קיבלנו פחות דמי כיס מהחברים, כי אבא אמר: "זה לא מספיק לרצות. השאלה אם צריך"

דנה עזריאלי, סגנית נשיא קבוצת עזריאלי

בת 42, נשואה, אם לשתי בנות, גרה בהרצליה פיתוח

כשהייתי ילדה היתה לנו ספינה קטנה ובסופי שבוע יצאנו להפליג. אחד הזיכרונות הטובים שלי הוא ההפלגות האלה, לשבת עם אבא דוד על הכיסא לפני ההגה, לראות אותו שותה פורט. אמי סטפני היתה יושבת עם האחיות שלי בחלק העליון של הספינה, עטופות בשמיכות בגלל הרוח - ושרות. אמא שלי מאוד מסורה למשפחה, מאוד ארצית וטבעית, והיא שמרה על הצניעות ועל הנורמליות שלנו.

דנה עזריאלי ואביה דוד עזריאלי צילום: עמית שעל

"גם אבי לא אהב שקנינו דברים לא סבירים. הוא תמיד אמר שזה לא מספיק שאני רוצה, השאלה אם אני צריכה. החברים שלנו קיבלו 10 דולר דמי כיס, ואנחנו קיבלנו 7.5. המסר היה לתת קצת פחות, לא לחשוב שרק מפני שיש - נקבל. זה היה לי שיעור חשוב, שקיים עד היום בעסקים שלנו - משתמשים במה שצריך, ואת יתר הכסף שמים בצד שיעבוד בשביל העסק. זה חלק מההצלחה שלנו.

"הייתי טום בוי, ומודל החיקוי שלי היה אבא, לא נשים. הוא נהג לצאת להליכות ארוכות בלילה, בשלג ובקור. שם גטקעס ויצא להליכה. לפעמים אחיותיי ואני היינו מצטרפת אליו, וזו היתה חוויה. לקחנו את הכלב ויצאנו. הוא דרש שנשמור על הקצב, ובהליכות האלו דיברנו המון. הוא עבד קשה אבל היה נוכח מאוד בבית, וגם נהג לקחת אותנו למשרד במונטריאול. אהבתי לשבת על הכיסא שלו, זה הרשים אותי, אבל החוויה החזקה יותר היתה לבקר באתרי בנייה, עם הריחות והבלגן ותחושת הגאווה שבונים מאפס.

"אבא לא כינה את עצמו ניצול שואה, כי הוא לא היה במחנות, אבל אני תמיד הרגשתי שיש לי מזל שאני בכלל קיימת, והשבריריות הזו של החיים והמזל נשמרה אצלי עד היום. כילדה הרגשתי שאני צריכה להבין איך לשרוד, כל הזמן שאלתי את אבא איך הוא שרד. בגיל 20 יצאתי לקורס הישרדות של 94 יום, שבו היינו 24 ימים בשלג ולמדתי לבנות איגלו ולשרוד בשלג וביער. אחר כך היינו 26 יום במדבר, בצום, עם ניווט, ואז היו כמה ימים של קייאקים וטיפוס סלעים. היה לי חשוב לדעת איך לשרוד בתנאים טבעיים, הבנתי שלא אהיה בנאדם מחונך אם לא אדע איך לשרוד.

1979. דנה עזריאלי (עם המשקפיים ומעיל פסים, מחזיקה שלט שחור) בהפגנה לשחרור אידה נודל, מונטריאול, קנדה צילום: בית התפוצות, ארכיון התצלומים

"גדלתי במונטריאול בקהילה יהודית חמה של משפחות לא עשירות אבל ציוניות, עם ערכים, מסורת ותחושה שחינוך הוא חשוב. אני זוכרת את הביקור בארץ בגיל 8, איך התרגשתי מהביקור בכותל. תמיד הרגשתי שייכת לישראל - אהבתי את הקז'ואליות, את הדוגריות - ועליתי לארץ לפני תשע שנים.

"בכיתה ו' השתתפתי בהפגנה לשחרור אידה נודל. הייתי עם אזיקים על היד ועמדנו עם שלטים שכתבתי: 'לט מיי פיפל גו'. לא מזמן נדהמתי למצוא את עצמי בתמונה משם, בתערוכה של בית התפוצות, טום בוי עם משקפיים גדולים. בהפגנה ההיא הרגשתי שאדם הוא חלק ממשהו יותר חשוב מהחיים הקטנים שלו, הרגשה של שייכות להיסטוריה ושאני בונה גם עתיד. זה חשוב לילד, לדעת שהעולם לא מתחיל ומסתיים בו, שיש דברים יותר חשובים.

"אני זוכרת גם ארוחה של הבונדס שהוריי אירחו בבית. הייתי ילדה קטנה, בת 8-7, וכל המכובדים ישבו ונקבו בסכומי כסף גדולים שהם תורמים לתמיכה בישראל. אני זוכרת איך כשהם סיימו אני אמרתי שאתן את ה־20 דולר שחסכתי. ראיתי שאנשים תורמים מזמנם ומכספם, ואם יש לי 20 דולר - זה היה נראה לי הדבר הכי טבעי לעשות".