המודל הצ'יליאני קרס

גאנטוס גרה בלה פלורידה, אחד מרובעי המגורים הגדולים של סנטיאגו, שמאוכלס ברובו בבני המעמד הבינוני־נמוך. בנייני השיכון של גאנטוס נבנו לפני כשלוש שנים על ידי חברת הבנייה ראול דל ריו. בצמוד להם ממוקמת שכונה ותיקה ומבוססת יותר של בתים פרטיים, חד־קומתיים, עם חצר וגינה בחזית, וכמה בנייני קומות יוקרתיים. גם אותם בנתה ראול דל ריו. סיור בשכונה הוותיקה והמבוססת ושיחות עם בעלי הבתים בה מלמדים שהנזק הגדול ביותר שנגרם שם היה נפילה של שלושה רעפים מגג אחד הבתים החד־קומתיים וכן נזק מועט לבנייני הקומות. זאת בשעה שבשיכון הסמוך, הזול יותר, בניינים רבים הוכרזו מסוכנים ויצאו מכלל שימוש.

אשה ליד הריסות ביתה. "חברות הבנייה התרשלו בשמירה על התקן" צילום: אי פי אי

ככל שנקפו השעות ושוקמו מערכות התקשורת שקרסו ברעש האדמה, החל להתברר שהמקרה של לה פלורידה רחוק מלהיות יוצא דופן. מבין ההריסות עלה דפוס מובהק: בשכונות המגורים הוותיקות נותרו מבני המגורים, על פי רוב, ללא נזק רציני. רוב הנזק התרכז בשכונות העניות יותר - שנבנו בעיקר בחמש השנים האחרונות, לאחר הפרטתו הסופית של הפיקוח על תקני הבנייה. תחקיר של העיתון הגדול בצ'ילה, "לה נאסיון", קבע כי "רעידת האדמה חשפה את הסדקים בנורמות של תאגידי הנדל"ן, שבנו על פי סטנדרט כפול - בהתאם לשכונה שבה פעלו".

המספר הגדול של בנייני מגורים חדשים שקרסו לגמרי או הוגדרו מסוכנים ולא ראויים למגורים הציב את תאגידי הנדל"ן הצ'יליאניים במוקד תשומת הלב ומשך אליהם ביקורת ציבורית רבה, שהובילה גם לירידות שערי מניותיהם. תאגידים אלה צמחו ב־15 השנים האחרונות, במקביל להסרת הפיקוח הממשלתי על שוק הבנייה, תהליך שהחל ב־1996 והושלם ב־2005 עם העברתו המלאה של הפיקוח לידי חברות פרטיות. התיקון לחוק מ־2005 קבע כי אחריות הרשויות המוניציפליות מוגבלת להיבטים האורבניים, כגון מספר הקומות או מקומות החניה בכל בניין, והעביר את הפיקוח על הבנייה עצמה לידי חברות פרטיות. החברות מקבלות תשלום עבור שירותיהן מתאגידי הנדל"ן עצמם, לא נקבע בחוק כל מנגנון לפיקוח עליהן, והחוק אף אינו אוסר על בעלי חברת הבנייה המפוקחת להחזיק בבעלות בחברה המפקחת. כך, במה שמכונה כאן "El Boom Inmobiliaria", כלומר "שגשוג הנדל"ן", תפחו תאגידי הנדל"ן באין מפריע, כשהם כוללים תחת בעלות משותפת חברות שמפתחות מיזמי מגורים, חברות קבלניות שבונות אותם וחברות שמתמחות במתן אשראי לרוכשי הדירות.

עובדי כוחות החילוץ בין הבניינים הקורסים בסנטיאגו צילום: אי פי אי

כדי להבין כיצד מדינה הנתונה בסיכון קבוע לרעידות אדמה החליטה להפקיר את הפיקוח על התקן הסייסמי לבנייה בידי חברות פרטיות, יש להתעכב קצת על ההיסטוריה של ההפרטה והניאו־ליברליזציה בצ'ילה, שיושבת על "טבעת האש הפסיפית" - אזור שמשתרע לאורך 40 אלף קילומטרים של לוחות טקטוניים בלתי יציבים באוקיינוס השקט. זהו האזור המסוכן ביותר מבחינה סייסמית על פני כדור הארץ, האחראי לכ־90% מרעידות האדמה בעולם כמו גם למרבית ההתפרצויות הוולקניות. הצ'יליאנים מורגלים אפוא ברעידות אדמה, והם מעולם לא גילו שאננות לסכנה הנשקפת מהן.

