דוד מאיים על גוליית: מתגבר החרם הפלסטיני על מוצרי ההתנחלויות

זה כחצי שנה מובילה הממשלה הפלסטינית בראשות סלאם פיאד מערכה מתוקשרת היטב של החרמת מוצרים שמקורם באזורי תעשייה בהתנחלויות. "ב־2010 נסלק מהגדה המערבית את תוצרת המתנחלים", הכריזו הדוברים הפלסטינים לפני כחודשיים. שיאה של התופעה היה לפני כחודש, כשראש הממשלה פיאד השתתף במפגן השמדת תוצרת ההתנחלויות וצולם משליך מוצרים למדורה.

חוק פלסטיני האוסר לרכוש מוצרים מההתנחלויות כבר נחקק לפני חמש שנים, אבל עד לאחרונה לא נעשה ניסיון ליישם אותו. עכשיו מעבדים פיאד ושר הכלכלה שלו חסן אבו־ליבדה חוק נוסף שיגביל פלסטינים בכלל בבניית התנחלויות.

אבו־ליבדה, המרכז את המאבק, אומר שהפלסטינים צורכים מדי שנה תוצרת של התנחלויות בהיקף 500 מיליון דולר. כמה עשרות המפעלים שמהם מגיעה התוצרת מרוכזים בעיקר בשלושה אזורי תעשייה: ברקן בשומרון סמוך לאריאל, מישור אדומים בכביש ירושלים יריחו ועטרות בצפון ירושלים.

ב־2009 נרשמה ירידה של 14% לעומת 2008 ביצוא סחורות ושירותים מישראל לרשות הפלסטינית. זאת לאחר עלייה של 24% ב־2008 לעומת 2007 ועלייה של כ־29% ב־2007 לעומת 2006. חלק מהירידה בשנה שעברה מיוחסת לחרם שהחל בחודשים האחרונים של השנה.

"הכלכלה היא שקובעת"

היישם קיאלי, העובד במשרדו של אבו־ליבדה, מבקש שלא להשתמש במושג "חרם". לדבריו, לא מדובר במהלך נגטיבי אלא דווקא במהלך שנועד לחזק את הכלכלה הפלסטינית. "ברור שקיימת התנגדות פוליטית חריפה של הפלסטינים להתנחלויות", הוא אומר, "אבל במקרה זה הכלכלה היא שקובעת. לא ייתכן שמאות מיליוני דולרים של הפלסטינים ילכו למוצרי המתנחלים, בעוד שאפשר להפנות את הצריכה לכיוון לאומי ולעודד את הייצור בשוק הפלסטיני, למשל החלפת מוצרי פלסטיק שמיוצרים בברקן במוצרים דומים שמייצרים הפלסטינים בחברון".

סלאם פיאד משליך מוצרים לשריפה לפני כחודש. מערכה מתוקשרת ומתוכננת צילום: אי פי אי

למרות הניסיון להציג את המהלך כחיזוק הכלכלה הפלסטינית, נראה שקשה למצוא מילה אחרת זולת חרם, על רקע כמה מהפעולות הפלסטיניות שבוצעו בהקשר זה. הברבריות של הטלת סחורות למדורות מזכירה נשכחות משטרים חשוכים. כבר בנובמבר האחרון החלו שוטרים פלסטינים לאסוף בחנויות מוצרים מתוצרת ההתנחלויות: ביריחו נאספו תכשירי קוסמטיקה של מפעל "אהבה", הנמצא בצפון ים המלח ונערכה להם שריפה פומבית.

בערים אחרות בגדה נאספו דברי מאפה וממתקים מתוצרת מפעלים בברקן ובעטרות, מתקני סודה קלאב, חלב עמיד מרמת הגולן, מי עדן, מוצרי ליפסקי, תעשיות פלסטיק של כתר פלסטיק וגם מוצרים של בייגל בייגל מהמפעל בברקן. השיא היה כששוטרים עצרו בהוראת הממשלה הפלסטינית כמה משאיות עמוסות שיצאו מאזור התעשייה ברקן לכיוון סלפית שבשטחי הרשות, הורידו את הסחורה והשמידו אותה.

מפעל מולטי לוק בברקן שהועבר לתוך תחומי הקו הירוק צילום: עמית מגל

בחודשים האחרונים הוקמה קרן מיוחדת בשם "הקופה לעידוד הגאווה הלאומית", שאספה עד כה שני מיליון דולר, והיא מממנת פעולות כגון אלה ואת פיצוי הסוחרים הפלסטינים הנפגעים מהשמדת הסחורה הישראלית. במקביל פתח משרד הכלכלה הלאומית הפלסטינית בפעולות הסברה נרחבות, לרבות באתרי אינטרנט ובמודעות גדולות בעיתונים הפלסטיניים. תמצית ההסברה היא שכנוע הצרכנים הפלסטינים להעדיף מוצרים מקומיים על פני תוצרת ההתנחלויות.

