיות בשקיות, זה מכניס אנשים לפאניקה".

קרה שהכלבים נדבקו בפשפשים?

"הפשפשים האלה לא אוהבים את הפרווה של הכלבים. היא שמנונית מדי בשבילם".

צריך ללמוד לחיות איתם

אנשים, לעומת זאת, הפשפשים אוהבים. מאוד. כמו ערפדים, הם יוצאים בעיקר בלילות, מנקבים את עורו של הקורבן, שולפים מעין קשית ויונקים דם במשך שלוש עד עשר דקות. בשלבים הראשונים לחייהם הם כמעט בלתי נראים, ורק אחרי כמה ארוחות דשנות הם מתבגרים לכדי יצור אדמדם בגודל גלעין תפוח, שדומה קצת לקרצייה.

רוב האנשים שחולקים את יצועם עם מוצצי הדם סובלים מפריחה וגירוד טורדני. במקרים נדירים עלולות להתפתח אסתמה ואלרגיה שמצריכות אשפוז. מנגד, כ־30% מהאנשים לא מרגישים את הפשפשים כלל, ומעט המחקרים שנעשו בנושא העלו כי הם אינם מעבירים מחלות. בכל מקרה, המטרד הפיזי אינו בהכרח העיקר. "זו סוגיה של בריאות הנפש", אומרת חברת המועצה ברואר, ופרופ' מייקל פוטר מהמחלקה לאנטומולוגיה באוניברסיטת קנטקי מפרט: "זה גורם לחרדה, חוסר שינה, עצבנות, תסכול, בושה, פרנויה, אפילו דיכאון. קשה להסביר למי שלא עבר את זה".

פוטר, מרצה מבוקש לענייני הפשפשים, מודאג מהתפשטות התופעה: "לפני שבע שנים כשדיברתי בכנסים ושאלתי מי נתקל בפשפשים, ידיים ספורות הורמו באוויר. היום קרוב ל־100% מהידיים מונפות. ואין ספק שזה יתפשט עוד הרבה. קשה ויקר מאוד להיפטר מהם". לדבריו, המגיפה הפעם תהיה גרועה מזו שהכתה בעולם בתחילת המאה הקודמת: "תנועת האנשים הרבה יותר רחבה, ויש גם כמויות אדירות של בלגן וחפצים שאנשים צוברים. יש לפשפשים הרבה יותר מקומות להסתתר בהם. יש לנו צוות שלם שחוקר את הנושא, וגילינו שהפשפשים פיתחו עמידות להרבה חומרי הדברה. למרבה הצער, אין לנו תרופת קסם. זה כמו בקטריות שמפתחות עמידות לאנטיביוטיקה. גם לפני שהגיע הדי.די.טי זו היתה הבעיה".

אתה טוען שצריך לחזור לדי.די.טי?

"זהו, שבדקנו גם די.די.טי, הם פיתחו עמידות גם לזה. לא סביר שיהיה לנו מדביר מעולה שמעלים את התופעה, אבל גם אם כן, לא ברור באיזו מידה נוכל להשתמש בו. יש הרבה יותר מודעות היום לבעייתיות שבשימוש בחומרי הדברה, ואנשים מאוד הססניים לגבי ריסוס. זו הולכת להיות בעיה קשה מאוד".

וכמו תמיד, גם בסיפור הזה, לפי פוטר, צריך שניים לטנגו. מתברר שגם אנחנו אשמים. "אנשים היום מאוד לא סובלניים. מוצאים פשפש אחד בקיוביקל וכל המשרד מתרוקן, או שמשלמים 200 דולר על מלון ומצפים שהכל 100%. פעם זה היה אחרת - היה ברור לאנשים שהפשפשים הם חלק מהחיים, ושכשאתה מטייל אתה צריך לבדוק את המיטה והבגדים".