להפך, התקן המקומי לבנייה נגד רעידות אדמה, שעיקרו נוסח ב־1972 בימי שלטונו של הנשיא הסוציאליסטי סלבדור איינדה, מקובל בקרב מהנדסים כאחד מתקני הבנייה המחמירים בעולם. אלא שאז באה תנופת ההפרטה.

ב־1973 תפס הגנרל אוגוסטו פינושה את השלטון בצ'ילה בהפיכה צבאית, והחדיר למדינה את הניאו־ליברליזם הקיצוני כתגובת־נגד לשלטונו של הנשיא המודח איינדה, שהלאים את משאבי הטבע והחברות המרכזיות בצ'ילה במאמציו להקים כלכלה עצמאית מארצות הברית. לאחר תפיסת השלטון פיזר פינושה לא רק את כל המפלגות הפוליטיות אלא גם את איגודי העובדים, הפריט כמעט את כל מה שממשלת איינדה הלאימה ונתן את השליטה בידי בעלי הון פרטיים וחברות מסחריות, מרביתן אמריקאיות או רב־לאומיות. בשנת 1975 ביקר הכלכלן האמריקאי מילטון פרידמן בצ'ילה, על פי הזמנה אישית של פינושה. תמיכתו הגורפת בעקרונות השוק החופשי והתגדותו הטוטאלית למעורבות המדינה בכלכלה הביאו את פרידמן להעניק לפינושה תמיכה מלאה, כאשר הוא מכנה את ההפיכה הצבאית שלו "לא יותר מאשר מהמורה בכביש" ו"תקופת מעבר" שנחוצה כדי להשיג צמיחה כלכלית יציבה ושגשוג.

ואכן, גם לאחר סיום שלטונו של פינושה וחזרת הדמוקרטיה לצ'ילה ב־1990 נמשכה מגמת ההפרטה, עתה תחת קואליציות של ממשלות שמאל־מרכז, שהפריטו בין היתר את מכרות הנחושת - משאב הטבע המרכזי של צ'ילה, שמצוי היום בעיקר בידיים אמריקאיות. ב־1996 פורסם תיקון ראשון לתקן הסייסמי הקשוח, שהיווה את התחלת הפרטת הפיקוח עליו, וב־2005 הושלם המהלך כאשר כל הפיקוח על הבנייה, כולל על התקן הסייסמי, הועבר לידי חברות פרטיות. פרידמן, שמעולם לא היה חסיד נלהב של תקני בנייה - בראיון שנערך עמו ב־1992 כינה אותם "סוג של רגולציה ממשלתית", מפני שהם "כופים עלויות שייתכן שחברה לא תרצה לשאת באופן פרטי" - יכול היה לחכך ידיים בהנאה.

החזית זהה, החומרים שונים

פמלה מרקז היא מהנדסת שמתגוררת בבניין שניזוק קשות ברעש בשכונת מאייפו בסנטיאגו ופועלת עתה למען הדיירים שנותרו ללא קורת גג. הבניין שלה נבנה לפני כמה שנים על ידי תאגיד הנדל"ן פרנסיסקו דה אגירה, שבבעלות חברת האחזקות בוחיקה וגונסלס, שמסרבת בינתיים - כמו שאר תאגידי הנדל"ן - להכיר באחריותה לנזק ולשאת בעלויות התיקון או לפצות את הרוכשים. לדברי מרקז, "התאגיד בנה בניינים בשכונות היוקרה לאס קונדס ולה דהסה בסנטיאגו, וכאשר אנחנו באנו לרכוש את הדירות שלנו במאייפו, הם הציגו לנו את הבניינים במקומות האלה. רק בדיעבד התברר שחזית הבניין אמנם נראית אותו דבר, אבל חומרי הבניין שבהם הם השתמשו במאייפו שונים לגמרי. הם פשוט שיחקו עם החיים שלנו".

דברים דומים אמר ל"מוסף כלכליסט" היועץ המשפטי של לשכת המהנדסים בסנטיאגו, חואן גרסייה־דומינגס. "עדיין אין לנו בסיס נתונים שלם לגבי ההרס, אבל כבר עכשיו ברור מאוד שהבניינים שקרסו הם דווקא הבניינים החדשים יותר, שנבנו במהלך חמש השנים האחרונות - במקביל למועד הסרת הפיקוח הציבורי על הבנייה", אמר בראיון. "החשד הוא שחברות הבנייה התרשלו בשמירה על התקן, בעיקר בשכונות מעוטות יכולת". גם שרת הבינוי והשיכון הצ'יליאנית, פטריסיה פובלטה, טענה במסיבת עיתונאים בשבוע שעבר כי במקרים רבים נגרם ההרס מיישום חלקי ולקוי של תקני הבנייה - ורמזה לחשדות בפלילים.