"זה זמן ממושך נאבקים בני העם הפלסטיני להקמת מדינה פלסטינית שבה יוכלו לחיות בשלום ובביטחון, אולם עד כה לא הצליחו", נאמר בקטעי ההסברה. "בינתיים ישראל יוצרת עובדות בשטח, מרחיבה את ההתנחלויות הלא חוקיות ובונה אזורי תעשייה ומפעלים שאנו קונים מהם מוצרים בהיקף של 500 מיליון דולר בשנה. אם תקנו תוצרת פלסטינית וסכום זה יגיע אלינו, יתווספו לנו 50 אלף מקומות עבודה".

טיעון זה עונה על שאלה חשובה שעולה ברחוב הפלסטיני: אם המפעלים הישראליים בגדה יתמוטטו, מה יהא על כ־25 אלף הפועלים הפלסטינים שעובדים בהם? רק בברקן, למשל, עובדים כ־5,000 פלסטינים.

"אין לנו ברירה אלא לנהוג כך", אומר קיאלי ממשרד הכלכלה. "פועלים פלסטינים בנו את ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה, ואנו כמובן מתנגדים לפרויקטים הללו. כאן אנחנו יכולים לעשות משהו ולעודד את התעשייה הפלסטינית".

כל הדוברים הפלסטינים מבקשים להדגיש שאין להם שום כוונה להחרים את כל התוצרת הישראלית אלא רק תוצרת של ההתנחלויות בלבד. לדבריהם, הממשלה והרשות הפלסטינית מחויבות להסכמי פריז שנחתמו בהמשך להסכמי אוסלו, כדי להסדיר את יחסי המסחר והכלכלה של ישראל והרשות הפלסטינית. בהסכם נקבע שלא יהיה מכס בין ישראל לרשות הפלסטינית וכי ישראל תגבה בעבור הפלסטינים את כספי המכס על סחורות שמגיעות מחו"ל. מבחינה פורמלית ההסכם תקף עד היום.

לחצים מבחוץ ומחמאס

המערכה הפלסטינית להחרמת תוצרת ההתנחלויות התחזקה על רקע פעילות נמרצת שהתעוררה לאחרונה במקומות רבים בעולם: יינות ברקן נאלצו לעזוב את אזור התעשייה בגדה ולעבור לקיבוץ חולדה בגלל חרם אירופי על סדרות בקבוקי יין שעליהם אף מצוירת מפה שמראה שהיקבים ממוקמים בשטח ישראל. מפעל מולטילוק לייצור דלתות פלדה נאלץ גם הוא לעזוב את אזור ברקן אחרי שנרכש על ידי חברה שבדית בשל לחץ פוליטי כבד.

ברמאללה מספרים שהשר אבו־ליבדה שוחח לפני זמן מה עם מנהיג בריטי ושאל אותו לגבי החרם על תוצרת ההתנחלויות. הבריטי השיב לו: "ומה איתכם? מדוע אתם לא עושים זאת?".

בתוך כך נקלעה הרשות ברמאללה ללחץ מכיוון חמאס. לפני כמה שבועות גילו אנשי חמאס בעזה שבין המצרכים החיוניים המועברים לרצועה נמצאים גם מוצרים מההתנחלויות. הם ערכו טקס פומבי גדול להשמדת המוצרים הללו, ובגדה התעוררו ואמרו: גם אנחנו צריכים לנהוג כך.

עם זאת, בכירי הממשלה ברמאללה מבינים שנקלעו למערכה מסובכת למדי. קשה לנהל מעקב מדויק אחרי תוצרת ההתנחלויות, כי חלקה מיוצרת במפעלים שהם גם בתוך שטח ישראל. מחלבות תנובה, למשל, חלקן ברמת הגולן וחלקן בישראל. זאת ועוד, יש מפעלים בגדה שהם סניפים של מפעלים בישראל. חלק מהמוצרים מאזורי ההתנחלויות נשלחים לאריזה ולאחסון בישראל, ואז קשה לאתר את מקורם. מדובר במערכה כמעט אבודה המנוגדת לכוחות השוק.

גם שאלת איכות המוצר בלתי נמנעת: כאשר תוצרת המתנחלים טובה יותר מתוצרת פלסטינית מקבילה, קשה לשכנע צרכנים לשנות את הרגלי הרכישה. במשרדי הממשלה של סלאם פיאד לומדים את הבעיות הללו ומנסים לעדכן ולפרסם רשימות של מפעלים ומוצרים.

בישראל החליטו להבליג

משיחות עם דוברים של משרדי ממשלה ושל מוסדות כלכליים בישראל נראה כי הפעולה הפלסטינית מעוררת מבוכה. הסיבה לכך היא התנהגות דומה של מדינות אירופיות המחרימות מוצרים ישראליים שנגדן ישראל אינה נוקטת צעדים של ממש. לכן נראה כי גם הפעם בוחרת ישראל במדיניות ההבלגה.