נשיא איגוד הארכיטקטים, חוליו אלגריה, מודה כי בחסות שאיפת החברות להוזלת עלויות ולהגדלת רווחיהן, "אמות המידה התרופפו ונבנו מבנים מתחת לדרישות התקן. לדוגמה, חברות העדיפו לבנות בבניינים שלהן יותר מקומות חניה מאשר לבנות בסיסי עמודים רחבים ובטיחותיים. כך קרה ששלד הבסיס של הבניינים צר מדי, ומכיוון שהקרקע במטרופולין סנטיאגו יקרה והחברות בונות בניינים גבוהים ככל שאפשר, גבר עוד יותר הסיכון למבנה. גם במקרים שבהם לא חרגו ממש מהתקן, הרי שבנו על פי הגבול התחתון של התקן, מה שגרם ללחצים שהבניין לא יכול היה לעמוד בהם ברעידה החזקה שאירעה בשבוע שעבר".

הרשויות בצ'ילה עדיין מלקקות את פצעיהן, ושבועיים לאחר הרעידה טרם פורסם אומדן רשמי של הנזק, שחלקו הניכר נגרם לא מקריסת בניינים באזור סנטיאגו אלא מגלי הצונאמי באזורים אחרים. הערכה ראשונית שפרסמה חברת אק־קאט, חברה קליפורנית להערכת סיכונים, אומדת את הנזק שנגרם למדינה ב־15–30 מיליארד דולרים, כ־20% מהתמ"ג שלה.

בעלותם של חלק מהנזקים הללו, לפחות אלה שנגרמו מקריסת הבניינים שנבנו בתקנים רופפים, יידרשו אולי חברות הבנייה לשאת, אלא שהללו מיהרו להתנער מאחריותן - או נאלמו דום ופשוט נעלמו. במסיבת העיתונאים שכינסה בשבוע שעבר תיארה שרת השיכון פובלטה בניין מגורים בשכונת מאייפו שקרס לחלוטין, בשעה שבבניין שלידו לא נשברה אף לא שמשה אחת. "יש להניח כי החברה שבנתה את הבניין שקרס לא כיבדה את התקן, וזה עלול להגיע עד לאחריות פלילית", אמרה. בדיקת "מוסף כלכליסט" העלתה כי הבניין שאליו התייחסה השרה נבנה על ידי חברה בבעלות בוחיקה וגונסלס, אבל ניסיונות חוזרים ונשנים להשיג אותה השבוע לקבלת תגובה עלו בתוהו; הטלפונים בכל משרדיה צלצלו ללא מענה, ובאתר האינטרנט שלה הופיע כיתוב קבוע "זמנית לא ניתן לקבל שירות".

והקבלן מרגיע: תראו את פיזה

גם תאגיד הנדל"ן פס קורפ, אחד מתאגידי הנדל"ן הגדולים בצ'ילה, מיהר למזער נזקים ודובר מטעמו מסר בשבוע שעבר: "אנחנו מרוצים למדי, כל הפרויקטים שלנו נתנו מענה הולם לרעידת האדמה החזקה". משנשאל כיצד דברים אלה מתיישבים עם הנזקים החמורים שהתגלו לדוגמה ב"בניין אמרלד" בשכונת ניוניוה בסנטיאגו, השיב הדובר: "כאמצעי מניעתי, החלטנו לבקש מהדיירים שיעזבו את הבניין באופן זמני. אבל אנחנו מצפים שיימצא פתרון טכני כדי להביא לתיקון הבניין. לפי הערכה ראשונית שלנו, הדבר אפשרי". דיירים רבים טוענים, לעומתו, שנראה כי יהיה בלתי אפשרי לשפץ את הדירות באופן שיהפוך אותן לבטיחותיות.

אבל הגדיל לעשות לורנסו טנס, מבעלי סוקוביל, שניסה להגן על החברה שלו בשבוע שעבר ולהרגיע את בעלי הדירות בבניינים שנפגעו. "יש בניינים נטויים על צדם. הדוגמה הכי ברורה לכך היא מגדל פיזה, שמאות שנים עומד על תלו", אמר.