הטכנוקרט שנהפך לפוליטיקאי: מה קרה לסלאם פיאד? יש ישראלים שכועסים על פיאד וסבורים שהחל לצאת בהכרזות נוקבות נגד ישראל משום שהוא רוצה לרשת את אבו מאזן דני רובינשטיין, תגובה אחת לכתבה המלאה 

בישראל מעריכים שהמהלך הפלסטיני נועד לכישלון. הניסיון מלמד כי בעבר היו כבר החרמות פלסטיניות של תוצרת ישראלית והיו ניסיונות לעצור פלסטינים שעבדו בהתנחלויות ובישראל - אך זה אף פעם לא החזיק לאורך זמן. ההערכה בישראל היא כי הפלסטינים יעשו הרבה רעש, שעיקרו פוליטי, אולם תוך זמן לא רב המהלך יירגע ויישכח.

מנכ"ל ליפסקי תעשיות פלסטיק יהודה כהן, שמפעלו באזור התעשייה ברקן, סבור כי עצימת העיניים של משרדי הממשלה תהיה בעוכרי ישראל. ליפסקי היא חברה ותיקה שנסחרת בבורסה ונמצאת בידי הבעלים של כתר פלסטיק סמי סגול (45%), ישי דווידי וקרן פימי (40%) ובידי הציבור. המפעל בברקן, שמייצר מוצרי אינסטלציה וסניטציה, שכן עד לפני שלוש שנים בלוד, ואז עבר לשומרון סמוך לאריאל.

כמי שמשווק כ־20% מתוצרתו בגדה המערבית, כהן חושש שייגרמו נזקים מהותיים למפעל שלו. נוכח זאת החליט לעמוד בראש הישראלים התובעים תגובה ממשלתית ראויה - בדמות חרם על מוצרים פלסטיניים בישראל. "אין בית פלסטיני שאין בו מוצרים שלנו מתחת לכיור ומתחת לאסלות", מתפאר כהן, שכבר שנים מוכר בהצלחה לפלסטינים. המפעל מעסיק 70 עובדים, מחציתם ישראלים ומחציתם פלסטינים מתושבי האזור.

"להטיל חרם נגדי"

בשנים האחרונות הקימו בני משפחת זראייר בחברון מפעל דומה לליפסקי - רויאל. בני המשפחה הפלסטינית שהו שנים ארוכות באמריקה וחזרו עם הקמת הרשות ב־1994. במפעל בחברון הם מעסיקים 300 פועלים שמייצרים מוצרים דומים ולא פעם אפילו זהים לאלה של מפעלים ישראליים. היקף המכירות שלהם מתקרב ל־150 מיליון דולר בשנה. הם מייבאים גם אביזרי אינסטלציה מסין, מוכרים בישראל, ומתחרים בהצלחה בתוצרת ישראלית.

"אף שקשה אין לי בעיה עם תחרות כזאת", אומר כהן. אין לו גם בעיה עם זה שהפלסטינים מבקשים לעודד את הייצור הלאומי שלהם, כמו שהישראלים מעודדים רכישה של תוצרת כחול־לבן. הבעיה מתחילה, לדבריו, כאשר הממשלה הפלסטינית שולחת את השוטרים להחרים מוצרים, וראש הממשלה הפלסטיני מסייע להם בגלוי לשרוף את המוצרים הישראליים. "מדובר הרי במוצרים שיוצרו, שווקו ונקנו כחוק, ששולם עליהם בישראל מע"מ שהועבר לרשות לפי הסכמי פריז", אומר כהן. "זה נוגד כל חוק. איפה נשמע דבר כזה בעולם?".

כהן גאה שעובדיו הפלסטינים נהנים מזכויות של כל עובד ישראלי ורואה במפעל שלו ובדומים לו גשר לשלום. ברור לו שאם מפעלים כאלה יינזקו וייסגרו, אלפי פועלים פלסטינים ישובו להיות מובטלים, מיואשים ומלאי מרירות נגד ממשלת הרשות ויגבירו את התמיכה בחמאס. לדעתו, ממשלת ישראל חייבת להגיב בצורה דומה ולהטיל חרם על תוצרת פלסטינית.

לדברי אריה זייף, סגן נשיא איגוד לשכות המסחר, ששימש בעבר מנהל המכס והמע"מ, החלטת הרשות הפלסטינית להחרים סחורות ישראליות מהווה הפרה בוטה של הסכמי פריז. "החלטה זו תפגע אנושות בכלכלה הפלסטינית ובתושבים הפלסטינים, הרבה יותר מהנזק המזערי שייגרם לכלכלה הישראלית בזכות גודלה ועוצמתה. התמ"ג הפלסטיני, המוערך ב־12 מיליארד דולר, מהווה 6% בלבד מהתמ"ג הישראלי, העומד על כ־200 מיליארד דולר".

זייף מציע לפלסטינים לחזור בהם מהחלטתם, "שכן היא עלולה לפרק את הסכמי פריז המושתתים על שוק כלכלי אחד, והפגיעה הכלכלית בפלסטינים תהיה אנושה, שכן האלטרנטיבות שלהם מצומצמות מאוד".